הבלוג של אילון

לפני כחודש הייתי באריאל במסגרת קידום מכירות זה או אחר. היה נחמד. נסענו, חזרנו, נשארנו בחים והכול טוב ויפה. שלשום עשיתי את הטעות הפטאלית וסיפרתי לאמא שלי שהייתי באריאל. כיוון שישבתי מולה, כבר לא היה לה מה לדאוג כיוון שעיניה ראו שנשארתי בחיים, בריא, שלם ואופטימי. ובכל-זאת היא נכנסה למצב - parenting alert והתנהגה כמי שמנסה לשדל אותי שלא לסוע (למרות שכבר נסעתי ונשארתי בחיים). אני מניח שמי שגר באריאל לא לגמרי מודע לזה, אבל אריאל נתפסת כחלק אינטגרלי מירדן או משהו בסגנון למי שלא מבין. אריאל זה שם ששומעים בחדשות ובארצנו הקטנטונת להופיע בחדשות זו אף פעם לא ערובה למשהו טוב. מבחינת אמא שלי, הנסיעה של לאריאל הייתה שקולה לגיחה של יגאל צור לבגדד בתקופת הקרבות או אחת מהנסיעות של איתי אנגל (אפגניסטן/צ'צ'ניה וכו'). רצה הגורל ואתמול אירע הפיגוע הקטלני בסיני. מימיי לא הייתי בסיני וכפי שציינתי למקורביי, אם יהיה לי מזל, גם לא אצטרך להיות בסיני כל עוד אני חי. המקום הזה לא מושך אותי. אני לא צולל, לא מעשן (והנה אני מדלג על ההמשך המתבקש עם הסנוקר), ואין לי עניין וחצי עניין לבקר שם. למה ? מפחד. במפורש, אני מפחד לסוע לסיני. מצרים היא מבחינתי מדינת אוייב (וכפי הנראה, הסכם השלום מרשים את המצרים עוד פחות משהוא מרשים אותי) ולפיכך אני לא רוצה להיות שם. הפיגוע הנוראי מאתמול בלילה רק הצדיק, בעיניי לפחות, את כל מה שחשבתי על סיני. אני יותר משמח על ששידלתי את אתי, חברה לעבודה, שלא לסוע לסיני. חלק מעובדי עיריית חולון היו אמורים להיות בסיני בחג הסוכות ורובם, לפחות לפי מה שידוע לי, ביטלו בגלל "המצב". אתי ביניהם. בכל מקרה, הבוקר הגיעה השיחה מהורים שלי. הם ניסו, כפי שמנסים אנשים לשכנע מישהו שכבר אין להם שליטה עליו) לשכנע אותי לחדול מנסיעות. העובדה שלא היה ברור לי באיזה נסיעות מדובר לא הטרידה אותם יותר מדי. בשביל אמא שלי, אשה יקרה עם לחץ דם גבוה, השילוב של הבן הגיבור שנסע לאריאל (לפני חודש) והפיגוע בסיני, היה כבר יותר מדי. תשתדל לא לסוע, היא אומרת לי ולי אין מושג מה היא רוצה ממני. נכון הדבר שתכננתי לסוע עם חברים לתל-חי לראות תערוכה של אנני לייבוביץ' ולעלות לגמלא. אלא ששני המקומות האלו (תל-חי וגמלא), למיטב הבנתי, הם עדיין בשליטה ישראלית ולא צריכה להיות כל בעיה לסוע אליהם. בכלל, יכולת לצפות שאחרי עשור של טרור שרק הלך והתגבר והלך והתכער, אנשים (ובהם ההורים שלי) יבינו שאין למפות את הטרור. שהמסקנה היחידה שאתה יכול להסיק לגבי הטרור הפלסטיני האכזרי היא שקשה להם להוציא פיגועים ולכן הם מתמקדים באזור השטחים (פיגועי ירי) ובירושלים (פיגועים המוניים). בזמנו, בתקופת רבין, הטרור היה צפוי יותר. בד"כ בימי ראשון-שני בבוקר ועל אוטובוסים. באופן קלוש, היה ניתן להימנע ממנו. אבל היום, אי אפשר לדעת כלום. עברנו כמה שנים נוראיות שבהן כל מקום וכל דקה היו פוטנציאל לפיגוע. אולי הצלחנו להאט אותם קצת. אין לי מושג. ירי קסאמים על שדרות הוא עדיין קל יותר לביצוע משליחת מחבל מתאבד לגוש דן. אבל אי אפשר לדעת שום דבר. כשאתה בסיני, אתה יודע שלכוחות ההצלה והחלוץ ייקח הרבה זמן להגיע אלייך כי אתה על אדמה זרה. מדינה שמונהגת עם איש בעל פרצוף אכזרי כמו פרצופו של מובארק לא יכולה להיות טולרנטית כלפי "הציונים". אבל פה בארץ, פה בארץ אתה יכול להיות בטוח רק באי-ודאות. אף-אחד לא יודע מאיפה ולמה זה יגיע. אנחנו כמעט בטוחים שזה יגיע אבל אי אפשר לדעת מאיפה ומתי. בראשית האינתיפאדה האחרונה הייתי מגדולי המסתגרים. ישבתי בבית, השתדלתי שלא ללכת למקומות הומי אדם ודיללתי את כמות היציאות הבלתי-הכרחיות למינימום. אגב, אני מודה בפה מלא, הכול מפחד. בין אם זה ההיסטריה של אמא שלי ובין אם זה ההיסטריה של תלמידה הדגול ביותר, אחי הגדול שמצליח להיות היסטרי אפילו יותר ממנה, ונשמע מודאג עד כאב בטלפונים הטרנס-אטלנטיים, ובעיקר, בגלל שהעדפתי להישאר בחיים. שרדתי את ההסתגרות בהצלחה יתירה (מבחן התוצאה וכו'). אלא שיש גבול לכל דבר. אני עדיין מהסס כשאני מגיע למקומות בילוי בלי שומר. אולי זה קטע פסיכולוגי ואולי זה הרגל שבא לי עם השנים. אנ'לא יודע. זה לא באמת משנה. להורים היסטריים, אני מתת-אל. באמת. אין לי שום עניין בהודו-תאילנד-דר' אמריקה-פסטיבלים הומי אדם וכו'. באמת שלא. אני מתנהל ברוב המקרים ברדיוס הצר של ת"א-ר"ג-חולון-ד' אמותיי. באמת. לא שום דבר יותר מזה. העובדה שאחת לשנה אני נוסע לכפר ויתקין או משהו בסגנון לא הופכת אותי להרפתקן חסר תקנה או מגלה ארצות. סה"כ הולך לבקר חברים. הבעיה העיקרית היא, בכל מקרה, שאת הנדנוד של אמא שלי אי אפשר להפסיק. אנחנו תמיד צוחקים על אבא שלי שהוא עקשן אמיתי וכו' אבל בתאכלס, אימא שלי, מהיותה אישה (ודי טובה בזה, אני חייב לציין), משיגה מה שהיא רוצה. בין אם בטקטיקה הפולנית (נדנוד) ובין אם בטקטיקה הרומנית (חביבות וסטייל). אז קמתי היום בבוקר אחרי שבלילה ראיתי את החדשות בשלושת הערוצים במקביל. הבוקר לא נראה יותא טוב מהלילה. אולי יותר מואר אבל לא הרבה יותר מזה. בגינה שליד הבית איזה ילד ניגן בדרבוקה בהתלהבות רבה. לפחות אם היה יודע לנגן. הספקתי לסיים את הנסקפה לפני שהגיע הטלפון. "אז אולי לא תיסע...."