יחסית לבן אדם שלא למד קולנוע, לא עסק בקולנוע ולא יעסוק בקולנוע (לפחות בעתיד הנראה לעין) אני שם לב שיש לי יותר מדי תלונות לגבי פוטנציאל של סרטים או לגבי מה יכל להיות בהם ואין. אולי זה קצת יומרני בתור "הצופה ההדיוט" לבוא ולהגיד שהסרט היה צריך להיות כך או אחרת, אבל ישנם מקרים, דוגמת "נ.ב אוהב אותך" שזה בלתי נמנע. אני לא רוצה להגיד מה הייתי משנה בסרט, פשוט מפני שאני לא רוצה לפגום בהנאה של מי שכן יחליט לצפות בו, אני רק יכול להגיד שההחלטה של הבמאי, דילן קיד (נשמע כמו שם בדוי) שלא להחליט, קצת עומדת בעוכריו של הסרט והופכת אותו לדרמה מופרכת לגמרי. וחבל שכך. חבל מפני שלורה לייני - שלאט לאט אני מצליח להתרגל אליה - וטופר גרייס החביב נותנים הופעות טובות לחלוטין וגבריאל ביירן, הגם שהוא לא ממש משמעותי לסרט הוא גבריאל ביירן (לנצח דין קיטון מ"החשוד המיידי") והוא תמיד נעים לצפייה ועתיר סטייל. והכי חבל מפני שפוטנציאלית "נ.ב אוהב אותך" היה יכול להיות סרט שעוסק בכמה וכמה נושאים משמעותיים כגון: בדידות, סיום העשור הרביעי לחיים, ההיאחזות בעבר, ואולי אפילו תעתועים של התודעה וההשפעה של הרצון על הרציו. ובסופו של דבר, מה שנשאר זו דרמה מדי מקושקשת ולא סבירה לחלוטין שנגררת למקומות לא נכונים ומשאירה אותי, "הצופה ההדיוט" עם טעם של החמצה.
בקצרה: לואיס הרינגטון (לייני) היא גרושה די בודדה שתפקידה הוא להיות אחראית על קבלת סטודנטים בבי"ס לכתיבה יוקרתי. האמת, נראה לי מוזר שאישה כל כך נאה ואינטלגנטית תהיה כל כך בודדה, אבל הייתי מוכן לסלוח על חוסר הסבירות הזה אלמלא הוא היה חלק מחוסר סבירויות משמועתיים הרבה יותר. בכל מקרה, יום אחד מתגלגלות לידיה עבודותיו של מועמד לביה"ס שעונה לשם אפ. סקוט פיינשטט, השם של האהוב המיתולוגי שלה שנהרג בתאונה לפני כעשרים שנה. כל אחד שקורא את התיאור הקצר הזה יכול להניח לאן הסרט יתפתח, כמיטב המסורת של העושר האחרון בקולנוע. כל אחד יכול להניח, הסרט ילך לכיוונים אחרים וחבל שכך. יכול היה להיות הרבה יותר טוב, ולמרות זאת, גרייס, לייני וגבריאל ביירן הופכים אטת היאוש ליותר נוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
