הבלוג של אילון

הפסקתי לעשן לפני יותר מ-19 חודשים ולשמחתי הרבה, ואולי אף לתדהמתי הרבה, אני מחזיק מעמד. שילמתי בהרבה קילוגרמים על הויתור על הסיגריות, ובכל זאת, בהיעדר מסקנה אחרת, אני מרוצה מהסידור הזה. יותר בריא לא לעשן. זה אולי קצת פחות מעניין, אבל הרבה יותר בריא.

ידידה טובה שלי שניסתה להפסיק לעשן לפני כמה שנים (מאז היא נשברה וחזרה לסורה) סיפרה לי שבחודשים בהם היא לא עישנה, היא הייתה חולמת על סיגריות. ממש כך. בזמנן, זה נשמע לי מופרך. עכשיו אני מבין אותה. אלוהים, כמה שאני מבין אותה.

הלילה שוב חלמתי על סיגריות. זאת לא הפעם הראשונה וגם לא השנייה (עדיין אפשר לספור את כמות הפעמים שחלמתי על סיגריות על אצבעות שתי ידיים) ובכל זאת לפעם הזו נוסף טוויסט מעניין.

חלמתי שאני נמצא עם עוד שני אנשים ושקניתי קופסת סיגריות. עדיין לא עישנתי, אבל הקופסה הלבנה-זהובה של מרלבורו לייטס כבר הייתה בהישג יד עם מצית חדשה ונוצצת. מתוך החלום יכולתי להרגיש את ההתרגשות הכרוכה בעישון אחרי תקופה כל כך ארוכה ומתוך אותו חלום יכולתי להרגיש את הסחרחורת הקלילה שאפשר לקבל בסיגריה ראשונה. אבל, הייתה תחושה נוספת. תחושה של מועקה. תחושה של אכזבה. תחושה שריחפה מעל כל ההתרגשות שבהחזקת הקופסה. תחושה שהייתה כל כך עזה (אפילו ביחס למציאות) וכל כך מדהימה בהתחשב בזה שהייתי בתוך חלום ומודע לחלוטין לזה שאני בתוך חלום, עד שהתעוררתי בבהלה. שלוש שעות אחרי שהלכתי לישון, ובלי שום סיבה נראית לעין (לא הייתי צריך לשתות/להשתין) קמתי בבהלה מתוך שינה והכול בגלל שעמדתי לעשן בחלום. עכשיו, שלא יהיו ספקות, אני מאוד מודה למצפון שלי שמגן עליי ושומר עליי ולפעמים אפילו מכוון אותי נכון. איפשהו, נראה לי שפה הוא קצת הגזים: אם בחלומות אני כבר לא יכול לעשות מה שאני רוצה, אני בבעיה מאוד קשה.