הבלוג של אילון

היה רגע אחד, לקראת סוף ההופעה, במהלך how soon is now שמוריסי ניגש לצד השמאלי של הבמה (ימין של הקהל) ולמשך שבריר של שנייה ואולי קצת פחות, הוא הסתכל ישר אליי. אני רוצה להאמין שהוא הסתכל ישר אליי. מבט קצרצר. לא כמו המבטים שחמי רודנר נתן בפעם הראשונה שראיתי את "איפה הילד" (ובגללם כמעט גרמתי לו לטעות במילים של "נפלת חזק") אלא הרף עין שכזה. אני רוצה לחשוב שזה היה בדיוק כשהוא אמר I am human and I need to be loved just like everybody else does אבל זה יהיה קצת מוגזם.

היה מדהים. היה מעולה. אני מחפש סופרלטיבים אחרים ומתקשה למצוא.

היה כל מה שאתה יכול לקוות לו מהופעה שכזו. ואני לא נוח להתרשם מהאכזבה של דנה קסלר, ואני לא נותן לזה שעמדתי 7 שעות על הרגליים ונדחקתי בחום מטורף והרחתי סיגריות יותר ממה שרציתי להריח כל חיי וגראס וסירחון וכו', אני לא נותן לכל זה להשפיע עליי, אני לא רוצה להכתים את הזכרון של ההופעה המדהימה הזו בטרוניות על ריח של סיגריות ורגליים של איש בן 32 שהן כבר לא מה שהיו פעם.

אלמלא ההופעה של פול מקרטני הייתי יכול להכתיר את ההופעה של מוריסי כהופעה הטובה ביותר שראיתי בימי חיי.

אבל, אחרי ההופעה של מקרטני הבטחתי לעצמי שלא אוהב אחרת לעולם, ולכן מוריסי מסתפק במקום השני. המכובד, יש לומר. והעניין הוא שבימים שחלפו מאז ההופעה אני מנסה לחשוב מה בעצם היה הדבר שעשה לי את זה. מה היה הרגע שבו ההופעה הזו הפכה למקום השני הטכני של ההופעות שראיתי בימי חיי.

ממרחק הימים, אני חושב שהפריטה של הגיטרה בהתחלה של first of the gang. הקפיצות של הקהל והתחושה המשכרת הזו של הנאה מוחלטת. זה היה הרגע.

יכול להיות שזו בעצם הייתה הפתיחה של Ask. אולי דווקא זה היה הרגע שבו הבנתי שאני רואה את מוריסי, פאקינג מוריסי מול העיניים, קרוב קרוב, שר שיר של הסמית'ס. במחזבה שנייה, זה היה Ask.

בניגוד לביטלס (אהבתי האחרת) לא טרחתי במשך השנים לקרוא הרבה חומרים על הסמית'ס או על מוריסי. אני לא לגמרי מחובר לשורשים התרבותיים שלו או לדמותו האניגמטית. ככלל, נדמה לי שהוא בן אדם לא קל בכלל, וזה בלשון המעטה. למעשה, בימים שחלפו מאז ההופעה, יצא לי לקרוא על הסמית'ס הרבה יותר ממה שיצא לי לקרוא עליהם בשנים שלפניה. הוא באמת בן אדם לא קל. ובכל זאת, היכולת שלו לייצר שירי פופ שמחזיקים במלודיות נפלאות שעומדות בסתירה טוטאלית לטקסטים שהוא שר היא פשוט פנומנלית. אני לא חושב שיש הרבה אנשים בעולם שיכולים לעשות דבר כזה ולצאת ממנו בחיים.

אם נשווה לביטלס, הרי שמוריסי מצליח כמעט בכל שיר להגיש את הטקסט של yer blues בשמחת החיים של Ob-la-di Ob-la-da. זה לא פשוט בכלל.

חייבים מילה טובה על החימום. לא בגלל האיכות כמו בגלל עודף הכוונות הטובות.

