הבלוג של אילון

1. בארבע בבוקר ישבתי מול הטלוויזיה בסלון שלי ודמעתי אל מול התמונות של האוהדים בפארק פרס. ראיתי בשידור חוזר את "יציע העיתונות" ו - "חדשות הספורט" ודמעתי. ואמרתי לעצמי "מה קורה לך ? גבר בגילך לא צריך לבכות בגלל ספורט", אבל אז הבנתי שבכל מה שקשור לאליפות הזאת, לעונה הזאת, לדרך שבה היא הושגה, למקום שבו היא הושגה וליריבה שמולה היא הושגה, בכל מה שקשור לדברים האלה, אני לא "גבר בגילך", אני ילד. אני פשוט ילד.

הפועל חולון במשחק הירואי גרמה לי אושר ששמור רק לילדים. אושר ששמור לחיים חסרי הדאגות שהיו לנו בילדות. אושר שרק ילד יכול לחוות. אותו אושר שהצלחנו לאבד בשנים של שינויים, מעברים, ותחת מעטה כבד של ציניות. קוראים לזה התבגרות.

הפעם היחידה שהרגשתי כך הייתה כשגילי לנדאו כבש את אותו שער מפורסם מול מכבי חיפה. הייתי בן 10 ואני זוכר את עצמי רץ בבית ומתחבק עם אחי ועם אבא שלי. אתמול אחי היחידי היה בפילדלפיה ואבא שלי ישן בבית, ובכל זאת, האושר של אתמול הוא האושר של אותו יום במאי 86'.

2. הייתי בחבורה הראשונה של האוהדים שהגיעו לפארק. צפרנו כל הדרך, חיכינו בסבלנות ובעיקר, לא ידענו מה לעשות עם עצמנו. להפועל חולון אין מסורת של זכייה בתארים. מה עושים במקרה הזה ? אין לנו את הפריבילגיה של מכבי ת"א שכל שנה יש לה תרגולת של חגיגה ב-206 ואח"כ בפארק הירקון או איפה שהאנשים האלה לא חוגגים. אנחנו חדשים בתחום. התאספנו בפארק פרס, שרנו שירים, חלק עמדו בצד והסתכלו והייתה בעיקר אווירה של שמחה. אני לא רוצה להגזים, אבל באמת הייתה תחושה של מהפכה באוויר. אולי ככה אנשים הרגישו ב-summer of love, אני לא יודע, לא הייתי שם, אבל נראה לי שזה הכיוון.

3. בסביבות 00:30 ליעד הגיע לפארק. הוא היה בעבודה וראה את הפועל חולון זוכה באליפות כשהוא בחדר הלבשה בקאמרי, כשאסור לו לצעוק (כי למעלה עוד התנהלה ההצגה) וכשהוא לא יודע לאן לקחת את השמחה הזאת. התחבקנו. אני מכיר את ליעד 27 שנים והוא הבן-אדם הכי ותיק שאני מכיר ועוד נמצא בחיים שלי. נדמה לי שזאת הפעם השנייה שאנחנו מתחבקים. הפעם הראשונה הייתה בגיל 16 אחרי ההופעה הראשונה של הלהקה שלנו. אמרתי כבר, שמחה של ילדים.
כמה אלפי אנשים היו אתמול בפארק אבל מבחינתי היו שם מיליון. לכל אחד סיפור אליפות משלו. ליעד ראה בקאמרי, אני ראיתי את המשחק אצל חבר בר"ג.
בתרבות האמריקאית תמיד שואלים "איפה היית כששמעת שירו בקנדי ?" או "איפה היית כששמעת את סרג'נט פפר בפעם הראשונה". לנו עד היום היה רק את "איפה היית כששמעת שרבין נרצח ?". מעכשיו יש לנו בחולון משפט חדש: "איפה היית כשהפועל חולון לקחת את האליפות ממכבי ת"א, ביד אליהו ?"

