הבלוג של אילון

זאת חוכמה קטנה מאוד לכתוב על "באמת ומקרוב" (הסרט על עודד קטש שהוקרן בערוץ 10) אחרי הניצחון הגדול של מכבי על סיינה בחצי גמר הפיינל פור. זאת חוכמה קטנה מאוד מפני שהסימפטיה שהופנתה לכיוונו של צביקה שרף בתור "הנפגע" העיקרי מהסרט מגובה עכשיו בהישג האדיר שלו כמאמן. ואכן מדובר בהישג אדיר כמאמן. לפיכך, מילה אחת קטנה על החצי גמר וזהו: ההישג של צביקה כמאמן הוא היכולת שלו להבין מהר מאוד שהתכנית לא עובדת וששום דבר אחר לא עובד. יהיו שיגידו שצביקה נהג בהיסטריה והשליך למגרש את כל מה שהיה לו על הספסל (מה זה יהיו שיגידו, אני אמרתי את זה במהלך המשחק), אבל בסופו של דבר זה עבד. זה מה שחשוב. מכבי יצאה ממש מהקבר ולקחה את החצי גמר. עכשיו, ברשותכם, בואו נחזור לקטש....

החבר-הכי-הטוב-שלי צדק כשאמר שכל הטרראם היה בסופו של דבר בשביל משפט אחד אומלל שקטש אמר בסופו של הסרט. וזה נכון.

לא הייתה שום הצדקה ל"באמת ומקרוב" אלמלא המשפט הזה שהוכנס בסופו של הסרט. בכלל, הסרט הזה שווה תחקיר ולו רק בגלל הפרומו-ים לקראתו. לפני שבועיים או שלושה געשה הביצה הספורטיבית כשציטוטים קשים למדי של קטש בגנותו של שרף הודלפו לתקשורת. מכבי ת"א מיהרה לפרסם הכחשה בשיתופו של קטש ומהר מאוד הסתבר (או לפחות היה ניתן להבין) שיוצרי הסרט, בניסיון לעשות קידום מכירות, גרמו לעצמם רק נזק. במשך כמה שעות לא התעסקו בשום דבר חוץ מהסרט אבל מהר מאוד התקשורת כולה הבינה שיוצרי הסרט עשו תרגיל ועל כן, החל מאותו רגע נרשמה כמעט-התעלמות מהסרט הממשמש ובא. בדיעבד, אני חושב שיוצרי הסרט טעו. אתה יכול לנסות לעבוד על התקשורת, אבל בשביל מה ?

אם אתה באמת מאמין במה שיש לך ביד (ואלמלא השערוריה התקשרותית אפשר היה להתייחס לסרט באופן הכי קרוב לאובייקטיבי) תן לחומרים לדבר בעד עצמם. אתה יכול לעשות קידום מכירות אבל אתה לא יכול לשקר ואתה בעיקר לא צריך לשקר. אל תדליף לתקשורת כל מיני משפטים אם אין לך כוונה לעמוד מאחוריהם.

תדמיתית, "באמת ומקרוב" יכול רק לגרום לקטש נזק. ולא רק בגלל הציטוט האומלל ההוא שמלמד על אופי מאוד בעייתי מצידו של קטש ובעיקר כנות שאינה במקומה.

אחד מהדברים שהציקו לי יותר מכל בסרט הייתה העובדה שנדרשה התערבותו של מוקי כמראיין/פרשן לענייני קטש וההערצה הפעילה/אינפנטילית של אורן עמיאל כדי לתרגם את דמותו של קטש לצופים. כמו מין "פורסט גאמפ" שלא מספיק פעיל רגשית, כך גם דמותו של קטש נזקקה למתורגמנים. קטש עצמו לא מספיק חכם כדי לספר לנו על עודד קטש. הוא לא מספיק עמוק. אנחנו צריכים את שובבני (עמיאל) ואת בר מוח (מוקי) בשביל זה.

בסרטים דוקומנטריים, על אחת כמה וכמה סרטים בהם היוצר מלווה את גיבור הסרט, יוצר הסרט הוא זה ששואל את השאלות. הוא זה שבא מחוץ לעולמו של גיבור הסרט והוא זה ששואל את מה שאמור לעניין אותנו. הוא מייצג אותנו בפני הגיבור. כמובן שלא מדובר בכלל, אבל בהרבה סרטים זו השיטה.

"באמת ומקרוב" הולך אחרת. יוצרי הסרט הם בעיקר הצלמים והעורכים. הם לא קיימים כל הזמן. כדי לפצח את קטש נדרשה התערבות מבפנים. אורן עמיאל היה צריך להתקשר ולשים אותו ברמקול כדי להוכיח לכולנו "הנה, עודד הולך הרבה לסנוקר". מוקי היה צריך לשים אותו ליד המנגל של גילי מוסינזון כדי להראות את הפן האחר באישיותו. ובכלל, למה להראות את גילי מוסינזון ולא לתת לו לדבר. הרי הוא, בעצמו, שווה הרבה יותר מכל הסרט הזה. אולי הוא זה שהיה מוציא מקטש משהו בעל ערך.

ובכלל, איך אפשר לעשות סרט עם כזה פוטנציאל דרמטי ולרדד אותו בסופםה של עריכה למוצר כל כך חסר משמעות.

איך אפשר לעשות סרט שכזה מבלי להתייחס לכשלון המקצועי של מכבי ת"א תחת קטש. ואיך אפשר לתת למוקי להגיד משפט כמו "מקסימום הם היו גומרים במקום חמישי" כשמדברים על האלופה הנצחית והקבוצה ששמה לה את הניצחון למטרה (נו, רוח המכביזם ושאר השטויות הטיפוליות האלה).

אם לסכם, הכעס על עורכי הסרט הוא בשני נושאים עיקריים:

1. חוסר התייחסות טוטאלי לעניין המקצועי של קטש במכבי, היעדר היכולת שלהם למתוח ביקורת על קטש (אנושית ומקצועית), הפספוס האדיר בחוסר ההתייחסות לדבריו של רלף קליין (מכבי הביאו את קטש כדי למכור מנויים), היעדר אמירה מוחלט.

2. התרמית התקשורתית בכל מה שקשור ליחצנות לסרט.

הסרט היה מאכזב. הוא היה מעניין וחשוב כי הוא עסק במכבי ת"א ובקטש, שניים מתופעות הספורט החשובות בישראל, אבל לא בגלל שום דבר אחר.

חבל. חבל מאוד. הפוטנציאל היה עצום.