הבלוג של אילון

לפני יומיים קניתי בשמחה רבה, לאסנת ולי, כרטיסי דשא לרולינג סטונז. 1,205 ש"ח עלה לי התענוג הזה ואשתי עוד ניסתה לשכנע אותי ברגע האחרון לפנק את עצמי בכרטיסים ליציע (1,700 ש"ח הכרטיס). ב - 2008, כמה דקות אחרי ההופעה ההיסטורית של פול מקרטני בפארק הירקון הבטחתי לעצמי שלא ללכת יותר למופעי פארק מהסוג הזה. ולא שלא היה מדהים. מקרטני היה מעולה, אני הייתי פחות. הייתי עייף ביום ההופעה, אחרי יום מילואים, יום לפני טיסה לחו"ל, עם חשש לשלשולים ובעיקר, זקן מדי לעמוד על הרגליים במשך כמה שעות כדי לראות את פול דרך המסך וידאו.
בקיץ האחרון חזרתי לפארק כדי לראות את כוורת אבל עשיתי את זה מהטריבונה. שילמתי פי שתיים מיושבי הדשא אבל היה שווה כל אגורה. ברגע של אושר אמרתי לשירי שמעכשיו, לעולם לא אחזור לדשא. כמה טוב שהיא לא תמיד מקשיבה.
יש לי סט שלם של תירוצים שאני יכול לתת לעצמי בסוגיית "למה אני משלם כל כך הרבה כסף להופעה בפארק שמן הסתם תהיה לא נוחה לחלוטין". הטוב שבהם הוא שמדובר בהופעה היסטורית. כמו הופעת הפרידה של כוורת, כמו ההופעה של פול מקרטני וכמו הופעה של ברוס ספרינגסטין או פרל ג'אם אם הם אי פעם יחליטו לכבד אותנו בנוכחותם. הרולינג סטונז זה משהו היסטורי והעובדה שראיתי אותם לפני 9 שנים בג'איינטס סטדיום לא גורעת כהוא זה מהרצון לראות אותם שוב. להרגיש את ההיסטוריה הזאת כשבני השבעים פלוס האלה יבואו לבקר את ארצנו הקטנטונת בפעם הראשונה. ותאמינו לי שאני יודע כמה זוגות ריבוק אפשר להכניס ב 600 ש"ח (בערך 3 אם קונים מהאתר המתאים). אני מניח שאחת מהסיבות שאני לא מרשה לעצמי להפסיד את הסטונז היא זה שלא הלכתי ליו 2 אי שם לפני 17 שנה. והאמת היא שעד היום אני לא ממש מבין למה. היה לי כרטיס שמכרתי ברגע האחרון ומשבר גיל הנעורים שהחליט לתקוף אותי דווקא בגיל 21 (זה בסדר, הוא לפעמים תוקף עוד כיום).

בקצרה, הסטונז באים ואני בא איתם. אני מאחל לעצמי להנות ולהרגיש ב - 5.6, יום אחרי ההופעה, בר מזל על זה שבאתי לראות אותם.
ואם לא, אני מקווה למצוא ריבוק זולות יותר באתרים הסיניים.

ביום רביעי אני אסע לפארק עם שירי ואסנת ואראה את כוורת. והנה, בעודי שוטף את הבקבוקים של התינוקת היכתה בי ההכרה שאני הולך לראות את ההופעה הלפני אחרונה של הלהקה (כמעט) הכי חשובה שכתבה ושרה בעברית. ההופעה הלפני אחרונה EVER. אין ספק שמדובר במעמד מרגש. לא חשבתי עליו כשקניתי את הכרטיסים. כשקניתי אותם חשבתי בעיקר שכל מי שקנה כרטיסים להופעה של 8.8 (יום חמישי) נדפק כי החבר'ה יהיו קצת עייפים מההופעה של יום לפני. לא חשבתי על זה שמי שיגיע ל 8.8 יראה בעצם את ההופעה האחרונה של כוורת. 

שלא כמו משינה, שאת הופעתם האחרונה נסעתי לראות בערד לפני 18 שנה (לא נגמר טוב. למעשה אפילו לא התחיל...) החבר'ה של כוורת באמת מבוגרים. הם נראים מצוין ומעדויות מהימנות מבריכת הסולטן הם גם נשמעים מצוין. אני יכול להישבע שראיתי הבוקר את אפרים שמיר עושה הליכת בוקר ברח' סוקולוב בחולון ולמרות הכרס הוא נראה כשיר להופיע ובכל זאת, כשהם מבטיחים שזה האיחוד האחרון אפשר להאמין להם. אפילו שהם הבטיחו את זה גם בשנת 1998.