4. בסביבות 1:00, איך שאנחנו יושבים שם בפארק ורואים את כל האוהדים בצהוב-סגול, פתאום ליעד קולט את משה הררי.
משה למד איתנו ביסודי, היינו יחד עד כיתה י' ואז הוא הלך לדרכו. גדלנו יחד. לא ראינו אותו 6 שנים. אז, אשתו הטרייה העלתה אותי ואת ליעד מהאוב כדי לבוא למסיבת הפתעה שהיא ערכה לו. הוא לא האמין כשהוא ראה אותנו. אתמול הוא בא ביוזמתו. הוא ראה את המשחק בביתו שבגבעתיים, חשב שהוא עומד לחטוף התקף לב ואיך שהמשחק נגמר הוא לקח קופסת קאמל ויצא לכיוון יד אליהו. אח"כ הוא בא לפארק. "לא ידעתי לאן אני נוסע", הוא אמר לנו, "פשוט באתי לחפש אתכם. ידעתי שתהיו פה". ואכן היינו. להסתובב עם ליעד ומשה הררי באמצע הלילה בחולון זה הכי שנות השמונים שאפשר להיות. לא ידענו את נפשנו מרוב אושר. ובאמת, מה אפשר להגיד ? גם כשהיינו ילדים, גם בעונות שבהן עשינו מנוי להפועל חולון, לא האמנו שיגיע הרגע ונזכה לחגוג אליפות של הקבוצה. 
בדרך כלל נהוג בין חברים שנפרדים או מתרחקים לכיוונים שונים, שמוות מאחד ביניהם. מישהו מת ואז כולם נפגשים. והנה, כנראה שיש סיבה טובה יותר. אליפות של הפועל חולון. יכול להיות שיכולתי להמשיך בחיי מבלי לפגוש את משה גם עוד 15 שנה, אבל כמה אני שמח שפגשתי אותו בנסיבות האלה, בלילה השמח הזה.

5. הייתי בן 17 כשמכבי ת"א איבדה את האליפות בפעם האחרונה. עמדתי בסלון של הורים שלי, הנפתי ידיים לאוויר בתנועת ניצחון ושמחתי כמו שכמעט אי אפשר. מאי 93' הייתה תקופה יפה. סיימתי תיכון, התעסקתי בעיקר בחזרות למסיבת מחזור. מדי פעם הציקו לנו עם מבחני בגרות, גאנז אנד רוזס היו בדרך לארץ ובקיץ הייתי אמור לטוס לאנגליה בפעם הראשונה בחיים. ומכבי ת"א איבדה את האליפות. נכון שאני משוחד, אבל המשחק של אתמול גדול יותר. האליפות של אתמול הירואית. הפועל חולון עלתה רק השנה מהליגה השנייה. הפועל חולון לקחת למכבי ת"א את האליפות ביד אליהו, במלוא הגאווה, בניצחון הכי מכביסטי שניתן להעלות על הדעת.

6. והיה גם משחק כדורסל אתמול.
כנראה שה-name power של מכבי ת"א עובד יותר על האוהדים מאשר על השחקנים. מיקי דורסמן היה קוּל לחלוטין. כאילו שזה מה שהוא תיכנן כל העונה. ולך תדע, הבן-אדם יודע מה הוא עושה. הוא פשוט יודע מה הוא עושה. אני לא הייתי אופטימי. גדלתי על שנים של מרורים שאכלתי מצד מכבי ת"א, שנים של אכזבות ותסכולים שקשורים בהצלחה של הקבוצה הזו ובחוסר היכולת של הכדורסל הישראלי לייצר התנגדות. וכמי שנמצא תחת דיכוי, יכולתי לפתח אפאטיות או להתמרד. בחרתי בדרך אמצע. אני מתמרד, אני שונא את מכבי, אבל פאסיבי. ובעיקר פסימי.
באמצע הרבע השלישי, כשהיה נדמה שמכבי בורחת ולא מסתכלת לאחור, כשהשופטים דאגו לפנק את דרק שארפ בשלוש קליעות עונשין שלא הגיעו לו, התחלתי לילל. לא בדמעות, בתסכול: "נמאס לי. פשוט נמאס לי. נמאס לי מהשנאה הזו. נמאס לי מהתבוסתנות הזאת. נמאס לי להפסיד בכל שנה למכבי ת"א. נמאס לי לראות את הקהל הצהוב הזה עולז. פשוט נמאס לי". בראש, כבר עשיתי תוכניות להפחית את ההתעסקות שלי בספורט למינימום. אבל, האדם עושה תוכניות ומאליק דיקסון צוחק.

