הבלוג של אילון

החלפנו SMS-ים ביום שלישי וקבענו להיפגש בחמישי.

בשישי לקראת ערב שלחתי לה SMS: "מתי לאסוף אותך ?" ענתה לי "בתשע". "ומה בא לך לעשות ?" שאלתי אותה. "בא לי לראות משהו קלאסי. אולי פסגת הפחד ?"

אמרתי לה "סבבה" וכבר לא היה לי נעים להגיד לה שבחיים שלי לא ראיתי את הסרט הזה. כן, כן, שרדתי 17 שנים מאז שהסרט יצא ובערך מיליון ואחד שידורים חוזרים של הסרט ולא ראיתי אותו. לא שהיה לי משהו עקרוני נגדו. פשוט יש לי חוסרים תרבותיים מסוימים והוא היה אחד מהם.

אז הלכנו לבלוקבסטר ואחרי חיפוש לא קצר נמצא הסרט על המדפים. ביציאה ראינו בחורה צעירה שלבשה את הביגוד הכי קרוב ללהיות ערומה מבלי להיות כזו. "איך הורים שלה נותנים לה לצאת ככה מהבית ?" היא שאלה. אמרתי לה "אפשר לחשוב שהחולצה שלך פחות חושפנית ??" "אבל אני בת 31 היא ענתה ולא נראה לי שאתה סובל כל כך מהחולצה הזאת". צודקת. ממש לא סבלתי.

ובקיצור,

"פסגת הפחד" הוא אחד מהסרטים שעשו את סקורסזה למה שהוא היום. עוד אחד ברשימה ארוכה של סרטים אלימים שהאיש הזה ביים, עוד סרט שנכנס לרשימת הקלאסיקות ועושה רושם שהוא היה כזה כבר שהוא יצא. עוד דמות בלתי נשכחת של רוברט דה נירו. עוד הוכחה לשחקן שניק נולטי יכול היה להיות אם כל הברגים בראש היו מסובבים במידה הנכונה וכנ"ל לגבי ג'ולייט לואיס ואתם יודעים מה ? גם ג'סיקה לאנג (אגב, המניירה הקבועה שלה של האישה העצבנית עם הסיגריה תמיד מזכירה לי את ליאורה ריבלין מימי "קרובים קרובים").

אז בתכלס אין לי הרבה מה להגיד על הכמעט-קלאסיקה הזו שכל אחד בחצי הכדור הזה ראה (חוץ ממני עד יום שישי לפני שבועיים). אם יש עוד אחד כמוני, הוא מוזמן להשלים את החסר. ברגע שיסתדר.