הבלוג של אילון

סיימתי כרגע לקרוא את הספר החדש של הרלן קובן. במהלך השנים האחרונות יצא לי להגיד את המשפט הזה 15 פעמים. בדיוק. יש לי 13 ספרים שלו בבית, אחד אצל בת שבע ואחד נשאר אצל אחי בחו"ל. סך הכול 15 ספרים. חלק מהם היו ספרים בסדרת מיירון בוליטר, רובם היו ספרים רגילים (כלומר לא מסדרת מיירון בוליטר) והמכנה המשותף לכולם הוא שמכולם נהניתי ואת כולם הצלחתי לשכוח בערך כמה שעות אחרי הקריאה. אני קורא את הספרים של קובן באדיקות כבר 4-5 שנים. הספקתי להשוות אותו ל-REM ו - U.2 ובשני המקרים זה היה כמחמאה. הנוסחה הקבועה שלו עובדת וזה בסדר. מבחינתי הוא יכול להמשיך לייצר ספרים בקצב של 2-3 לשנה אם לא יותר מזה. אולי אני צריך לבקש יותר מהספרים אותם אני קורא ואולי אני צריך להיות יותר סלקטיבי בדרכים בהן אני בוחר לבזבז את הזמן. בהחלט יכול להיות. מה שבטוח הוא שכבר 5 שנים ו-15 ספרים, אף פעם, אבל אף פעם, לא השתעממתי בספר של קובן. להיפך. אני תמיד נהנה. מאוד.

"משחק הציד" חוזר בדיוק על אותן פורמולות. ניו ג'רזי, עלילה עם היקשים לעבר ובעיקר, עכשוויות. הוא מזכיר בספר את פייסבוק ואת מיידוף ואני ממש מתפלא שהוא לא הוסיף משפט או שניים על אובמה ככה כדי שנשתכנע שמדובר במשהו שנכתב בעת האחרונה ממש. אבל גם בלי אובמה זה ספר טוב בסקאלה של קובן). אני לא אתחיל להתעסק עם הפגמים של הספר, זה פשוט הורס את הפאן שבלקרוא אותו ולהתענג עליו קצת אחרי שהוא נגמר.

הספר של קובן יצא בימים האחרונים, קניתי אותו במיידי וקראתי אותו במיידי. עכשיו צריך לחכות כמה חודשים עד לספר הבא. מצד אחד באסה, מהצד השני, הספרים שלו כל כך נמחקים מהזכרון, עד שאני יכול להתחיל לקרוא אותם מחדש. נדמה לי שאני לא זוכר ולו אחד מהם.