7. החבר שאצלו ראיתי את המשחק שקל לכבות את הטלוויזיה כמה דקות לסוף. הוא הביט במסך הרחב והביט בי ובחישוב מהיר הבין שהוא רחוק כמה דקות מלאבד לטובת דופק בלתי נשלט או התקף לב את החבר-הכי-הטוב-שלו. אני לא יודע מה בדיוק הרגשתי פיזית, אבל אני מניח שזה שילוב של מתח, עצבים, תסכול ועצבות. באחד הפרקים המדהימים בסידרת המופת CSI, נשבה אחד החוקרים בתוך ארון קבורה מתחת לאדמה. הפסיכופת ששובה אותו שם, משאיר מצלמה בתוך הארון וקישור ישיר לאינטרנט על מנת ששאר חוקרי היחידה יוכלו לראות את חברים שוכב בארון קבורה, כשהאוויר אוזל והטרמיטים מתחילים לעקוץ ולנגוס בבשרו. ככה הרגשתי אתמול. העונה המופלאה של הפועל חולון עמדה להסתיים באליפות של מכבי ת"א ואני ישבת מול הטלוויזיה וצפיתי בזה מבלי שאני יכול לעשות כלום כדי לפרוק את התסכול הזה. בסוף זה נגמר טוב. שאר החוקרים מצאו את הארון והצילו את חברם.
לא היה יותר פשוט לקרוא למאליק דיקסון כבר בתחילת הפרק ???

8. כמה דקות לסוף המשחק, כשקצה קצהו של קאמבק הסתנן מבעד לחרכים של התודעה, אמר לי החבר-הכי-הטוב שזה הזמן לנדור נדרים. מוקדם יותר אתמול כתבתי למישהי שאני לא מוכן להתפלל לאבינו שבשמיים בעבור ניצחון של הפועל חולון. אני אדם מאמין בדרך כלל ואני מעריך שאבינו שבשמיים יכעס אם אני אבוא בבקשות להצלחה של הפועל חולון. זה דבר אחד לבקש ממנו בריאות ואושר ושלווה, זה דבר אחד לערב אותו בזוטות. וכן, אני יודע שהפועל חולון זה לא זוטות ובכל זאת, לא הרגשתי נעים לפנות אליו לקראת סיום המשחק בבקשות. אני מניח שגם הוא היה במתח ורצה לראות מה יקרה ומי ייקח את הכדור האחרון.
אז נדרתי נדר. נדר פרטי. לא משהו שקשור לעצמי, אלא נדר שכל מהותו לעשות טוב למישהו אחר. ואני מתכוון לעמוד בו. כנראה שלמרות המתח, אבינו שבשמיים כן הקשיב. אם לא לי, אז לצהוב סגול אחר. העיקר שהקשיב.

9. כל מי שמסתכל ברשימת האלופות של הכדורסל הישראלי רואה אך ורק את השם מכבי ת"א. מאז שנת 69' וברציפות. באמצע, בשנת 93' יש חור שבו כתוב גליל עליון. החל מהיום בשורה של 2008 יהיה כתוב הפועל חולון. לא מעניין אותי מה ילד מחר (למרות שעכשיו זה כבר מחר). לא מעניין אותי מה יקרה. הפועל חולון אלופת המדינה בכדורסל, וכמה שאני לא אגיד את זה, בלחישה או בקול רם, במחשבה או בכתובים, זה לא יהיה פחות מתוק.
ומבחינתי אני יכול להעביר את השבת הזאת ועוד הרבה שבתות אחרות בשידורים חוזרים של יציע העיתונות (אגב, הרעיון להתקשר למנהל המכון הסיסמולוגי ולשאול אותו על רעידות אדמה באזור יד אליהו היה לא פחות ממבריק) וחדשות הספורט. אני יודע שביום העצמאות השמונים, כשיראו את שידורי הערב הזה בשידור חוזר, בעזרת השם, אם אני בארץ ובחיים, אני יושב לראות את זה.

10. תודה למיקי דורסמן. תשאלו כל רב והוא יגיד לכם שזו מצווה לשמח אנשים. אז מיקי דורסמן וחבורתו שימחו אתמול כל כך הרבה אנשים. ואני יודע את זה, ראיתי את כולם בפארק פרס. אין מתוק מזה. שבת שלום.