הבלוג של אילון

בשנים האחרונות אני יושב במשרד שנמצא ממש בלב המסדרון. וזה לא סתם מסדרון. במושגים של הארגון המכובד שמשלם לי את המשכורת מדובר בה-מסדרון. אין בלתו. ברור לי שאדם יותר נבון פוליטית ממני היה מנצל את המסדרון הזה כדי להתקדם בחיים. בכל זאת, ה-מסדרון. לא סתם. אבל אני טוב לי שם. אני קרוב פיזית לקודקודים של הארגון. בימים עברו, כשהבוסית שלי עוד עבדה בארגון, המשרד שלנו היה כותל מערבי. כל מי שהיה יוצא מתוסכל מהנהלת הארגון היה מגיע אלינו לקטר. למרבה השמחה זה עבר. זה לא שאין לי עניין בצרות של האחרים, להיפך, אני סוג-של מתפרנס מזה, אבל אני זקוק לשקט. לא דממה אבל piece of mind. ובעיקר אמונה. ואלה דברים שקשה למצוא כשכולם באים לקטר על ההנהלה. אז הם לא באים. ואני עובד.

יוצא לך לשמוע המון שיחות כשאתה יושב בעמדה כל כך אסטרטגית למסדרון. רובן לא חשובות וחלקן הקטן עוד יותר לא חשובות. אני חלילה לא מזלזל, פשוט אחד החדרים הקרובים לחדר שלי הוא שירותי הנשים/גברים ובדלת לשירותים לא מתפתחות השיחות הכי עקרוניות. לפעמים מדברים על דברים שראיתי בטלוויזיה ולפעמים מדברים על דברים שלא ראיתי בטלוויזיה. לפעמים מישהי נכנסת להחמיא לי על השירה (נאווה) ולפעמים מישהי נכנסת לשאול מה עם הבנות (מלי) או להחמיא לי על משהו שכתבתי בפייסבוק ויצא לה לקרוא (גם מלי בד"כ). 

אלא שהיום שיחת המסדרון הגיעה עד אליי למשרד. היה יום חלש בעבודה. כמו אחרי סופ"ש ארוך היה שקט עד-כדי חשד שאנשים האריכו את החופש ומפה לשם שמעתי את אחד העובדים מדבר על "האח הגדול". יצא לי לראות את פרק הפתיחה ותו לא. היה משהו באותו פרק שמאוד הרגיז אותי. משהו בשקיפות של המניפולציות שההפקה מפעילה ותנסה להעפיל עלינו. וחוץ מזה, יש מונדיאל בדרך. ועוד חוץ מזה, היה לי עצוב לראות את מיקיאגי. אני לא רוצה להתחיל עם הקלישאה הצפויה שלראות אותו גרם לי להבין משהו לגבי עצמי ולגבי הזמן שחלף עליי, אבל לראות את מיקיאגי גרם לי להבין משהו לגבי עצמי ולגבי הזמן שחלף עליי. ולכן, השנה אני מתנזר. אבל אי אפשר הרי להתנתק לחלוטין ולכן אני יודע פחות או יותר שיש (או הייתה) אורטל מעצבנת אחת וטל מעצבנת אחת. אחת שונאת אשכנזים והשנייה שונאת אנשים שאוכלים חיות (ואני הלוא קצת משניהם). וכנראה שהם הצליחו לעצבן את אחד מהאנשים שעובדים איתי. עד כדי כך שהוא התחיל שיחה במסדרון והתגלגל איתה עד אליי. מבחינתו צריך לתלות את שתיהן. טוב, לא לתלות אבל לתלוש להן את הידיים. כלומר, לא לתלוש אבל במדינות כמו סעודיה היו תולשים. זו הייתה רוח הדברים. ואני מצאתי את עצמי מגן על שתי נשים שבמעט שיצא לי לראות אותן, אמנם לא ראויות לתלייה או הטלת מום אבל בהחלט ראויות להטלת mute (אמרתי כבר שאני בעניין של piece of mind).

