הבלוג של אילון

לפני שנה נסעתי לארה"ב בפעם החמישית בחיי. אח שלי עקר לארץ האפשרויות ב-1996 ומאז ריכזתי את מאמצי החו"ל שלי באמריקה. זה נהיה קריטי במיוחד מאז שנולדו לו הילדים (שיהיו לי בריאים) והאפשרות היחידה שלי להיות דוד הייתה ע"י נסיעה לארה"ב. בארבעת הפעמים הקודמות הייתי בעיקר בבית של אח שלי ובסביבה הקרובה. הכי רחוק שהגעתי היה לוושינגטון. את רוב הזמן העברתי בשוטטות מהנה ברחובות של ניו יורק/פילדלפיה/בוסטון. טיול אחד הקדשתי לחתונה של אחי, בטיול אחר ראיתי הופעות וככלל, לא הלכתי רחוק מדי.

עד לשנה שעברה. ב-2007 אזרתי מספיק אומץ לטוס מערבה לבדי. נאמן לדרכי הקבועה שבמסגרתה אני נותן לחיים להוביל אותי (פשוט מפני שאני עצלן מדי לנסות להוביל אותם בעצמי....) לא עשיתי תוכניות ולמעט הזמנת טיסות ומלון בסן פרנסיסקו ולאס וגאס, לא עשיתי תוכניות. והאמת היא שזה לא היה בעייתי בכלל. לא שיעמם לי לרגע. אבל היה לי קצת עצוב. אולי זה בגלל התקופה שעברה עליי בכלל ואולי זה בגלל הבדידות והפחד של להיות לבד בעיר זרה. ואפילו שמדובר בעיר כמו סן פרנסיסקו שבה כל מוזרות מתקבלת בברכה ואפילו ההומלסים נחמדים ומצחיקים, זה לא קל להיות לבד. זכורה לי במיוחד הליכה לאורך קו החוף של סן פרנסיסקו בבוקר ערפילי (אלא מה ?) מרציף 39 לגולדן גייט ברידג', הליכה שבמסגרתה אני מנהל בראש שיחות עם שירי, חברתי הטובה, על כל מיני אנשים שראיתי בדרך. מעיין הרוע חיפש לבעבע ולא היה לו עם מי.

השנה החלטתי לטוס שוב לארה"ב. בדרך כלל אני מחכה שנתיים בין טיול לטיול, אבל הפעם, בעיקר בגלל געגועים לילדים ובעיקר מפני שעצוב לי שהם גדלים כל כך מהר בלי שאני נמצא שם כדי "לקלקל" אותם קצת (אחי ואשתו מנהלים משטר די "קשוח", כנראה שאין ברירה כשיש ארבעה חבלנים קטנים).

השנה בניגוד לשנים קודמות, לשמחתי הרבה, יש לי חבר בארה"ב. חבר שגר בניו יורק ויכול להתפנות לטיול של כמה ימים במערב. וזה לא רק שהוא יכול להתפנות אלא שהוא מחכה לזה בטירוף. סיכמנו שניסע ואז הוא הטיל את הפצצה: "אתה מארגן את הכול". ככה, ללא כחל ושרק (זה קשור ?) בחוסר מודעות טוטאלית לעובדה שאני המארגן הכי גרוע בעולם (ועזבו את זה שאני גרוע, אני פשוט שונא את זה) מבחינתו אני צריך לארגן לנו טיול שיתחיל בבוקר השנה העברית החדשה ויסתיים חמישה ימים מאוחר יותר. אין לו הרבה דרישות, הוא רק רוצה שנהיה בסן פרנסיסקו ולאס וגאס. אמרתי לו "בא לי לנסוע מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס, אמרו לי שזו נסיעה מדהימה", אמר לי "סבבה. גם אני שמעתי שזו נסיעה מדהימה". אמרתי לו: "בוא ניסע לסן דייגו, יש שם גן חיות מדהים ואמרו לי שזה מקום מדהים בכלל". אמר לי: "סבבה". אמרתי לו, "מה דעתך שמלאס וגאס ניסע לגרנד קניון ונישן לילה בפלאגסטאף", אמר לי "סבבה. אמנם לא מעניין אותי הגרנד קניון, אבל אחלה". והעיקר העיקר, שאני מארגן.

אללה יוסתור, ישבתי ימים בנסיון לפצח איזשהו לוח זמנים שיכלול את לאס וגאס, גרנד קניון, לוס אנג'לס, סן דייגו, סן פרנסיסו וחזרה לפילדלפיה/ניו יורק אחרי 6 ימים.

קודם כל, בניגוד לכל התיאוריות הרווחות, הרבה יותר קל להכניס 4 פילים לפולקסווגן מאשר לארגן את הטיול הזה.

ועכשיו אחרי שהצלחתי מגיע אחי היחידי וטוען "למה לך לחזור למקומות שהיית בהם רק לפני שנה, לא חבל על הכסף ???"

ואני עובד עירייה אני, ובאמת חבל על הכסף.

ופתאום מתחילות לצוץ אופציות אחרות. למה לא טיול במקומות שטרם חוויתי בחוף המזרחי ? ולמה לא ניו אורלינס וכל אזור הסוואנה (בסרטים זה נראה מגניב) ? ולמה לא נסיעה לפלורידה בשביל בטן-גב במיאמי ודיסני וורלד וכאלה ? ולמה לא נסיעה לקליפורניה לאזורים שבהם טרם ביקרתי (נאפה וואלי וכו') ?

ניסיתי לחלוק את ההתלבטויות האלה עם השותפה שלי. שבת בבוקר, היא קמה אחרי שינה של 12 שעות (כלבה, איך היא מצליחה לעזאזל ???), אני יושב ומדבר על הדייט של אתמול (נחמד, יהיה דייט שני) ומתחיל לספר לה על ההתלבטויות של הנסיעה. אולי לפה ואולי לשם, והיא מסתכלת עליי, שותקת ובסוף ממלמלת "צרות של עשירים. צרות של עשירים".