הבלוג של אילון

אף פעם לא הייתי בן אדם שחולם יותר מדי. אחת לכמה זמן היו לי חלומות, פעם הייתה תקופה של חלום שחזר על עצמו (וביקשתי פרשנות במקום הראשון שבו הייתי יכול למצוא אותה) אבל קשה לי להגיד שאני מאלה שחולמים כל לילה (ותמיד כשאתה אומר משפט כזה צץ החוכמולוג שאומר שאנחנו חולמים כל לילה, אבל לא זוכרים את החלומות. אני יודע את זה כי החוכמולוג הזה הוא בדרך כלל אני).

לפני שנה או קצת יותר התחלתי לרשום ממש עם הקימה את קורות החלומות שחלמתי אבל אחרי 3-4 פעמים הבנתי שהחלומות שלי, יותר משהם מרמזים על משהו, הם כנראה שילוב בין פחדים שמחפשים לצאת מהמחשבה ולא מצליחים לעשות את זה בשעות הערות ושאריות של מחשבות שמצטברות בראש. הרבה אסוציאציות לא מובנות, אנשים לא קשורים ובקיצור, אנדלמוסיה שלמה של מחשבות. גם כשניסיתי לתת משמעות לאנשים שהופיעו אצלי בחלום גיליתי שאני נוטה להכפיף את המשמעות הזו למה שנוח לי באותו רגע.

בכל מקרה, לא הייתי מטריד עם העניין הזה אלמלא העובדה שבשבוע וחצי האחרון אני חולם כמעט כל לילה. זה פשוט מדהים. בחלק מהמקרים מדובר בחלומות מאוד ארוכים ומורכבים, עתירי אירועים ואם חלומות היו סרט, אז בהחלט היה מדובר בסרט הוליוודי עמוס פעלולים וטכניקות מחשב חדשניות ולא בסרט הסטודנטים הממוצע שאני מנפיק אחת לכמה זמן. בהתחלה עוד ניסיתי לתת בהם סימנים ולהבין על מה ולמה כל חלום, אבל בשלב מסוים הבנתי שלקשור בין אנשים שלא רלבנטיים אליי כבר כמה שנים טובות, לבין אנשים נוכחיים בחיי שפתאום השיער שלהם מלבין, לבין טיול באילת, לבין CSI, משול בערך למבוך ענקי שיש לו רק כניסה. ומרגע שנכנסת, אין שום דרך לצאת.

האמת היא שאם היה לי שכל (וזמן בבוקר) הייתי יושב לתעד את זה, אבל הנקודה היא שתיעוד של החלומות עלול להוביל להתעמקום בהם. והתעמקות במה שככלל אמור להיות פלט של יתרת המחשבות הלא מנוצלות והזכרונות הלא חשובים, עלול לנתק את החוטים הרופפים ממילא בראש שלי (הזיקנה אתם יודעים...)