הבלוג של אילון

למי שקורא את הבלוג הזה באופן קבוע כבר יצא בערך מיליון פעמים לקרוא על כמה שסבלתי במהלך משחק של הפועל ת"א. בתור אוהד הפועל טיפוסי, הסבל העיקרי נגרם דווקא במשחקים בהם הקבוצה מנצחת. ובכן, בשם ההרגל ובעיקר בשם זה שהבלוג הזה משמש לעיתים כ"יומני היקר..." להלן תקציר אירועי אמש:

עד שראיתי את השידור החוזר של "חדשות הספורט" לא הבנתי את חשיבות הניצחון.

לא הבנתי את חשיבות הניצחון בעיקר מפני שעשיתי כמיטב יכולתי להתעלם מהמשחק. סירבתי להצעה ללכת לראות את המשחק אצל החבר-הכי-הטוב-שלי בטלוויזיה שבה גם ההפסדים הכואבים, כואבים פחות. לא דיברתי עם אבא שלי על המשחק הזה ולמעשה, כמעט ולא דיברתי עם אף אחד אחר. כשהשידור התחיל, הייתי עסוק בשיחה ערה עם השותפה שלי על כל מיני טעויות שלי ושלה בעבודה (אצלה זה כסף, אצלי זה סתם אדמיניסטרציה). בפעם הראשונה שעברתי לערוץ 10 התוצאה כבר הייתה 1-0 לביתר והדקה הייתה הדקה ה-14 או משהו כזה.

כיאה לאופטימיסט שאני הייתי בטוח שהפועל ת"א בדרך לחטוף תבוסה ולכן הקפדתי להישאר בערוצים אחרים.

אולי כאן זה המקום להסביר/להזכיר שבדומה לאבי, ממנו ירשתי את האהדה לקבוצה הזו, אני משתדל שלא לראות את המשחקים של הפועל ת"א. מה לעשות, יש בי הרבה סימפטיה ורחמים ללב שלי ואני מעדיף לתת לו להתמודד עם הבלי העולם הזה גם בלי הכאבים שצפייה במשחק של הפועל ת"א יכולה להסב לו.

בפעם הבאה שעברתי לערוץ 10 התוצאה כבר הייתה 1-1. לא התרשמתי. בהתחלה הייתי בטוח שמדובר בטעות בכתוביות של ערוץ 10. אחר כך הסתגלתי למחשבה שהפועל ת"א הצליחה להשוות, "גם תרנגול עיוור מצליח לפעמים לתפוס גרגר" אמרתי לעצמי וחזרתי לערב הכדורסל של ישראל/ארץ נהדרת.

בפעם הבאה עברתי בזמן כדי לראות את השידור החוזר האחרון של השער של פאביו. אם פאביו ג'וניור היה חלוץ נורמלי שמבקיע שערים, היינו יכולים להגיד על השער הזה שזה שער טיפוסי של פאביו. לרוע המזל, כמות השערים הזעומה שכבש פאביו לא מאפשרת לייצר מדגם.

ובכל זאת, הפועל ת"א יורדת למחצית ביתרון של 2-1. יכולתי להיות אופטימי, אבל למה לי ?

בראשי נזכרתי באחת מעונות האליפות האחרונות של בית"ר ובמחצית המשחק נגד ב"ש. בית"ר ירדה להפסקה בפיגור של 2-0 או 2-1 ובעשרה שחקנים, באיצטדיון וסרמיל בבאר שבע. המשחק, אגב, נגמר ב - 5-2 לבית"ר.

בפעם הבאה שעברתי לערוץ 10 זה היה בעקבות SMS שקיבלתי מהחבר-הכי-הטוב: "מאיר תירגע" היה כתוב שם.

בשפה הקטנה שבינינו, "מאיר תירגע" יכל דווקא להיות קוד לדבר טוב אלא שדברים טובים לא קורים כשהפועל ביתרון. הייתי בטוח שעם המעבר לערוץ 10 אני אגלה שהשופט החליט לתת לבית"ר שער במתנה ("מסכנים, כל כך קשה להם לכבוש...") ולהרחיק להפועל שניים או שלושה שחקנים. סתם ככה, כדי לשמור על המתח בתחתית. 

היתרון של הפועל היה הסימן הטוב ביותר (למי שמסתמך על סימנים) לעבור לצמיתות לכל ערוץ אחר. כשהפועל ת"א ביתרון, במשחק גורלי, מול קבוצה מגעילה כמו בית"ר י-ם, וכשיש 16 דקות לסיום, עדיף לראות אל-ג'זירה מאשר לראות את המשחק. מזל שהיה ארץ נהדרת ולא הייתי צריך לעבור באמת לאל ג'זירה.

אז המשחק נגמר והגיבורים האדומים שלי עשו את העבודה. מה אתם יודעים, אפילו שמחתי. אבל עד שראיתי את השידור החוזר של "חדשות הספורט" לא הבנתי את חשיבות הניצחון.

זו לא הטבלה (אני מכיר אותה בע"פ) ולא הגולים (אם יש בכדורגל אוסקר, מגיע לטלקייסקי על השער של אתמול ויחד עם השער בדרבי מגיע לו פרס מפעל חיים) זה בעיקר התמונות של אוהדי בית"ר (אני מתאפק מלהשתמש בכל מיני שמות תואר) שהחליטו לטנף בנוכחותם את גן כרונינגן הסמוך לבלומפילד בשביל לעשות על האש ולהתחיל את חגיגות האליפות שלהם. הגן המקסים הזה (אקליפטוסים, בלומפילד ומאפייה ליד. מה עוד צריך בגן ?) אירח בנדיבות את אוהדי בית"ר אבל שמר על כבודו.

בית"ר תיקח את האליפות בשבוע הבא ובמאה השנים הקרובות. הפועל ת"א אולי תרד ליגה וסביר להניח שתפסיד לבית"ר בגמר הגביע. צפויות להפועל ת"א עוד הרבה שנים עגומות מול בית"ר וכנראה שגם מול מכבי ת"א. את זה כבר הבנו. אבל לפחות אתמול, לקראת סיומה של עונה שבה בית"ר המבולגנת, בית"ר של דדש והמפיות הפכה להיות הקבוצה עם ההתנהלות הכי משעממת בעולם ודווקא הפועל ת"א של תאומים עם האדום עולה המאוס שלו הפכה להיות עלובה כל כך, לפחות אתמול הפועל שמרה על המבצר שלה ובעיקר על הכבוד.

המבצר הזה שמארח גם את הקבוצה המאוסה של העיר שמר על כבודו. רוצים האדונים הצהובים לחגוג, אדרבא, שיתפרסו בעיר הקודש המיותרת שלהם ויעשו מה שעושים כשרוצים לחגוג בירושלים (תמונות של רבין במדי SS ? אחר ?)