כשהיינו קטנים, היה לדודו טופז מערכון בשם "דברים קטנים ומעצבנים".
זה היה עוד לפני גל הסטנדאפיסטים ששטף את העולם, בתקופה שבה אדם שעמד וסיפר בדיחות היה בדרן ולא סטנדאפיסט.
אז בתקופה ההיא, עוד לא היה מקובל להתחיל כל רוטינת הומור ב "מכירים את הקטע הזה ש...", הרבה לפני האבחנות הקטנוניות של סיינפלד וחקייניו.
"דברים קטנים ומעצבנים". האמת שזה היה מצחיק. עכשיו שנזכרתי בזה, זה היה מצחיק.
סתם חשבתי על זה.
פשוט יצא לי לשמוח לאיד לפני כמה דקות. עמוק בלב (לא נעים בקול רם) שמחתי לאיד. שמחה קטנה, על דבר קטן ומעצבן (וזה בעצם הקשר למערכון).
כבר יצא לי לכתוב כמה וכמה פוסטים על שמחה לאיד שחוויתי. אני יודע שזה לא בוגר במיוחד אבל זה אנושי. זה התירוץ שלי.
מסתבר שהשמחה לאיד האיכותית ביותר היא דווקא השמחה לאיד הקטנה, זו שמתרחשת מתחת לשפם, בינך לבין עצמך. לא שמחה לאיד כללית (פיגוע תופת בפריז), לא שמחה של קבוצה אליה אתה משתייך (נמני מקבל אדום בדרבי בגלל ספק-הכשלה של השופט) ולא שמחה לאיד על רקע לאומי (הוידאו הזה של הערבי עם הנחש שזוחל מתחתיו שרץ במיילים לאחרונה).
השמחה לאיד של היום היא פרטית. קטנה. אבל משמעותית. ניצחון קטן בקרב שבכלל לא קיים.
השמחה לאיד שלי. התחשק לי לשורר בשבחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
