הבלוג של אילון

בחמש השנים בהן אני כותב בבלוג יצא לי לחזור משני סוגים של חופשות: האחד, חופשות שיטוטים בחו"ל. חופשות שבהן גם אם הייתי אצל אחי היחידי באזור החוף המזרחי, הלכתי הרבה ושוטטתי להנאתי. השני, חופשות רביצה. חופשות שבהן אתה יושב או שוכב מול קו המים, בין אם זה בכנרת ובין אם זה באילת וכל ישותך זועקת "תנו לי שקט". פעם כשעבדתי במוקד קראנו לזה "כוּס אוֹמוֹ אזרחים".

החבר-הכי-הטוב-שלי ואשתו הזמינו אותי, זו השנה השלישית ברציפות, להצטרף אליהם לחופשת שבועות השנתית עם המשפחה של אשתו. הביטוי "משפחה", אגב, מובא בגירסתו האשכנזית - כיוון שהמשפחות כל כך מצומצמות, אתה קורא "משפחה" לכל מי שקשור או לא קשור (משפחה, חברי ילדות של האמא של אשתו, שכנים, בנים של חברי ילדות של האמא של אשתו, נכדים של חברי ילדות של האימא של אשתו וכיו"ב). השנה באופן מיוחד, היה חשוב לי להתנתק. היה חשוב לי לסוע איתם לכנרת ולנתק את עצמי לחלוטין במשך שלושה ימים מכל מה שקשור לעיר. לעבודה ואפילו לחיים בגירסתם הנוכחית. במובן הזה, אני שמח מאוד להגיד שהצלחתי.

ביום שישי, כשרק הגענו לכנרת עוד הייתי אפוף באדי העיר. זה עבר לי מהר מאוד. עד הערב הספקתי לשכוח מזה. 72 השעות שחלפו בין יום שישי בצהריים ליום שני בצהריים היו 72 השעות הנעימות ביותר שהיו לי מזה תקופה. ואולי הן הצטיינו בכך שהן עמדו בניגוד גמור לשבוע שהקדים אותן. מה שזה לא היה, היה לי טוב.

מצאתי את עצמי יושב מול הכנרת, אוכל ובעיקר לא עושה כלום. לא קראתי, בקושי שמעתי מוזיקה, כמעט ולא נכנסתי לאינטרנט, לא התעניינתי בתוצאות של היורו שהתחיל קצת בלעדיי, לא חשבתי על מחלות (טוב, כמעט כל הזמן לא חשבתי על מחלות), לא חשבתי על העבודה אפילו פעם אחת ואפילו הרשיתי לעצמי לשכוח שאני בדיאטה. תכננתי להיות ילד טוב ולשמור גם בחופש אבל התכנון עלה בתוהו מהר מאוד.

יכול להיות שלא הייתי טורח לכתוב את כל זה אלמלא הדיכאון שאפף אותי ביום שני בערב. המחשבה על חזרה לשיגרה וחזרה לעבודה הייתה מדכאת מתמיד. יצא לי כבר לחזור לעבודה כמה וכמה פעמים אחרי חופשות. אף פעם זה לא הרגיש ככה. וכך, כשם שבחופשת הפסח גיליתי עד כמה מהר אני יכול לחזור להרגלי השינה הדפוקים שלי וללכת לישון ב-4:00 בבוקר אם רק תינתן ההזדמנות, כך בשלושת הימים בכנרת גיליתי כמה מהר אני יכול להתרגל לחיי בטלה בשמש כשהטירדה היחידה בחיים היא האם לעשות על האש עם כולם בערב או ללכת למסעדה בראש פינה. זה, ולהזיז את הכיסא אחת לשעה כדי לא להיות בשמש.

מסתבר שזה ממכר ובפעם הזו התמכרתי.

עכשיו אני בחזרה בשיגרה. אל תספרו למישרה שלי אבל ביומיים האחרונים לא הייתי לגמרי איתה. התנהגתי כמו תמיד, אבל בלב עמוק חלמתי על מה שפעם הייתה הכנרת.