זה היה בוקר, וזו הייתה שיחה שלא היה לי בה יותר מדי עניין, ובכל זאת, בהתלהמות הראויה הגנתי בחירוף נפש על זכותן של השניים להחזיק בדעות שכפי הנראה, לדעתו של ההוא-שעובד-איתי, היו צריכות להביא לזה שיתלשו להן את הידיים או משהו בסגנון. אני אפילו לא זוכר איך השיחה נגמרה. נראה לי שלא שכנעתי אותו. אני מקווה שהוא לא יעשה להן כלום.

בכל מקרה, אני לא מתלונן. עדיף לשבת בעמדה אסטרטגית למסדרון מאשר במיקום הקודם שלי במרתף מבוטן מתחת לאדמה. שם אמנם הייתה טלוויזיה והיה אח גדול, אבל לא הייתה את נאווה שתחמיא לשירה שלי.   

כשהייתי נער, אחד המשפטים שהכי אהבתי היה "העיר תמיד נגמרת איפה שהים מתחיל". זה משפט מתוך שיר של להקה בשם הפליז שאלמלא אני ועוד כמה עשרות אנשים, לא היה מי שיזכור אותם עד עכשיו.
אבל עם כל האהבה שלי למשפט, הוא היה פחות רלוונטי לחיים עצמם. כמי שגדל בחולון ולא עזב אותה מעולם, הים אף פעם לא היה רלוונטי לעיר. לא היה כזה וכפי הנראה כבר לא יהיה. ולגבי זה שהעיר תמיד נגמרת, הלא ידוע לכל שחולון היא אין סופית ולכן אין להעלות על הדעת שהיא נגמרת.
אבל, לו הייתי צריך לבחור נקודת סיום לחולון, אני מניח שהייתי ממקם אותה איפשהו בסוף רח' מרבד הקסמים.
הרחוב הסימפטי הזה נגמר לתוך סוללת חול שאחריה כביש מדרכה ואזור תעשייה ענקי. לפני כמה שנים התחילו לקרוא לו אזור תעסוקה אבל אני לא בטוח שעדכנו אותו ולכן כלפי עצמו וכלפי העולם, הוא עדיין אזור התעשייה.
למעשה, רח' מרבד הקסמים מוקף בחולון מכל צדדיו. מימין ומשמאל, מלמעלה ולמטה יש רק חולון ובכל זאת, משהו ברחוב ובדרך שבה הוא מסתיים נותנת תחושה של סוף.

לפני כמה שנים, כשאחי עוד גר בלונג איילנד, הוא לקח אותי לראות מגדלור מסוים שנמצא בקצה הדרומי ביותר של האי. נסענו ונסענו וכשהגענו, הייתה לי תחושה שהגעתי לסוף העולם. למקום שממנו אין לאן להמשיך.
אז רח' מרבד הקסמים לא ציורי כמו המגדלור המקסים ההוא אבל הוא הרבה יותר קרוב. שעה נסיעה ברגל.

כשהייתי ילד, רח' מרבד הקסמים היה בצד השני של העיר.
גדלתי בנאות רחל, הכי קרוב לבת ים שאפשר. הילדות שלי התקיימה ברדיוס מאוד קטן: בית-חצר-מכולת-בי"ס-גן משחקים-מרכז מסחרי. אבל היה ברור שיש לעיר הזאת עוד הרבה חלקים. את חלקם יצא לי לראות בנסיעות לבריכת השלום.
בד"כ נסענו בקו 88 השגרתי, אבל כשהיה זמן...וואו...כשהיה זמן ופרטנר טוב היינו נוסעים בקו 4. עולים במרכז המסחרי ומפליגים ומסתבכים, נכנסים למרכז העיר, יוצאים, נכנסים לאזור התעשייה, מסתובבים עד צאת הנשמה וכד'.
היום, כשכל נקודה ע"פ הכדור נמצאת במרחק הקלדה, קשה להבין את זה. איך תסביר לדור הנוכחי ואפילו לזה שלפניו, את הקסם שבנסיעה בקו 4. בחולון.
אבל אז היה אז ובשביל קסם לא היית צריך הרבה, סה"כ כרטיסיית נוער, זמן פנוי ורצון להתרשם מהדברים הטריוויאליים ביותר.

