הבלוג של אילון

בדרך כלל כשאדם ידוע נפטר, נהוג לשורר בשבחיו ולספר את תהילתו בכל מקום. כולם אומרים שהוא היה כך והוא היה אחרת וכל אחד יודע לספר כמה שהוא אהב אותו וכמה שהוא היה קשור אליו. אחרי ההלם הראשוני, כולם מתחילים לחשוד. במקרה של מוסקו אלקלעי שהיה בן 77 במותו, הכל ברור. האיש היה זקן וסבל מכשל נשימתי. אולי זה קשור לסיגר שהיה לו באצבעות באופן קבוע.

המקרה של שוש עטרי קצת שונה. פתאום כל אחד נהיה נפרולוג ואומר לך שסתם כך, אף אחד לא מת ממחלת כליות. כולם (או רובם) משוכנעים שהיא בעצם התאבדה. עכשיו, פה יש מלכוד: אם תגיד, "למה לה להתאבד, הרי הקריירה שלה קיבלה תנופה מחודשת ?" יגידו לך שהיא לא יכלה להתמודד עם ההצלחה. ואם הקריירה הייתה במצב אבוד היו אומרים שזה בגלל המצב האבוד. בקיצור, אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

אני הולך לחרוג מהמנהג לפיו יש לשורר בשבחיו של הנפטר ולהגיד את האמת.

בפעם הלפני אחרונה שבה ראיתי את שוש עטרי בטלוויזיה, היא הצליחה להרגיז אותי. פשוט כך. מאוד הצליחה להרגיז אותי.

הפעם הלפני אחרונה שבה ראיתי אותה בטלוויזיה הייתה בתכנית של שרון כידון (זה מין תכנית קצ'קעס בערוץ 2). אני לא צופה בתכנית אבל הייתי בזיפזופ של ערב ומשום מה נשארתי על ערוץ 2. שוש עטרי הופיעה בתכנית בתור חברת משפחה של בר רפאלי, והגנה בחירוף נפש על התנהגותה של בר והתייחסותה לישראל.

האמת, יש לי אנטי מכל מה שקשור לבר רפאלי. יש לי אנטי שנובע מתחשות הניצול. כשיש לה קמפיין, בר רפאלי היא נופת צופים וכשיש הבלחה של הצלחה, היא משתינה בקשת על מדינת ישראל. אני לא אוהב את זה, ולא אהבתי את הדרך שבה שוש עטרי דיברה על בר רפאלי או הציגה את העמדות של משפחת רפאלי/לוין. פשוט לא אהבתי את זה. חוסר הנכונות שלה להקשיב וחוסר הנכונות שלה להבין איך ההתנהגות של בר וציפי לוין נתפסות כלפי חוץ, כמו גם תרבות הדיון האגרסיבית הזו, לא מצאו חן בעיניי.

בפעם הבאה שבה ראיתי את שוש עטרי בטלוויזיה, בתכנית של טל ברמן, העדפתי להעביר תחנה.

אבל עכשיו, שוש עטרי מתה במפתיע ואני מאמין שהיא מתה כתוצאה מבעייה בכליות ואני רוצה להאמין שאם היא התאבדה והמשפחה שלה בחרה שלא לפרסם את זה, יש לכבד את רצון המשפחה. הספקולציות האלה לא תורמות לאף אחד.

בניגוד לתופעות תרבותיות של העשור האחרון, שוש עטרי שייכת לתקופה שבה היה ערוץ אחד, טלוויזיה חינוכית אחת, ורשת אחת בלבד ששידרה מוזיקה שהיה שווה לשמוע. היום, כשיש כל כך הרבה ערוצים וכל כך הרבה אפשרויות, קשה להבין את זה, אבל כל מי שגדל והתבגר בשנים האלה, שנות השמונים, יודע ומבין. כשם שכל מי שחצה את גיל 40 וגדל בארץ, מחזיק אצלו איזשהו זיכרון של הגשש החיוור או שלמה ארצי או הנרי קיסינג'ר, כך הדור שלי מחזיק בזכרון אישי של שוש עטרי, של רשת ג', של טוני פיין, של המצעד הבריטי של no more war no more bloodshed בקול השלום, ובקיצור, שנות השמונים.

תמיד מצער אותי לשמוע על בן אדם שהוציא את שנותיו ומת כתוצאה ממחלה. על אחת כמה וכמה מי שהיה בעיצומו של קאמבק לקידמת הבמה.

מבחינתי, אני תמיד אעדיף לזכור את שוש עטרי כדמות המכובדת שהיא הייתה, ובאותה הדרת כבוד וארשת מהורהרת שיש לה בתמונה שפורסמה עם מותה ב-Ynet (ובכל זאת, אי אפשר לשאת הספד שכזה בלי אף קלישאה אחת, ולפיכך, להלן הקלישאה: היא נראית בתמונה כמי שמרגישה שהסוף קרוב) מאשר לזכור את אותה אשה שהגנה על בר רפאלי בעוצמה רבה כל כך ובחוסר קשב רב כל כך.