הבלוג של אילון

הייתי בן 11 כששמעתי על הסמית'ס בפעם הראשונה.

בניגוד להרבה זכרונות ילדות, דווקא את זה אני זוכר באופן חד. הייתי למטה ושיחקתי עם החברים מהשכונה. אח שלי חזר הבייתה ובידו תקליט שאת העטיפה שלו לא הכרתי. זה היה The world won't listen. באותם ימים, כמה שנים לפני פרוץ ה-MTV לחיינו, אחי שלט בהשכלתי המוזיקלית כמעט באופן טוטאלי. גרנו באותו חדר והמיטה שלו הייתה זו שקרובה יותר לסטריאו. Hell, אפילו הסטריאו היה שייך לו.

מסיבה כלשהי שאותה אני לא זוכר (כנראה שהזכרון לא כל כך חד) לא נשארתי לשחק עם החברים אלא עליתי עם אחי למעלה.

הוא שם את התקליט במערכת ותוך כמה שניות שטפו את החדר צלילי הפתיחה של Panic (האנג דה די ג'יי).

זו הייתה אהבה מצליל ראשון. אולי זה הקול של הזמר, אולי הצליל של הגיטרות של ג'וני מאר המופלא. אולי הקצב ואולי הפזמון המדבק. לא יכולתי להרגע. אני חושב שאלמלא הביטלס, האהבה שלי לסמית'ז הייתה גדלה וגדלה, אבל אז, באותו גיל באותה תקופה, הביטלס עדיין תפסו חלק ניכר מהמחשבות שלי. על מוזיקה ועל בכלל.

כפי שאני מרבה לספר, המידע לא היה רב באותם ימים (חומת הברזל וכו'....) אבל מדי פעם אחי היה מטפטף לי דברים שהוא ידע ושמע על הסמית'ז. פעם אחת יצא לנו לראות ביחד תכנית של "עד פופ" ובה ראיון עם מוריסי. המבטא הבריטי שלו והמניירות שלו הרסו אותנו. אני לא בטוח שהבנתי לגמרי מה זה הומו, אבל אלוני הסביר לי שהוא כזה. בסוף התכנית היה וידאו של the boy with thorn in his side. אם הייתי חשוב מספיק כדי לעשות רשימה של רגעי תרבות מכוננים בחיי, הוידאו הזה היה ללא ספק אחד מהם.

הסמית'ז עומדים ומנגנים. מוריסי לבוש חולצה שנשמטת מעל כתפו לכל אורך השיר ובסוף הוא מתחיל את היודל הענקי ההוא. מה ליודל ולזמר בריטי שכזה. כנראה שהרבה.

באחת הפעמים אלוני סיפר לי שלסמית'ז יש דרך מיוחדת לכתוב את השירים: מוריסי היה שוכב ומספר כל מיני דברים למאר, ומאר היה הופך את זה לשיר.

אף פעם לא טרחתי לבדוק אם זה נכון, אולי כי רציתי להאמין שזה נכון. זה נשמע לי כל כך מקסים.

בין בהלת הביטלס של גיל 11-12 לפריצת ה-MTV לחיינו, הסמית'ז אולי קצת נשכחו. החזקתי אותם תמיד קרוב ללב ברגעים קשים וברגעים שהתחשק לי להתמכר לאווירה הזאת שלהם. מבחינתי זה היה תו איכות. מה שיכל להבדיל אותי מהרבה אנשים אחרים. קצת כמו הפיקסיז. פופלרי מספיק כדי לא להיחשב אקסנטרי או כנסיון למשוך תשומת לב אבל איכותי מספיק כדי לא להיות בזוי כמו הרבה דברים פופולריים.

אני מבין שמוריסי איש מיוחד, ייחודי, אליל של ממש. אליי זה לא מדבר. מבחינתי מוריסי הוא אחד האנשים עם הקולות הכי יחודיים בפופ/רוק. הקול הזה שמבדיל אותו כל כך ושם אותו מעל כל כך הרבה אחרים. הקול הזה ששווה הרבה יותר ממניירות. הקול הזה שמאחוריו עומד אחד מכותבי הטקסטים הגדולים ביותר, או לפחות המיוחדים ביותר בפופ and if a double decker bus, crashes into us. to die by your side, is such a heavenly way to die. איך אפשר לכתוב דבר כזה ולא להיות הגדול מכולם. טקסטואלית זה in my life לפחות.

כשאתה בן 11 אתה נוח להתרשם ממשפטים דוגמת and if you have five seconds to spare, I will tell you the story of my life. כשאתה בן 32 אתה מצליח להבין כמה שהמשפטים האלה גאוניים.

אמן שתהיה הופעה טובה. בפעם האחרונה שפגשתי אליל (מקרטני) זו הייתה חוויה שאני לא אשכח. נקווה שמוריסי ייתן פייט טוב.