להורים שלי היו זוג חברים שגרו בקומה השישית ברח' אנה פרנק. זה לא מרבד הקסמים אבל זה כמעט. מהמרפסת שלהם, שפנתה לצפון, יכולת לראות כבישים מהירים, שדות, נופים ואת אזור. מתחת לבית שלהם, במרחק 20 מטר מאותה מרפסת היו הבתים של נווה ארזים. ואני שגדלתי בין בניינים לא יכולתי להבין שבחולון יש גם בתים כאלה ואנשים שגרים ככה. בבתים עם רעפים וחצר מרוצפת בבלטות קטנות של עשרים על עשרים.

אני מניח שהמוח שלי, ממרחק השנים, משלים פערים ומצייר תמונות שלא באמת התקיימו במציאות, אבל אי שם בתחילת שנות השמונים, המרפסת של רלה ושורו הייתה פורטל לעולם קסום. וליד הבית שלהם היה רח' מרבד הקסמים. קסום, עתיר הפתעות ונכון לשנת 1981 הוא היה המקום שבו נגמר העולם (חולון).

הילדים של רח' מרבד הקסמים לא למדו כמוני בשפרינצק הם הלכו לאשכול. וכשהגיעו לתיכון הם לא הלכו למת"ג אלא לאילון שנתפס בעיני כיוקרתי יותר. עברו עשרים שנה ואני עדיין לא יודע למה, אבל אני מניח שזה יותר קשור אליי משזה קשור לתיכונים עצמם.
ולילדים של רח' מרבד הקסמים תמיד הייתה את התחושה שהם נמצאים קרוב לסוף ומשם רק אפשר להתחיל מחדש. הילדים של רחוב מרבד הקסמים גדלו ליד גן הקקטוסים. חולון שלהם זה לא הפיקוסים שעשו צל מדהים אבל הפרות שלהם טינפו את מדרכות ילדותי. לא, לא, להם היו קקטוסים.

לפני כמה זמן חברה טובה שלחה לי תמונה של שלט על בית ישן ונטוש ברח' מרבד הקסמים. "דור הג'ינס שותה קווינס". מדובר באחת מסיסמאות הפרסום הזכורות בהיסטוריית הפרסום הישראלית. סיסמה מדהימה שהביאה לעולם מונח מקורי כמו "דור הג'ינס" אבל סיסמה שנכשלה. המשקה לא הצליחה ובאותות ומופתים אני לא מצליח למצוא מה היה המשקה הזה. מה הוא היה אמור להיות.
והנה, הסיסמה הזאת שמי שהגה אותה חשב שישנה את העולם (או לפחות יצליח למכור יותר קווינס) נשארה כשלט מיושן ע"פ מכולת שלא שרדה את שיני הזמן.
מכולת רפי. מכולת שבה מכרו טרופית וזיפ, וחלבה שנחתכה בסכין ושקלו את הגבינה הצהובה במשקל לבן עם משקולות ברזל ישנות. מכולת שנתנה שירות אדיב. הרי זה כתוב על השלט, ולפני שהוא נאלץ לסגור רפי אולי היה תמים לחשוב שההבטחה לשירות אדיב תביא לו לקוחות שהם לאו דווקא תושבי רח' מרבד הקסמים. מכולת נטושה שנמצאת קרוב לסוף הרחוב שנמצא בסופה של העיר שבילדותי לא הייתה בסוף העולם, אלא הייתה העולם כולו.

