הבלוג של אילון

כתבתי כבר בהתייחסות שלי ל"איש השנה" לפני מס' חודשים עד כמה אני לא אוהב את השילוב של הוליווד ופוליטיקה. הצדקנות, המוסרניות והדו פרצופיות, ובעיקר, העובדה שבכל התייחסות שלה לעצמה, הוליווד מצטיירת כצבועה ודו פרצופית, כך שאני באמת לא מצליח להבין למה היא מרשה לעצמה ללעוג לפוליטיקאים. שני העולמות, גם הוליווד וגם הפוליטיקה סובלים מרמת מוסר נחותה (או כמו שוודי אלן אמר באנני הול: "הוא פוליטיקאי ואת יודעת כמה מוסר יש לחבר'ה האלה. רמה אחת פחות מאנסי ילדים").

"מלחמתו של צ'רלי וילסון", סרט שודאי רצה להיחשב כסוג של סאטירה, הוא בדיוק המקרה שאליו התייחסתי. ואם לא די בעמדה ההוליוודית המתחסדת, גוייס לסרט טום הנקס. שחקן חביב לכל הדעות, אבל אבי-כל-הפרצופים-המוסריים. בקיצור, נדרש נס מיוחד כדי להרים בעיניי את "מלחמתו של צ'רלי וילסון" ומהנימה כבר אפשר להסיק שהנס הזה לא התרחש. למרות האיחוד של שלושה זוכי אוסקר ובמאי מוערך כמייק ניקולס (ואם אני לא טועה נדמה לי שגם באמתחתו יש פסלון מוזהב), "מלחמתו של צ'רלי וילסון" נותרה מלחמה לא מעניינת. או לא מעניינת מספיק.

כשהסרט יצא, דיברו כולם על האיחוד הקולנועי הראשון בין טום הנקס לג'וליה רוברטס. מרגש ככל שזה יהיה, לא התרשמתי מהכימיה ביניהם על המסך, ככוכבים וכדמויות בסרט. אני מניח שחלק מהפספוס בקטע הזה קשור לדמויות המפוספסות: במשך סרט שלם לא ממש הצלחתי להבין מה גרם לצ'רלי וילסון להשקיע כל כך הרבה זמן ומרץ באפגניסטן. אם זה נעשה בשביל הכוח (כפי שאני חושד ברוב הפוליטיקאים) הרי שפתיחת הסרט מלמדת אותנו משהו על אורח חייו הנהנתני של וילסון. אם זה מתוך עניין פוליטי, אז לא הצלחתי להבין מתוך הסרט מה עורר את העניין הזה ומה שמר אותו בחיים. כשם שלא הבנתי את הדמות של ג'וליה רוברטס: אם כל מה שמניע אותה זה השפעה על מוקדי הכוח או שאולי משהו אחר שהצלחתי לפספס.

בקיצור, מרוב פספוסים לא רואים את הסרט ולמעט תפקיד מוצלח של הופמן (כרגיל) ועוד דמות חביבה לארסנל הדמויות שצבר הנקס, צ'רלי וילסון נשאר עוד סרט על פוליטיקאי ששאף להגיע רחוק והגיע. יופי. סבבה. למה לשרוף 75 מיליון דולר בשביל זה ?