הבלוג של אילון

לפני 5 שנים ישבתי וכתבתי את הקטע הזה על גבי חמישה פוסטים נפרדים.

ניסיתי להסביר את המשמעות של ה - 29.8 לחיי ובמבט לאחור, אני לא ממש בטוח שהצלחתי. אולי חסרו לי המילים ואולי חסרה לי התשוקה שהייתה לי באותו גיל צעיר. נדמה לי שלפני 5 שנים עדיין לא עיכלתי שבחיים כבר לא יהיה לי חופש גדול. חודשיים של בטלה. היום אני כבר מבין.

ובכלל, בן אדם שמגיע לגילי מצליח בדרך כלל להשלים עם גיל ההתבגרות שלו. עם השדים של אז, הבעיות של אז ועם הבן אדם שהוא היה אז.

גם אני חשבתי שהצלחתי בזה, אבל בכל פעם כשהעבר דופק לי על הדלת בחוזקה, אני קצת נבהל וקצת מבין שעדיין לא השלמתי.

ולפעמים הוא לא צריך לדפוק בחוזקה. לפעמים מספיק לי לעבור ליד רח' אביבים בחולון כדי להעיר מרבצן שורה של אסוציאציות שבסופן, כעבור כמה שניות אני חוזר להיות טינאייג'ר עם הורים שלא מבינים אותו ועם נפש שלא מבינה את עצמה. אני לא יודע אם כל הדברים האלה באו לידי ביטוי דווקא ב - 29.8.90, אבל אני יודע שה - 29.8 נשאר אצלי לנצח כיום שבו התסכולים הישנים עלולים להתעורר. אם תרצו, זה יום שישי ה-13 בגירסה הפרטית שלי. גירסת הבמאי.

בחגיגות האליפות של הפועל חולון פגשתי את משה.

הוא היה איתי באותו יום גורלי ב-1990. יחד העברנו את מה שנראה כמו היום הכי עצוב בעולם, היום שבו דכאון גיל הנעורים הגיע למיצוי טוטאלי , ואני הייתי סך הכול בן 14.5. הזכרנו אחד לשני את ההבטחה להיפגש מול השעון ביפו. אף אחד מאיתנו לא זכר את השנה ולכן קבענו שזה יהיה ב - 2015. הפעם אני לא מתכוון לשכוח את זה.

במובן מסוים היינו בלתי נפרדים ב-1990 ולא לחינם בילינו את אותו יום ביחד.

עכשיו כשאני חושב על זה, כנראה שזו הייתה ההתחלה של השנה שבה התפצלנו. ההתחלה של שנת המחששה שנגמרה בזה שהוא עף מבית הספר ואני שרדתי הודות לטוב ליבם של מורים שריחמו על אימא שלי. מקץ 18 שנים, רטובים מזיעה ושיכורים מאושר, בלב חגיגות האליפות של הפועל חולון כשהוא כבר אבא לשני ילדים ואני אבא לשני תארים, הבנתי שהתסכולים שלי מאותו יום היו שלו. ולהיפך. גם הוא מתוסכל. גם הוא צועק, מבפנים וגם מבחוץ.

אז אולי הוא לא פיוטי מספיק כדי להתחיל לשורר על יום אחד לפני 18 שנים שבו היינו באמת בבאסה, ואולי יש לו משפחה לפרנס, אבל גם לו יש צעקה.

ואולי אני צריך להיות מאושר.

אולי זה בעצם על עמדה חיובית לחיים. אולי זה שאני מנסה לתמצת את הדכאון של ההתבגרות לתוך יום עצוב אחד, לזקק שנים של תסכול לקיץ אחד או לרגע אחד, אולי כל זה מעיד על חשיבה חיובית. אולי אני בעצם לא הפלוץ הפסימיסטי שאני תופ]ס מעצמי. יכול להיות, מה שבטוח הוא שב-18 השנים שחלפו, לא היה 29.8 אחד שבו לא חשבתי על זה. לפעמים קצת הדחקתי אבל הוא שם. והוא יהיה שם לתמיד. מרחף מעליי כמו עננה שחורה, כמו תזכורת לכמה מבאסים החיים יכולים להיות, תזכורת לשעון שמתקתק ולפעמונים שמצלצלים, אני לא יודע בשביל מי ועבור מה, אבל הם מצלצלים.

כשיש לי כוח, אני גם שומע אותם.