כשעברתי לגור ברח' שנקר, הייתי רואה מדי בוקר שלט פרסום ישן של טרופית מעל אחת החנויות. פעם ביום, בעודי ממתין לרמזור של סוקולוב פינת שנקר, הייתי אומר לעצמי שצריך לצלם את השלט הזה. כמובן שלא צילמתי והשלט כבר נעלם.
היו פעמים שחשבתי שאני אנסה לקנות את השלט מבעל החנות ולחדש אותו. למרבה השמחה ירדתי מזה ומנעתי מעצמי להיתקע עם שלט חלוד שספג את הפיח של רח' שנקר במשך כל כך הרבה שנים.
לפני שהרסו את המבנה האחרון בקרית נמיר שעל רחוב קראוזה, אמרתי לעצמי שצריך לצלם את הפסיפס הגדול שהיה על המבנה. לא בגלל שהוא יפה או ראוי, אני לא מבין בזה מספיק, פשוט מפני שהוא בטח היה חשוב למישהו מתישהו. פשוט מפני שהוא מה שראו כל תושבי חולון שחזרו בערב הביתה ונסעו על קו הגבול הצפוני של העיר ממערב למזרח. מישהו טרח על הפסיפס הזה והנה הוא עומד לקרוס לנצח יחד עם הבניין שנשא אותו בגאווה.

אז בקצה רח' מרבד הקסמים ישנה מכולת ישנה שצמודה לבית חדש שכמו הרבה בתים מסוגו, נראה לא קשור. על המכולת הזו יש שלט של "דור הג'ינס שותה קווינס". זה היה רלוונטי פעם למשך כמה דקות.
העיר הזאת שבה אני גר כל חיי הולכת ומתחדשת. וגם אם האנשים הולכים ומתיישנים, העיר גדלה ומתפתחת. ברור לכולנו שבאף מקרה, שום דבר הוא לא מה שהיה לא רק בחולון אלא בכלל, אבל לפעמים כיף להתגעגע.

ולפעמים, שלט קטן על מכולת נטושה יכול להעיף אותך עולם ומלואו אחורה, לשנים שבהן הצד השני של העיר נראה כמו כל העולם כולו.

בשורה התחתונה והמצערת, מכבי תל אביב עומדת לזכות מחר בגביע אירופה לאלופות. ואני לא אומר את זה למען המנחוס, ואני לא אומר את זה כדי להרגיע את כל האוהדים (הטועים) שחפצים בהצלחת הקבוצה. אני אומר את זה כי אני יודע את זה. אני יודע את זה כמו שכלב יודע שהוא עומד למות ובורח מהבית כמה ימים לפני. כמו שימאי ותיק יודע שעוד כמה שעות יבוא הגשם. אני יודע וכואב את זה, אבל אין לי מה לעשות, אני רחוק 2660 ק"מ ממילאנו וכנראה שהאירוע המצער הזה יתרחש בלעדי.

כשהייתי ילד, בימי שלישי לקראת ערב, אבא שלי היה מנסה לשלוח אותי לבוטקה של הלוטו ברח' צאלים פינת אילת. אני אומר מנסה כי לא תמיד הסכמתי ולאבא שלי היה כלל אחד "תלך רק אם אתה עושה את זה ברצון". ככל שחלפו השנים הלכתי גם בלי רצון. לאבא שלי ז"ל היו עיניים טובות, כאלה שקשה לסרב להן. יום שלישי אחד, אבא שלי בדק את הטופס וגילה שהוא לא קלע באף אחד מהמספרים. לא שלא הייתה זכייה, אלא שאפילו לא היה מספר אחד נכון. אני זוכר אותו עוד ממלמל שעל "הישג" שכזה גם צריך לתת פרס. ממרחק הזמן – הוא צדק.

השנה, הייתה לי אחת משנות הספורט הגרועות בחיי. אני עוקב ומתעניין כבר 33-34 שנים וזאת אחת מהגרועות שבהן. מכבי ת"א בכדורגל לקחה אליפות שנייה ברציפות כשכל הליגה מתבטלת בפניה. מלך השערים של העונה, השחקן שהוביל את מכבי ת"א לאליפות המיותרת הזו הוא בשר מבשרה של הפועל ת"א. ולא רק זה אלא שהוא התברר כדרעק לא נורמלי. השמחה על ההדחה של מכבי ת"א מהגביע נמשכה יום אחד ואז גם הפועל שלי הודחה.
באנגליה, ליברפול נתנה ריצה מדהימה, כולם דיברו על הרומנטיקה, על האימפריה, אני זמזמתי את הביטלס ובסוף – החלקה של סטיבי ג'י, אולי הכי ליברפול ממה שליברפול יכולה להיות, מנעה את האליפות. זה כל כך מבאס שאפילו הכשלון של מנצ'סטר יונייטד לא הצליח לנחם אותי.
ב – NBA, אני אוהד את הלייקרס. היו לי שנים של הצלחות, אבל השנה הקבוצה פשוט התרסקה. וגרוע מכך, העתיד נראה קודר עוד יותר. בעונה הקרובה נאש ימשיך להעמיד פנים שהוא משחק גם בגיל 68 או כמה-שהוא-לא-יהיה,בראיינט ימשיך לנסות לרדוף אחרי ג'ורדן (לא יעזור לך חבוב) ואני אסבול בשט כמו פולניה טובה.
ברצלונה הפסידה את האליפות בבית לאתלטיקו מדריד. מכבי פ"ת נשארה בליגה ובקיצור רב – כל מה שיכול להשתבש השתבש. לפחות חוקי מרפי נשארו אמינים.

