הבלוג של אילון

החבר-הכי-הטוב-שלי-2 סיפר לי פעם על פתיחה מדהימה של סרט: אלפי ציפורים עפות ופתאום נמעכות כנגד זכוכית בלתי נראית. נדמה לי שזה מה שהוא סיפר. לך תזכור, עברה שנה לפחות. בצורה דומה, הפתיחה של "ביום שזה יקרה" היא מדהימה. כל כך מדהימה עד שכמעט ואפשר לסלוח לסרט שלא מצליח לקיים לגמרי את ההבטחה שניתנת בפתיחה הזו. ולא שמדובר בסרט רע או בבזבוז זמן, אבל פשוט מדובר בסרט שלא מצליח לקיים את כל מה שהפתיחה שלו מבטיחה.

מערכת היחסים שלי עם מ. נייט שמלייאן ידעה מורדות ומורדות. "החוש השישי" היה אדיר ובזמנו חשבתי שמדובר באחד מסרטי המתח/אימה הטובים ביותר שראיתי. הזמן שחלף (וכנראה גם האכזבות מהתוצרת של שמלייאן) עזרו לי להתייחס לחוש השישי בפרופורציה. זה סרט ענק, אין ספק, אבל כנראה שעיקר תהילתו קשורה בטוויסט ולא בסרט עצמו. "בלתי שביר" היה מעיק ומאכזב (והיווה את הדוגמה הקולנועית הטובה ביותר למושג "משבר האלבום השני"). "סיינס" כבר היה שילוב של שיעמום, אכזבה ואפילו רמאות ואת "הכפר" לא היססתי לשחוט מעל הבלוג הזה ממש. את "נערה במים" לא טרחתי לראות ואפילו לא בסינמות.

ובכל זאת הגעתי ל"ביום שזה יקרה", בעיקר, בגלל שלא ידעתי שזה הסרט החדש של שיימליאן. החלטנו ללכת לסרט והלכנו. יחד עם הכותרות ועם אותה סצינת פתיחה, גיליתי שזה החדש שלו.

"ביום שזה יקרה" מצליח לכפר על סרטיו האחרונים של שיימליאן. הוא לא מדהים כמו "החוש השישי" אבל בהחלט ניתן למצוא בו כמה אלמנטים מסקרנים שיחד עם אותה סצינת פתיחה (שמצולמת ביד אומן ממש) ועם הקישור לסרטי אסונות אחרים מסוגו, כמו גם היכולת של שיימליאן לעצב סצינות מתח ברמה היצ'קוקית של ממש, מייצרים סרט שבהחלט נהניתי לראות. ועד כמה שזה רלבנטי, הצפייה על גבי המסך הגדול, עם הרמקולים של הקולנוע בהחלט תרמו. לא אהבתי במיוחד את המוזיקה של הסרט אבל מבחינת ייצור ערך דרמטי, היא בהחלט הייתה טובה.

"ביום שזה יקרה" מתאר סיטואציה שבה, ברגע אחד, בלי כל הסבר, ההמונים בסנטראל פארק מחליטים לשים קץ לחייהם. פועלי בניין במנהטן קופצים מהגגות אחד אחרי השני ושוטר תנועה שמנסה לכוון את הכול יורה בעצמו לנגד עינינו. מהמקום הזה מתחיל הסרט והסצינה הזו (פעם אחרונה שאני מתלהב ממנה, נשבע) ממשיכה להטריד את המחשבה גם בדקות שאחר כך. אני מודה שהעובדה שביקרתי בכל המקומות שנראים בסרט (לפחות בהתחלה) עזרה לי מאוד להתחבר לנושא. הכיכר בפילדלפיה היא אחד מהמקומות החביבים עליי ביקום. וואלברג מגלם בסרט מורה למדע, מסוג המורים הבלתי קונבנציונליים, שנאלץ להימלט מהאזור מוכה הטרור יחד עם אשתו, חברו הטוב וביתו של החבר. אף אחד לא יודע מה קורה, אף אחד לא יודע מה מניע את התופעה ואף אחד לא יודע לאן אפשר להימלט. אבל הם נמלטים. נמלטים לאזורים שבהם עדיין יש שלווה, לפחות באופן יחסי.

מדברים הרבה על החיבור שיש בין הסרט לבין אמריקה של אחרי ה-11/9, אבל לקולנוע האמריקאי יש היסטוריה ארוכה של סרטי אסונות, סרטים אפוקליפטיים שלאו דווקא קשורים לתאריך המקולל ההוא. בשנות החמישים, ואולי בהשפעת המלחמה הקרה היו הרבה סרטים של השתלטויות עוינות על העולם מכל מיני כיוונים. נדמה לי שגם בשנות השבעים היה גל שכזה. "ביום שזה יקרה" מצליח להתכתב גם עם אותם סרטי אסונות ולטעמי, גם עם הקולנוע של היצ'קוק. הקולנוע הזה שבו דברים רעים קורים, אבל כמו בזרם תת הכרתי, כמו משהו שמתרחש מתחת לפני השטח, כמו המשחק של שארלוט רמפלינג (כמה שהיא הייתה מתאימה לסרט הזה). או כפי שדילן שר פעם "משהו רע מתרחש אבל אתה לא יודע מה זה". אצל שיימליאן זה מתרחש כל הזמן. נאמן לדרכו השיימליאנית, גם כשאתה יודע מה זה, אתה לא ממש מבין את זה ואתה בטח ובטח לא יכול להתמודד עם זה.

ובכל זאת, למרות מה שיכול להראות כמו אוסף מחמאות על הסרט, "ביום שזה יקרה" הוא סרט בינוני+. לא הרבה יותר מזה. למרות הסצינה בפתיחה ולמרות הפוטנציאל, שיימליאן עדיין לא ממש סגור על עצמו ובדרך, הוא מצליח להתיש גם אותנו.