הבלוג של אילון

את החצי הראשון של היום בילינו קוקסטא ואני בחלופת מיילים סוערת שעיקרה הייתה מי מאיתנו יותר בהלם מכך שאנחנו מכירים האחד את האחרת מגיל 4. היא טענה שהיא יותר בהלם ואני טענתי שאני יותר בהלם. היא טעתה ואני צדקתי.

עברו לפחות שעתיים מאז שחזרתי מהפגישה איתה ואני עדיין בהלם. כאילו שהצהריים/ערב הזה נלקח מאיזשהו חלום שחלמתי לאחרונה (ובתקופה האחרונה הם מפציצים כמעט על בסיס לילי). ובכלל, זה נדיר שאני אצא ממסעדה רומנית לאחר ארוחה כדת וכדין ולא אתרכז ברגשות אשם אלא בהלם. זו תחושה חדשה בשבילי. אכילה ללא רגשות אשם. צריך לנסות את זה.

היינו יחד במשך כמה שעות והצלחנו שלא להיגרר למלכודת השיחות על העבר. למעט גיחות קצרות כמעט ולא דיברנו על מי שהיינו אלא על מי שאנחנו. אולי "דיברנו" זה קצת מוגזם. אני דיברתי. היא בעיקר הקשיבה. בסוף הבנתי שהיא הרבה יותר איכותית מסשן עם פסיכולוגית וגם התפריט יותר טוב.

ואולי הדבר הכי מעניין הוא שאחרי 3 שעות ביחד ואחרי שסיפרתי לה כמעט את כל מה שיכולתי והיא לא ידעה מקריאה בבלוג, התפדחתי מהמוזיקה שהייתה לי באוטו. דיפ פרפל. כמו רוסי בתיכון. זה מוזר, אתה יכול לחפור במשך שעות על הבעיות משקל שלך, על החוסר ביטחון, על ההיפוכונדריה ועל הספקות, אבל בסוף תתפדח מזה שהשיר הראשון שהאוטו שלך משמיע לך הוא Smoke on the water.

זאת הפעם הראשונה שאני פוגש מישהי שהייתה קיימת עד כה כדמות וירטואלית. הפעם הראשונה שאני פוגש מישהו מישראבלוג. באופן צפוי למדי, מדובר במישהי שמכירה אותי מאז שהייתי בן 4. זה אך הגיוני: אני עובד כבר 10 שנים במקום בו אימא שלי עבדה 40 שנה. אני גר כבר 4 שנים עם שותפה שאני מכיר כבר 19 שנה. ואני מעז לפגוש דמות וירטואלית לקבב ושיחה ומגלה שהכרנו בקיץ 80' (אני לבשתי גרביים כהות).

בדרך חזרה התלוצצתי על זה שאם חס וחלילה יקרה לנו משהו, זה יהיה אחלה סיפור לעיתונים. למרבה המזל לא קרה כלום. היא הלכה לעבודה ואני כהרגלי, חזרתי לחולון. עכשיו זה סיפור בבלוג, אולי לא אחלה, אבל מלא כוונות טובו. היה יופי. אבל אני עדיין בהלם.

(מילה אחרונה לקורא האדוק ד. מאזורי חן: במידה ובין השעות 16:30 ל - 19:30 חשת בשיהוקים בלתי פוסקים, דע לך שזה כנראה קרה מכיוון שעלית כנושא שיחה כמה וכמה פעמים. כן, כן, תתפלא, אתה אחלה conversation stimulator וכנראה שאתה משמש כדוגמה טובה וזמינה לדברים שאני רוצה להמחיש לגבי החיים. היא חשדה שיש בינינו משהו אבל הסברתי לה שאשתך מאשקלון והיא לא תרשה לי. בפעם הבאה שאני אזכיר אותך כל כך הרבה, אני מבטיח לשלם לך תמלוגים).