ואתם יודעים מה הכי גרוע ?
שלאורך כל עונת היורוליג אני לא מצליח לגייס מעצמי את השנאה למכבי ת"א. באמת שאני רוצה וזה לא מצליח. אז נכון שמבט אחד בפנים של גיא פניני או שמעון מזרחי מזכיר לי את בית גידולי ואת המטרות שלי בחים (לשנוא את מכבי) אבל בסיכומו של עניין יש יותר מדי אנשים שאני מחבב במערכת הצהובה (דיוויד בלאט, גיא גודס, דיוויד פדרמן למשל) ואני לאט לאט ובכאב רב מבין שהגביע יהיה צהוב מחר בערב כי כך נראית כל עונת הספורט שלי וגרוע מכך – אני לא אסבול כתוצאה מכך. אני אסיים את החזרה, אחפש חנייה, אתעדכן בזכייה, ארצה להתבאס אבל לא אצליח.
Damn you מכבי ת"א – אפילו את הכיף הזה לקחתם ממני !!!

לפני יומיים קניתי בשמחה רבה, לאסנת ולי, כרטיסי דשא לרולינג סטונז. 1,205 ש"ח עלה לי התענוג הזה ואשתי עוד ניסתה לשכנע אותי ברגע האחרון לפנק את עצמי בכרטיסים ליציע (1,700 ש"ח הכרטיס). ב - 2008, כמה דקות אחרי ההופעה ההיסטורית של פול מקרטני בפארק הירקון הבטחתי לעצמי שלא ללכת יותר למופעי פארק מהסוג הזה. ולא שלא היה מדהים. מקרטני היה מעולה, אני הייתי פחות. הייתי עייף ביום ההופעה, אחרי יום מילואים, יום לפני טיסה לחו"ל, עם חשש לשלשולים ובעיקר, זקן מדי לעמוד על הרגליים במשך כמה שעות כדי לראות את פול דרך המסך וידאו.
בקיץ האחרון חזרתי לפארק כדי לראות את כוורת אבל עשיתי את זה מהטריבונה. שילמתי פי שתיים מיושבי הדשא אבל היה שווה כל אגורה. ברגע של אושר אמרתי לשירי שמעכשיו, לעולם לא אחזור לדשא. כמה טוב שהיא לא תמיד מקשיבה.
יש לי סט שלם של תירוצים שאני יכול לתת לעצמי בסוגיית "למה אני משלם כל כך הרבה כסף להופעה בפארק שמן הסתם תהיה לא נוחה לחלוטין". הטוב שבהם הוא שמדובר בהופעה היסטורית. כמו הופעת הפרידה של כוורת, כמו ההופעה של פול מקרטני וכמו הופעה של ברוס ספרינגסטין או פרל ג'אם אם הם אי פעם יחליטו לכבד אותנו בנוכחותם. הרולינג סטונז זה משהו היסטורי והעובדה שראיתי אותם לפני 9 שנים בג'איינטס סטדיום לא גורעת כהוא זה מהרצון לראות אותם שוב. להרגיש את ההיסטוריה הזאת כשבני השבעים פלוס האלה יבואו לבקר את ארצנו הקטנטונת בפעם הראשונה. ותאמינו לי שאני יודע כמה זוגות ריבוק אפשר להכניס ב 600 ש"ח (בערך 3 אם קונים מהאתר המתאים). אני מניח שאחת מהסיבות שאני לא מרשה לעצמי להפסיד את הסטונז היא זה שלא הלכתי ליו 2 אי שם לפני 17 שנה. והאמת היא שעד היום אני לא ממש מבין למה. היה לי כרטיס שמכרתי ברגע האחרון ומשבר גיל הנעורים שהחליט לתקוף אותי דווקא בגיל 21 (זה בסדר, הוא לפעמים תוקף עוד כיום).