אני מאוד אוהב את כוורת. אלמלא משינה הייתי מכריז עליהם בקלות כעל הלהקה השראלית האהובה עליי. ובכל זאת, ההצהרה הנחרצת שלהם לפיה מדובר באיחוד האחרון קצת מרגיזה אותי. בהתחלה זה היה נראה כאילו הם בעצם עושים טובה. ושוב, אחרי שקיבלתי עדויות מההופעה בבריכת הסולטן אני מבין שלמרות הגיל, ולמרות שעברו ארבעים שנה, הם התאחדו and they mean business. ושלא נטעה, זה סבבה. בהחלט עוזר לבנות ציפיות להופעה של יום רביעי ובכל זאת, למרות ההתרגשות של לראות את כוורת יחד עם עוד 50,000 איש בפעם הלפני אחרונה, בא לי שהם יתאחדו עוד פעם. אני מקווה שמתישהו בעתיד ייכנס בהם השד והם יחליטו להתאחד בפעם האחרונה. ישנם הרבה אירועים בדרך שמצדיקים איחוד.

למשל, ב - 2016 יציינו 40 שנה לפירוק הלהקה. אירוע שבהחלט מצדיק איחוד. ב -2017 יציינו 44 שנה לאלבום הראשון. זה אמנם לא מספר עגול, אבל איזה מספר מגניב זה 44 ?? 

נמשיך, ב - 2018 נציין 70 שנה למדינה. בחייאת, מדינה שהצליחה להחזיק 70 שנה בתנאים כאלה לא ראויה לאיזה איחוד של כוורת ??!!??

ב - 2019 נציין מאה שנה להצהרת בלפור. העובדה שההצהרה ניתנה ב - 1917 לא צריכה להטריד אותנו. במידנת פרטאצ' כמו שלנו מותר וראוי לחגוג באיחור אירוע שכזה. ב - 2020 הבת הבכורה שלי תהיה בת 10 ב"ה. אני מקווה שעד אז אני אצליח להתקדם איתה מעט מעבר ל"נתתי לה חיי" שהיא שרה בהתלהבות והשורה האל-מותית "לו לו לו לו לו לו לו לו הופ טררה" שאנחנו שרים ביחד (היא בד"כ שרה את ההופ ואני תקוע עם הלו לו לו). אני חושב שהופעת איחוד אינטינמית אצלי בסלון בהחלט תכבד את הלהקה ואת הבת שלי.

בקיצור, ביום רביעי אני נוסע עם שירי ואוסקה לפארק לראות את כוורת. יהיה צפוף, לא תהיה חנייה, הלחות של ת"א תהרוג אותנו לאט בשירים השקטים ומהר בשירים המהירים אבל וואלה, 40 שנה לסיפורי פוגי, צריך לתת רספקט. ואם לא נהנה, אני אבקש השלמות מאפרים בסיבוב הבא שלו בסוקולוב. אני רואה אותו בדרך למכולת.

בפעם הקודמת שגאנז באו לארץ הייתי בן 17.5. אבל הרגשתי כמו 18 לפחות. אחת לכמה שנים מגיעה התקופה הזו שבה אתה מרגיש שאתה יכול לטרוף את העולם והתקופה ההיא הייתה כזו. היא לא חזרה מאז, אבל יש לי סבלנות. אני לא ממש זוכר למה, אבל ככה הרגשנו. שאפשר לטרוף את העולם. היינו צעירים, בסוף התיכון, כמה דקות  לפני הצבא, הייתה לנו את הפיאט של עופר ואת האלבום הראשון של הקספרים, היה את שיקגו פיצה פאי פקטורי והיינו הדור הראשון של MTV בארץ. הרגשנו כמו בחו"ל וידענו את הכול בזמן אמת. היום, כשכל טלפון נייד הוא בעצם לווין קטן קצת קשה להבין את זה, אבל אז, החיבור ל MTV ולכמה עשרות ערוצים של הכבלים היה מדהים. אני זוכר שהיה ערוץ זנוח בשם Super Channel שהקרין מדי יום אחה"צ תכנית משונה שבמסגרתה ראו שקופית וברקע שמעו שיחות עם מאזינים. אולי הטלוויזיה הכי לא טלוויזיונית שאפשר , אבל זה היה ערוץ באנגלית ואת מה שאנחנו ראינו בטלוויזיה שלנו, ראו אנשים באנגליה בדיוק באותה שנייה. וכשהעולם כולו התאבל על פרדי מרקורי אנחנו ראינו את הקונצרט לזכרו בזמן אמת. וכשגאנז אנד רוזס הופיעו בפאריז ראינו את זה בשידור חיץ וכשאבא של שירי חזר מגרמניה עם הדיסק החדש של REM, יום לפני העולם כולו, הרגשנו חשובים.

