הבלוג של אילון

באחת מהביקורות שקראתי על הסרט נכתב: "בנים, תנו להן לשכנע אותכם לראות את קולד מאונטיין". האמת, אי-אפשר להיות צודק יותר. בתיאוריה, "קולד מאונטיין", הוא סרט "בנות" קלאסי (ואני לא רוצה להיכנס לכל ההגדרות החברתית של סרטי "בנות" מול סרטי "בנים"). בת'אכלס, "קולד מאונטיין" הוא באמת סאגה של שעתיים וחצי, לא לגמרי שונה מ"חלף עם הרוח" (מלחמת האזרחים ברקע וכו'), רומנטי להפליא ופונה לקהל הנשי. אבל, אפשר לפתוח מעט את זווית הראייה הצינית שמאפיינת בד"כ את הגישה כלפי סרטים מהסוג הזה ולראות ב"קולד מאונטיין" סרט שמלמד דבר או שניים על הטבע האנושי, על אהבה ועל הקושי והצורך לשרוד. קשה לראות את הסרט מבלי לצאת בתחושה שמלחמה זה דבר טפשי ומיותר. זה לא שהסרט כ"כ פציפיסטי והומאני אבל הוא מראה את המלחמה על היבטיה המכוערים ביותר. לא חייבים סצינת קרב של 30 דקות א-לה "להציל את טוראי רייאן" כדי להבין שמלחמה זה דבר דפוק לחלוטין. מספיק לראות את נטלי פורטמן ,שמפציעה בסרט לזמן קצר, כדי להבין את איוולותה של המלחמה. כל מלחמה (כמעט). יכול להיות שבנסיבות אחרות הייתי נוחר בבוז אל מול "קולד מאונטיין" אלא שיש לי חולשה, כך מסתבר, לניקול קידמן. גם אם היא לא השחקנית האהובה עליי ביותר בהוליווד, אין מנוס מלהודות שהיא האצילית שבהן.

"קולד מאונטיין" מביא את סיפור האהבה של אדה מונרו, ביתו של כומר דרומי, ואינמן, צעיר המתגורר בעיירה אליה אדה ואביה עברו. אדה ואינמן מספיקים להתאהב אך לא מספיקים לממש את האהבה שלהם. את כמות המפגשים ביניהם ניתן לספור על אצבעות יד אחת. ובכל-זאת היא האהובה שממתינה לגיבור שלה שיישוב מהמלחמה. והיא הסיבה שמניעה אותו להישאר בחיים ולשרוד את המלחמה, הקרבות הקשים והקטלניים והדרך הארוכה הבייתה. מילה מיוחדת מגיעה לרנה זלווגר שהייתה ראוייה לאוסקר שבו היא זכתה על תפקידה כרובי (צעירה מרדנית שעוזרת לאדה באחזקת החווה אחרי מות אביה). קל להיות ציניים כלפי סרטים מהסוגו של "קולד מאונטיין" אבל הרבה יותר קל להתמסר לשעתיים וחצי ולהנות מההפקה המרשימה ומהסיפור המרגש.