יו גרנט, כך ניכר, נכנע סופית והבין שאין לו זכות קיום מחוץ לסרטים מהסוג של "מילים ולחן". והחל מרגע שהוא הבין את זה, מצבו ודאי השתפר. רמת הציפיות ממנו יורדת ויכולתו לתפקד במסגרת של הדמות השרמנטית שהוא בדרך כלל מגלם היא מן הידועות. בקיצור, יש לו מנעד קטנטן אבל בתוך המנעד הזה, יו גרנט הוא מלך.
דמות הצ'ארמר הקבועה שלו, בצירוף הגמגום הקל, המראה המצודד והעלילות הכמעט מצחיקות והכמעט מעניינות של הסרטים בהם הוא משתתף, הופכת לקבוע בכל סרט שבו רואים אותו.
בדומה לגרנט, גם דרו ברימור, עכשיו כשאני חושב על זה, חיה בתוך סגנון מאוד מסוים של סרטים. קשה כבר לזכור האם היא שיחקה את המקסימה המבולבלת ב"זמר החתונות" או שמא ב"50 דייטים ראשונים" או שמא בכל סרט שבו היא הופיעה. הנקודה היא שברימור מתוקה ברמות פליליות ממש. אולי הכי מתוקה בהוליווד ומצידי היא יכולה לשחק את הדמות הזו בעוד אלף סרטים, זה לא יימאס לי כי תמיד תמיד נעים לי לראות אותה.
ולפיכך, אפשר להבין מהפתיחה הנלהבת ומכך שמדובר בעוד קומדיה רומנטית, ש"מילים ולחן" בהחלט שווה את הטירחה למי שלא רוצה להעמיס על הראש הרבה רעשים אבל בכל זאת מעוניין להתבדר קצת עם שני כוכבים (כשאחת מתוקה ממש) ושאפילו כדאי לטרוח ולתפוס את הסרט באחת הסינמות.
יש קצת פארודיה על שנות השמונים (בעיקר על המוזיקה). יש אולי קצת ביקורת על עולם המוזיקה כיום ובכלל. יש עלילה צפויה עד כאב, כיאה לקומדיה רוומנטית ויש בעיקר שני שחקנים מקצועניים. שני שחקנים שכל כך השתפרו בגילום הדמות הקבועה שלהם עד שאתה לא יכול שלא להרגיש שראית כבר את הסרט הזה בעבר. אולי יו גרנט היה אדם סנדלר ואולי היא הייתה קייט הדסון, אבל בטוח ראיתי את זה.
ואיך שלא יהיה, שניהם כל כך מקסימים עד שקשה לזכור שלו היה את הקטע הם הזונה-זכר ההוא ושהיא הייתה מכורה כבדה לסמים (ומילא זה, אבל היא התחתנה עם טום גרין !!!)
בקיצור, יו גרנט דרו ברימור קומדיה רומנטית. הסיפור כולו בשש מילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
