הבלוג של אילון

מכיוון שאני לא צופה ב"המשרד" (ואני יודע שיש כמה וכמה אנשים שמבחינתם רק המשפט הזה מספיק כדי להפסיק לקרוא אותי. לנצח), ההיתקלויות היחידות שלי בסטיב קארל הן במסגרת סרטים שהוא עושה, וכאן, דעתי חלוקה. "מבול של צרות" היה אחד האחרונים שזכה להיכנס לרשימת הסרטים שביאסו אותי, וזה היה סרט שקארל נשא על כתפיו. ולעומתו "מיס סאנשיין" היה אחד מן האחרונים שזכו להיכנס לרשימת הסרטים שאהבתי ושם קארל גילם באופן מבריק את הדוד הדכאוני. אני יודע שקארל נחשב כרגע לשחקן הקומי הכי לוהט בהוליווד, עדיין לא הבנתי למה.
בכל מקרה, "העולם על פי דן" משלב כמה וכמה אלמנטים שנהוג לראות בדרך כלל בסרטים אמריקאיים: אלמן שמגדל את ילדיו לבד, כותב טורים בעיתון שטוב בלתת עצות לאחרים אבל פחות טוב בליישם אותן בפועל על חייו שלו, משפחה חמה שמתכנסת פעם בכמה זמן וחיה אחד בתוך ה...של השני והאלמנט החשוב מכולם (שדווקא אותו לא יוצא לי לראות מספיק בסרטים), ג'ולייט בינוש. כן, כן, האישה מקסימה והשנים שחולפות מגבירים את קיסמה. אי אפשר להאשים את דן (גיבור הסרט למי שטרם הבין) שמתאהב בה כל כך.
אז כפי שודאי היה ניתן להבין, דן הוא אלמן שנאלץ לגדל את שלוש בנותיו לבד. הוא אב משקיע ומסור אבל קצת יותר מדי וניכר שההתמודדות שלו עם שלוש בנות מתבגרות נעשית בהמון דאגה אבל לפעמים במעט כשרון. משפחתו המורחבת של דן נוהגת להתכנס בבית של ההורים לכמה ימים של ביחדנס (כדאי לשים לב לסצינה שבה דן נוסע עם בנותיו לבית ההורים. לא בגלל הסצינה אלא בגלל השיר שברקע: To be surpirsed של סונדרה לרשה. אחד משירי הפסקולים הטובים ששמעתי לאחרונה). כשדן מגיע לעיירה של הוריו הוא פוגש אישה בבית קפה מקומי שמעירה בו את היצרק שכבה מזמן. אלא ש....

אלא שתצטרכו לראות את הסרט. בתור כוכב של קומדית טעויות, קארל עדיין יכול ללמוד פרצוף אידיוטי או שניים מבן סטילר או ג'ים קארי. מה שיש לקארל הוא דווקא יותר עומק כשחקן. יכול להיות ש"העולם על פי דן" זה בדיוק סוג הסרטים שהוא צריך כדי להפגין את העומק הזה.
ג'ולייט בינוש מקסימה, הסרט כלל לא רע בכלל ואפילו מהנה לפרקים. מי שחשוב לו לשלב בין סרטים לאקולוגיה, מוזמן לחכות לחורף. לי, משום מה, הסרט הזכיר לחזור הבייתה מהתיכון ולראות טלוויזיה מתחת לשמיכות בסלון עד הערב/לילה. כל אחד והזכרונות שלו.