בקצרה, הסטונז באים ואני בא איתם. אני מאחל לעצמי להנות ולהרגיש ב - 5.6, יום אחרי ההופעה, בר מזל על זה שבאתי לראות אותם.
ואם לא, אני מקווה למצוא ריבוק זולות יותר באתרים הסיניים.

הערב כבר ירד על גן סיפור מוטה גור ויסמין עוד ניסתה לארגן חיבוק קבוצתי אחרון. האמת, זה לא ממש עבד. היה לי לח מדי בכדי להתחבק, אבל באמת שרציתי. אמרנו שלום לכולם ומשה ליווה אותי לאוטו. הייתה לי תחושה שהוא רצה להגיד עוד משהו ובסוף הוא לא אמר. עברו עשרים שנה מאז שנעלמנו וצצנו אחת לכמה שנים ותמיד יש איזה משפט שלא נאמר. גם הפעם.

היה ערב מקסים. בדיוק כפי שציפיתי מאחיי ואחיותיי לנוער העובד והלומד - קבוצת ברק קן חולון מאוחד 93'. בדיוק כפי שאפשר לצפות מהאנשים שליוו אותי באחת התקופות הכי מבולבלות והכי לא ברורות אבל הכי מעצבות. בדיוק כפי שיכולתי לצפות מהאנשים שמשהו בהם משקף אותי ולהיפך.
יצא לי להגיד להם במהלך המפגש שהגעתי בשמחה גדולה כשאני חף מרגשות שליליים (וזה הישג לא פשוט אצל אחד כמוני). בדרך כלל אני נהנה לחשוב על העבר, לדבר עליו אבל פחות נהנה לפגוש אותו. לראות אותו מוקרן על הפנים של מי שלצידי. והנה, לערב אחד היה לי עונג גדול. פשוט שמחה גדולה לשבת, עשרים שנה אחרי עם חבורה של אנשים שכל אחד מהם ובעיקר, כולם ביחד, אהובים עליי. וזה לא חשוב מה כל אחד עשה בחייו ולאן הדרכים לקחו אותו.
זה הכי לא חשוב.

ישבנו ודיברנו. כל אחד דיבר עם האחרים. חלק שתקו. חלק דיברו יותר. אחת לכמה דקות היה ניתן לקלוט מבט מצועף שכל כולו נוסטלגיה או סתם התבוננות. חיכינו למירב שתגיע (בהיעדרה של נועה שהייתה "המאחרת הקבועה" בימי הקבוצה, מירב התנדבה למלא את מקומה) ובינתיים דיברנו.
לפרקים, היה קשה לי להאמין שעברו עשרים שנים. זה נראה לי לא סביר. כמעט לא הגיוני. והרי כולם נראים אותו דבר. אולי קצת יותר רחבים, שערה לבנה אחת או שתיים, עם עשרים שנים נוספות על הפנים ועדיין – כולם נראו אותו דבר (טוב, בעיקר הבנות....)

