הבלוג של אילון

לפני שבוע וקצת. בערב שכמעט אפשר לכנות "נעים", הגעתי לאוניברסיטת בר-אילן כדי לקבל את תעודת סיום התואר השני.

מעטים מבין חמישים האנשים שלמדו איתי טרחו והגיעו לטקס ובכל זאת, ולמרות מיעוט הקהל, הייתה תחושה של התעלות באוויר.

את התואר הראשון קיבלתי באיחור משפיל. ואני לא רק מתכוון לשנים הארוכות שלקח לי להשלים אותו. אני בעיקר מתכוון לזה שחלק ממקבלי התואר השני בטקס שבו קיבלתי את התואר הראשון, היו אנשים שהתחילו איתי באותה נקודת זמן. למרבה המזל, לטקס ההוא הם לא הגיעו ולכן המבוכה נחסכה.

הייתי רוצה להגיד שאלמלא ההורים שלי, לא הייתי בא, אבל אני מניח שהייתי מגיע בכל מקרה. כמו שאני הולך להצביע בכל בחירות, כך גם הפעם אני לא יכול להרשות לעצמי שלא להגיע. מעטות הן ההזדמנויות האלה בחיים.

אז הגעתי לטקס לבוש בחולצה לבנה כפי שביקשו. לא מצאתי חולצה עם צווארון והייתי מבין הבודדים שלבשו חולצת טריקו רגילה. היה עוד ליצן אחד שהגיע בבגדי ספורט אבל אני מניח שבטקס מהסוג הזה, כשרואים מישהו בבגדי ספורט ישר אפשר להבין שמשהו קרה או שהוא מנסה להצהיר איזושהי הצהרה לא מעניינת.

ישבתי עם הורים שלי בקהל עד למועד תחילת הטקס ואז תפסתי את מקומי בין הבוגרים. הורים שלי התרגשו, הגם שהם ניסו להסתיר את זה (והגם שהם סבלו מג'טלג כיוון שיום לפני כן הם חזרו מארה"ב).

לידנו ישבה אורלי, אשתו של אריק והבת הגדולה שלהם.

אריק עובד איתי בעירייה. הוא מאוד בכיר ואפשר להגיד בקלות שהוא אחד האנשים הכי אהודים בבניין. מעבר לעובדה שהוא מעולה בעבודתו (כך מספרים, הוא מתעסק בתקציבים ואני לא מבין בזה כלום) הוא בן אדם חביב בצורה קיצונית. בעל הומור, נחמד לכולם וכולן ובקיצור "מענטש".

אורלי, הייתה המורה שלי לתנ"ך בכיתה י'. מבין כל המורים שהיו לי בקריירה היא אחת מהאהובות עליי וזאת למרות שאני זוכר אותה כמורה יפה אבל עצבנית.

מבחינתי, לשבת ליד אורלי ובתה זו סגירת מעגל. וואחד סגירת מעגל.

בכיתה י' הייתי התלמיד הכי גרוע בעולם. אני תמיד מתלוצץ ואומר שמתוך שמונה מקצועות היו לי תשעה נכשלים, אבל האמת לא רחוקה מזה.

זה פשוט לא עניין אותי. למדתי בתיכון שמאחוריו הייתה מדשאה ענקית שבה ישבנו לאורך כל השנה. ניגנו, עישנו, עשינו צחוקים ובעיקר, לא נכנסנו לכיתה. מבין עשרות האנשים שהיו דיירי קבע במחששה ההיא, אני הייתי אחד מהבודדים ששרדו בבית הספר.

הרבה אנשים תמיד אומרים שאף אחד לא עזר להם בחיים בגלל העיניים היפות שלהם. במקרה שלי, עזרו לי בגלל העיניים היפות של אימא שלי.

לקראת סוף השנה היא הגיעה לבית ספר ובמסע מתיש ממורה למורה ומהמנהלת לסגנית וחוזר חלילה וחלילה וחלילה, היא הצליחה לשדל את המורים שלי שיעבירו אותי ויחוסו על חיי.

