קראתי אתמול בשקיקה את "אם יש גן עדן" של רון לשם. החל משעות הערב (חזרתי מארוחת צהריים מאוחרת באור יהודה) ועד 2:00 בלילה, עם הפסקה של שעתיים לצורך המשחק הנפלא של ספרד מול רוסיה. סיפרתי כבר פעם שאני מסוג האנשים שברגע שהם נתפסים לספר הם מרגישים שהם חייבים לסיים אותו והמקרה של "אם יש גן עדן" לא שונה, אולי למעט האינטנסיביות. הפעם, הקריאה הייתה הרבה יותר אינטנסיבית.
ולחשוב שהספר חיכה אצלי על המיטה בשלושת החודשים האחרונים....
בין אם זה ההמלצות החמות שקיבלתי מעבר לאוקיינוס לגבי הספר, ובין אם זה היום מילואים שהיה לי השבוע ובמסגרתו נאלצתי להיכנס למדי צה"ל, לראשונה מאז 1996, הייתי נכון ונחוש לקרוא את "אם יש גן עדן" והספר הצדיק את כל המחמאות שקיבלתי עליו ואף יותר.
קודם כל, "אם יש גן עדן" טוב לטעמי פי כמה וכמה מהסרט "בופור" שנעשה על פיו. וזה לא שבופור היה סרט לא טוב, כשם שהספר מצליח להעביר את הכול בצורה טובה יותר. חוץ מזה, ומעבר לרמה של הספר, "אם יש גן עדן" יכול לשמש כדוגמה טובה למשהו שסרט מצליח לאבד במעבר מספר לתסריט/סרט. ושוב, "בופור" טוב ושווה. "אם יש גן עדן" טוב ושווה יותר.
הגוף הראשון שבו מובא הספר מצליח להתעלות מעל תצוגת המשחק המשובחת של אושרי כהן בסרט וההפתעה שהמתינה לי בסוף הספר (זהירות SPOILER: העובדה שרון לשם לא כתב ספר אוטוביוגרפי אלא השתמש באוסף זכרונות של כמה וכמה אנשים שלא בהכרח שירתו ביחד) הייתה ערך מוסף לקריאה מענגת.
אני יודע שעיקר תהילתו של הספר כבר מאחוריו, ואני עוד יותר משוכנע שמי שלא קרא עדיין את הספר, יעדיף לראות את הסרט. הכול ברור ומובן, ובכל זאת, אני ממליץ המלצה חמה למי שעוד לא קרא. זה היה שווה את אתמול ועוד כמה אתמולים. חובה חובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