אתה מסתכל על כל אחד מהאנשים שנמצאים שם ומבין שהקסם נשאר. 
בשלב מסוים כל אחד היה צריך לספר מה עבר עליו בשנים שחלפו, איך הוא הגיע לקבוצה ומה הייתה המשמעות שלה בחיים שלו. מצחיק. בחיים לא חשבתי על זה בצורה הזו. מה בעצם הייתה המשמעות של קבוצת ברק לחיים שלי. מה הייתה המשמעות של ההשתייכות לתנועת נוער לחיים שלי. חשבתי על התקופה המבולבלת הזאת, על כמה שלא הצלחתי למצוא את עצמי ועד כמה הקבוצה הזו נתנה לי תחושת שייכות שלא קיבלתי (לפחות באותה תקופה) באף מקום אחר. עד כמה שהצלחתי לקבל בזכות האנשים האלה והמסגרת הזו את האיזון בין הרוקר הפוטנציאלי שהיה בי אז לבין ה"ילד-טוב-ירושלים" שהייתי אמור להיות (ושנהייתי אחרי כך וכך שנים). והמצחיק הוא שבכל הימים שקדמו לפגישה, לא הצלחתי לזכור ולו פעולה אחת.
זכרתי את הקן, את האנשים, זכרתי איך הם התנהגו ודיברו וצחקו, זכרתי בילויים ביחד וטיול למדבר יהודה, זכרתי את עצמי מנגן על הגיטרה את "בוכה בלילות" בדיוק ביום שבו הודיעו לי שהוא התקבל לפסתיכון (שנים מאוחר יותר חזרתי בדיוק לאותו חדר כדי לקנות תלושי קנייה למגה בול וחשבתי לעצמי שלא יכול להיות ניגוד גדול יותר בין אורן והגיטרה ב – 1991 לאורן שקונה תלושים למגה), זכרתי כל אחד ואחד מהאנשים היקרים והמדהימים האלה שהרכיבו את קבוצת ברק, אבל לא זכרתי את הפעולות.
הסוציאליזם חלף מעליי ורק שנים מאוחר יותר, בעודי נאבק בתואר הראשון בסוציולוגיה (ברוב המקרים ידו של התואר הייתה על העליונה) הצטערתי שלא הקשבתי יותר. לא הייתי הופך להיות סוציאליסט, אבל לפחות המבחן בתיאוריות קלאסיות לא היה הופך להיות אירוע שחזר על עצמו אחת לסמסטר.

הערב כבר ירד ונכנסתי לאוטו בדרך הקצרה הבייתה. חשבתי על הזמן שעבר ועל המרחק. חשבתי על כל הפנים והשמות ושמחתי על זה שיש חבורה אחת שגורמת לי להרגיש כל כך נוח. ושגם אם נאלץ לחכות עוד עשרים שנה עד האיחוד הבא, עדיין יהיה כיף ונעים ותהיה את אותה שמחת חיים שהייתה לנו ועדיין ישנה.

הגעתי לאימא שלי כדי לאסוף את זוהר. פתחתי את הנייד כדי להראות לה תמונות מהמפגש והיא לקחה לי אותו מהיד (כמו שהיא עושה תמיד) והתחילה לשאול "מי זה" על כל אחד מהפרצופים שהיא ראתה. ניסיתי להסביר לה שאלה חברים של אבא שהוא לא ראה כבר עשרים שנה אבל לך תסביר לילדה קטנה שהיא כל כולה שלוש שנים של מתיקות, מהן עשרים שנים. רציתי לספר לה על התנועה ועל האנשים ועל כמה שהם היו חשובים לאבא כשהוא היה בן 15 וכמה שהיה נעים לאבא לפגוש אותם עכשיו, אבל כמו שאי אפשר להסביר על עשרים שנים כך גם קשה להסביר על גיל 15 או על סוציאליזם.

לקח לי לא מעט זמן להסביר לה שאבא עובד אצל ראש העיר (ואני עדיין לא בטוח שהיא לגמרי הפנימה) ולמזלי יש את השיר של עוזי חיטמן "אדוני ראש העיר" שהופך את ההסבר להרבה יותר כיפי. אבל איך לעזאזל מסבירים לילדה בת 3 על סוציאליזם ?
עכשיו כשעוזי חיטמן איננו, גם אין מי שיכתוב לי על זה שיר.

אני מרים כוסית וירטואלית לאחיי ואחיותיי מהנוער העובד והלומד - קבוצת ברק קן חולון מאוחד 93'.

שתדעו שזוהר שלי ראתה תמונה של כולנו ביחד והיא חושבת שאנחנו חמודים. ואם זוהר אמרה, סימן שזה נכון.