הבלוג של אילון

אני לא יודע לכמה מכם יצא לראות סרט שהטייטל המתאים ביותר בשבילו היה: קומדיה רומנטית-פסיכולוגית, אבל אני חייב להודות שזו חוויה מוזרה למדי. צ'רלי קאופמן, תסריטאי "שמש נצחית בראש צלול" הוא אולי לא התסריטאי הטוב ביותר שפועל היום בקולנוע (ולמען האמת אני לא מבין מספיק בתסריטים כדי להתחיל לדרג את יוצריהם) אבל הוא ללא ספק, אחד המקוריים שבהם. כמי שהיה אחראי ל"להיות ג'ון מלקוביץ'" ו-"אדפטיישן", קאופמן שוב לוקח אותנו למסע בנבכי התודעה והפעם בבימויו של מישל גונדרי, שאלמנטים מעבודות קודמות שלו ("המין האנושי" והוידאו-קליפ ל-Army of me של ביורק) מופיעים גם בסרט הזה. "שמש נצחית בראש צלול" הוא קרוע בדיוק ואולי אף יותר מ"להיות ג'ון מלקוביץ'", הוא גורם לך לחשוב בדיוק כמו "אדפטיישן" אבל הוא ממוקד יותר משני האחרים וניחן באווירה אפלה ולפעמים אפילו איטית שתורמת לסרט. יצא לי לבקר בלונג איילנד בחורף וזה באמת נראה ככה. השחזור המטארולוגי עבד טוב. מישל גונדי גם מצליח לסחוט מהקאסט המובחר שלו (יחד עם קארי אפשר למצוא גם את אלייז'ה ווד, מארק רופאלו, טום ווילקינסון וקריסטן דאנסט שתמיד מצליחה להראות מתוקה ומסוממת בה במידה) הופעות מעולות. ג'ים קארי משתמש באופן מבוקר לחלוטין במבחר השטיקים שלו ובשאר הזמן הוא טוב מאוד. קייט וינסלט נראית ממש מצויין והיא מגלמת את תפקיד "הבחורה-המתוקה-שאי-אפשר-שלא-להתאהב-בה" בצורה מושלמת. עם מארק רופאלו קשה לי. הוא שייך לשורה הראשונה של מגמגמי הוליווד (אדם סנדלר, דייויד ארקט, ג'ובאני ריביסי) והוא חייב להיפטר ממניירת הדיבור עם פה סגור. די, מרלון ברנדו כבר מת. ציינתי, אחרי הצפייה בסרט, שסרטים על שיטוט בתודעה הם כנראה האהובים עליי ביותר השנה. שכחתי להוסיף לרשימה המכובדת את "בריכת שחייה" של פרנסואה אוזון הכשרוני. קאופמן, הוכיח כבר בעבר שהוא, כנראה, היוצר המוסמך ביותר לענייני התודעה והיכולת שלו לשלב בין קומדיה רומנטית פשוטה, האפלוליות של החורף הניו-יורקי, סצינות שמשלבות בתוכן את הלאמנט הקומי והטרגי שבסיפור (בעיקר הסצינה שבה מארק רופאלו וקריסטן דאנסט רוקדים בתחתונים על מיטתו של קארי הנאנק תחת עול הטיול/טיפול המוחי שהוא עובר. סצינות כאלה רואים רק אחת לכמה שנים) והפגיעות של המוח האנושי לנוכח כל המניפולציות שעושים לו, הופכת את "שמש נצחית בראש צלול" לסרט שהצפייה בו תהיה שווה גם למי שמחפש קומדיות פשוטות ומלבבות, גם למי שמחפש סרטים "מתוחכמים" יותר וגם למי שהתייאש מהקולנוע האמריקאי. כנראה ש"שמש נצחית בראש צלול" הוא אחת מהדרגות הקומיות הגבוהות ביותר אליהן ניתן להגיע בסרט עלילתי-מסחרי. למי שלא להבין עד עכשיו, חובה לראות את הסרט.

העלילה בקצרה: ג'ים קארי מגלם את ג'ואל, איש אפרורי ושבוז למדי שחומק מהעבודה, בבוקר ולנטיינז דיי האמריקאי, ופוגש את קלמנטיין (וינסלט), צעירה "מגניבה" ומחייה. הרומן המתרקם ביניהם מכסה את עשרים הדקות הראשונות של הסרט ורק לאחריו מופיעות כותרות הפתיחה. אחריהן אנחנו עוברים אחורה או קדימה בזמן ומגלים שלאור כשלון הרומן ביניהם, קלמנטיין החליטה להשתמש בשירותיה של חברה בשם "לאקונה" כדי למחוק את ג'ואל לחלוטין מתודעתה. ג'ואל מחליט לעבור את אותו הטיפול אלא שבגלל תקלה טכנית הטיפול משתבש וג'ואל עושה כל שלאל ידו להשאיר את קלמנטיין בתודעתו ההולכת ומתפוררת. במסגרת המסע בתודעה, ג'ואל חוזר לילדותו (מה שמאפשר לקארי להתפרק קצת ולחגוג על השטיקים המוכרים שלו) ולמקומות אחים שנשכחו ממנו זה מכבר. המסע הזה, מאפשר לגונדרי לנצל את כישוריו כבמאי קומי, ומכיל כמה סצינות אדירות (הסצינה בבית החוף, למשל). קשה לסכם ולתקצר סרט שכזה. חובה לראות, באמת שחובה לראות.