קצת התבאסתי כשהשותפה שלי הזכירה לי שאסף אבידן יופיע. אני ממש לא אוהב את השירה שלו (שמעתי אותו מבצע שני שירים בפסטיבל ביטלס שנערך בחולון).

יחד עם הלהקה שלו, ה - Mojos, הוא הצליח להפתיע אותי. השירה שלו עדיין לא נוחה לי, אבל השילוב של השירה עם הלהקה, בחירת החומרים והנגינה, היה טוב למדי. אני חושב שהמחמאה הכי גדולה שאני יכול לתת לו היא שסגנונית, הוא נוגע בכמה דברים מאוד יפים. בכל שיר דמיינתי איך היה מבצע אותו אומן גדול אחר: נירוונה, הדורז, ג'ניס ג'ופלין ועוד. בעיניי זו מחמאה. על הניו יורק דולז אני יכול להגיד שלרגע אחד הם לא נראו כמי שבאו להיות מופע החימום של מישהו אחר. הם התנהגו כבעלי הבית בשעה שנתנו להם להיות כאלה וזה נחמד.

אבל מוריסי, זה הדבר האמיתי. הוא פרפורמר ענק, ולא ידעתי את זה. אפילו לא הנחתי את זה.

הקול המדהים הזה שנגע בי כל כך הרבה פעמים נשאר אותו דבר גם על גבי הבמה בגני התערוכה. מוריסי נשמע לי אותו דבר גם כשהייתי בן 19 וליבי לא רצתה אותי ומוריסי היה שם כדי להגיד לי ש - Heaven knows I'm miserable now והוא נשמע לי אותו דבר בגיל 32, עם רגליים שעמדו להתפרק, מסריח מסיגריות שלא עישנתי בעצמי, מוקף אנשים מזיעים שחלקם הסתירו לי והאיש המקסים הזה אומר לי Everyday is like Sunday.

כמעט כל מי שכתב על מוריסי או על ההופעה חזר על משפט אחד בואריאציות שונות: תמיד הרגשתי שהוא מבין אותי/שר בשבילי/רק הוא יודע מה אני מרגיש.

אם אני אגיד את זה עכשיו, אני אחזור על דברי אחרים. אני להוט להיות מקורי, אבל זה כל כך נכון. הוא שר רק בשבילי. והקול הזה ליווה רק אותי. ואני חושב שכמעט לכל אדם שאני מכיר ומכיר את הסמית'ס יש את הזכרון הפרטי שלו. לכל אחד יש את המוריסי הפרטי שלו. וכשביקשתי מעינת לנחש מה השיר של הסמית'ס שאני הכי אוהב היא זרקה שמות של 10 שירים, אף אחד מהם לא היה נכון. 5 מהם היו הכי ראויים, אף אחד לא היה נכון.

לכל אחד המוריסי שלו. כל אחד היה בן 19 וליבי לא רצתה אותו ומוריסי ידע להגיד לו על זה משהו. לפעמים, בלי שהוא התכוון.

בימים שחלפו מאז ההופעה כיוונתי את הגיטרה, הדבקתי את החגורה ועמדתי וניגנתי עם מוריסי בסלון שלי.

בעיקר שירים של הסמית'ס. אני לא מפריע לו לנגן ואני לא מפריע לו לשיר. אני משתלב. אני הגיטרה האקוסטית השלישית ב - Half a person ואני האקוסטית היחידה ב - Shoplifters of the world. לעמוד בסלון ולנגן עם המוזיקה. כמעט הפסקתי עם זה לגמרי, כנראה שמוריסי הצליח להחזיר אותי לזה. ובכיף. אני נהנה. השכנים קצת פחות.

תודה למוריסי על ערב מקסים. מדהים. יחיד מסוגו. האיש הזה הוכיח שגם מיולי תל אביבי יכול לצאת משהו טוב.