הבלוג של אילון

הכרתי אותו בשלב הזה בחיים שבו אתה חושב שלא תכיר אף בן אדם חדש. ואם תכיר זה יהיה צל חולף בחיים שלך. מישהו שנמצא שם במקרה ונעלם מיד כשהנסיבות שאיפשרו לכם להכיר נגמרות. הייתי בן 29, כמעט 30. חזרתי מארה"ב ועדיין הייתי מלא ולא שמן, בריא ולא מעשן ובעיקר, מלא ציפיות לקראת תחילת התואר השני. בחיים שלי לא חשבתי שאגיע ללמוד תואר שני.

בפעם הראשונה שנפגשנו, אני הייתי בעיצומו של ג'ט לג. הוא ישב בחוץ על ספסל ושוחח בקול רם בפלאפון בשיחה שנראתה לי כמו נסיון לנהל את העולם. הגעתי לשיעור השלישי מבין שישה בהכנה לחשבונאות. כולם נראו לי כל כך מבינים , כל כך מגובשים ובעיקר כל כך זרים לי, והוא בעיקר. עוד לא ידעתי עם מי אני אסתדר מבין שותפיי לספסל הלימודים, אבל הנחתי שאיתו לא אסתדר.

בהתחלה ישבתי בצד הימני של הכיתה. הצד של הילדים הטובים. הייתי נחוש שלא לתת לפיאסקו של התואר הראשון לחזור על עצמו. הגעתי לכל השיעורים, כתבתי כל מילה שיצאה למרצים מהפה, עשיתי סיכומים ובעיקר, התאמצתי להיראות כמי שמבין מה קורה מסביבו. כנראה שזה עבד. לאט לאט חזרתי לעשן. לאט לאט חזרתי להיות הליצן של ההפסקות, אבל התמדתי בלימודים. בסוף נהיינו חברים. זה קרה כשעברתי לצד שלו של הכיתה.

אני יודע, להגיד הצד שלי או הצד שלו נשמע כמו קטע רע מ - west side story, אבל תשאלו כל אחד שעשה תואר ראשון או שני בקבוצות קטנות ותראו שיש חלוקה שקשה לצאת ממנה: הצד שבו אתה מתיישב בתחילת התואר הוא הצד שילווה אותך עד סופו. אני חרגתי מהכלל.

הפכנו להיות חברים טובים. בהתחלה בגלל הלימודים, אחר כך בגלל הכדורגל ובסוף, בגלל הדמיון הפיזי המסוים. הוא אחד משלושה אנשים שבזמן שהייתי בחברתם אמרו לנו ש"אתם כמו הזקנים מהחבובות", ושני האחרים הם החברים הכי טובים שלי.

המעשיות שלו והפשטות שבה הוא התייחס לדברים הייתה מה שהחזיק אותי לאורך השנה השנייה של התואר. אולי מאה פעמים מצאתי את עצמי אומר לו "אחי, אני על הגחון" אבל שנת הלימודים סירבה להיגמר. את השותפה שלנו לפרויקט הסיכום, מי שממש הצילה אותנו, הוא מצא. ישבנו אצלה בבית, התכוננו לפרזנטציה בתחום שלא היה לנו בו מושג. אני הייתי מבוהל, הוא היה מעשי. בסוף עמדנו בכיתה ועשינו מופע סטנד אפ על חשבונאות. המרצה צחק, אבל בסוף אנחנו בכינו.

אחרי שהתואר נגמר הוא היה מתקשר אליי על בסיס יומי. הוא היה קרוע משעמום בעבודה ואני הייתי טרוד אבל נחוש להריץ את הציטוטים האחרונים מיציע העיתונות.

אני יודע שכל מה שכתבתי עד עכשיו נשמע כמו הספד, אבל אין מה לדאוג, הוא עדיין בחיים. ואפילו במצב טוב יותר.

הבוקר הוא עזב לניו יורק, לשנה עד ארבע שנים. הוא יעבוד ליד טיימסקוואר ויגור ברח' 101. אתמול קפצתי אליו לבית של ההורים בפתח תקווה כדי לקבל ממנו את הנעליים האדומות שלו שתמיד רציתי לעצמי.

בדרך חזרה מפתח תקווה, כשברדיו התחילו השירים של יום השואה, הבנתי שאני הולך להתגעגע אליו מאוד.