אז, היה קשה להבין את זה. אחת מהמורות אפילו הציעה לאימא שלי שתרשום אותי לאקסטרני. אבל אצל אימא שלי, המילה "אקסטרני" היא מילה גסה. ממש כמו אלכוהול, סמים ואופנועים. אסור להגיד "אקסטרני" ליד אימא שלי. והאמת היא שבחושים האמהיים שלה היא ידעה שאם אני אצא לצמיתות ממסגרת כמו תיכון רגיל, אני לא אעשה בגרות באקסטרני ולא בשום מקום אחר. ממרחק הזמן אני רק יכול להעריך את החושים שלה וכמה שהיא צדקה.

אורלי (שכבר אז הייתה אשתו של אריק רק שאנחנו לא ידענו מזה) הייתה המורה האחרונה במסע השכנועים.

כן, גם בתנ"ך הצלחתי להיכשל. בנוסף לשני הנכשלים האחרים שהיו לי, הנכשל השלישי (שהיה אמור להיות הנכשל בתנ"ך) היה זה שהיה מעיף אותי מבית הספר.

את סיפור השיחה של אימא שלי עם אורלי שמעתי רק כמה שנים אחר כך (כשבמקרה, אבל ממש ממש במקרה גילינו שאותה אורלי גם הייתה הבייביסיטרית של אחי כשהוא רק נולד). אימא שלי נכנסה לחדר של אורלי כשהיא מותשת ממסע הדילוגים וניסתה לדבר על ליבה שתחוס על הקריירה שלי כתלמיד.

אורלי הקשיבה, הביעה אמפטיה ובסוף אמרה לאימא שלי שהיא תעביר אותי.

אחרי שאימא שלי נרגעה היא שאלה את אורלי, "תגידי לי אורלי, את בחורה צעירה, את יותר קרובה אליו בגיל, מה יהיה איתו ???"

ואורלי ענתה לאימא שלי תשובה שנחקקה לה - לאימא שלי -  בלב (ואני יודע את זה כי מאז שמעתי אותה מספרת בהתרגשות ואפילו עם קצת לחלוחית בעיניים את הסיפור הזה): "אל תדאגי. הוא יצליח. הלוואי ולבת שלי תהיה חצי מהאינטיליגנציה שיש לו". 

הנכשל שאורלי לא נתנה לי באותו יום השאיר אותי בתיכון.

חרקתי שיניים ונתליתי על גבה של שירי חברתי הטובה כדי לשרוד את י"א ו - י"ב. הייתי תלמיד ממש גרוע. איבדתי לחלוטין את היכולת להיות תלמיד. אבל שרדתי. איכשהו שרדתי. סיימתי את התיכון עם בגרות מלאה. הכי גרועה בתולדות הבגרויות המלאות, אבל מלאה.

מיד אחרי הצבא עשיתי תואר ראשון במדע המדינה וסוציולוגיה (אגב, אחד משני הנכשלים שכן היו לי בכיתה י' היה בסוציולוגיה...) שלקח לי 6 שנים כמעט. הוצאתי את הנשמה לכל מי שהתקרב מספיק כדי להתעניין במצב הלימודים שלי, אבל סיימתי את התואר הראשון.

את התואר השני צלחתי בקלות. לראשונה בחיי ניסיתי להיות תלמיד ובחצי מהזמן הצלחתי. זכיתי לסיים את התואר יחד עם חבריי לספסל הלימודים. בלי עיכובים, בלי התניות, בלי ועדת הוראה. ככה כמו כולם.

בטקס, הוריי הנרגשים ישבו ליד אורלי ובתה. אותה אורלי ששבע עשרה שנים לפני כן יכלה לקצר את הקריירה שלי כתלמיד ואותה בת שאורלי רצתה שתקבל את האינטיליגנציה שלי.

אותה אורלי ממש הייתה זו שצילמה אותי כשהחזקתי את התעודה ביד וחייכתי להורים הדומעים קמעה ביציע.

מבחינתי, המעגל לא יכל להיסגר טוב יותר.