ישבתי אתמול בערב בלשכה של הבוס שלי וחיכיתי לפגישה בנושא מבנים מסוכנים (מאוד מסקרן...).
ניסיתי להיזכר בפעם הקודמת שגאנז באו לארץ. ניסיתי להשוות בין הילד/בחור ההוא שנסע לפארק הירקון והיה מרוגש עד כלות לבין האבא שיושב בלשכה ומחכה לפגישה ולא מוטרד כהוא זה מכך שאחד מהאלילים שהוא בחר לעצמו במהלך חייו עומד לעלות על במה במרחק של כמה קילומטרים ממנו.
יש לי את השיער שלו ואת העיניים שלו. יש לי את ההומור שלו ושנינו עדיין מוכנים להרוג בשביל בדיחה טובה. אני שר יותר טוב ממנו (אבל אל תספרו לו את זה, שלא ייעלב, הוא נוטה לקחת ללב). אני כל כך הרבה יותר חכם ממנו, אבל אני מכיר אותו מספיק טוב כדי לדעת שהוא לא מבין את זה וייקח לו די הרבה זמן להבין את זה.

אני קצת מתגעגע אליו. הוא קיבל את העולם כולו על מגש בזמן אמת, או לפחות ככה הוא יכל לחשוב. הוא היה מספיק רגיש כדי לקלוט בזמן אמת ש – Breaking the girl של הצ'ילי פפרז הוא שיר מדהים והוא היה בדרך לטרוף את העולם, אם כי במבט לאחור, לא הייתה לו שום כוונה ספציפית לטרוף ושום תכנית מוגדרת, סתם עניין של תחושה של פעם בכמה שנים. מתי היא תחזור ?

הבוקר אחי שלח לי לינק ל – BBC שבו מסופר שהשחקן הוולשי, ויקטור ספינטי הלך לעולמו בגיל 82 כתוצאה ממחלת הסרטן. כאילו שהוא רק חיכה שאני אזכר בו ואז הוא נתן לסרטן לנצח אותו סופית. אני יודע, זה לא פריקי לחלוטין וזה צירוף מקרים שבהחלט יכול לקרות. סך הכול, לא מדובר בעלם צעיר אלא בקשיש איטלקי-וולשי שכבר ראה משהו ועשה משהו. הקטע המוזר בכל הסיפור הוא שממש במקרה היום אחי היחידי חוגג את יום הולדתו.

שוב, לא ממש פריקי, אבל נחמד.

כוסית וירטואלית מחולון המהבילה מונפת לזכרו של ויקטור ספינטי.

אחד מהדברים המדהימים שקרו לי בחיים - ואני לא מתכוון לזה במובן החיובי - הייתה ההזדמנות שהחמצתי לג'מג'ם עם דני סנדרסון. לכל אחד יש את רגעי השיא ואת רגעי השפל, את ה Glory days ואת ה Darkest hours, לכל אחד יש את הסיפור שהוא יספר לילדים/נכדים ואת הסיפור שהחברים המפדחים שלו ידאגו לספר. אני, החמצתי הזדמנות לג'מג'ם עם דני סנדרסון. במסגרת רגעי השיא אני יכול לציין את זה ששרתי עם תזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני המנוח או שברי סחרוף נתן לי פעם סיגריה (מרלבורו ליט ארוך) בגיל 15. ובכל זאת, בחישוב הכללי, ברי וזיקו לא שקולים כנגד ההזדמנות לג'מג'ם עם סנדרסון.

הסיפור מאוד פשוט. יש לי חבר/חבר-של-חבר שנמצא בעסקי המוזיקה (לפעמים יותר לפעמים פחות, אבל ללא ספק "בעסקי"). את אחד מימי ההולדת שלו הוא החליט לחגוג על גג ברח' אבן גבירול בתל אביב. כיוון שהוא מוזיקאי ורוב חבריו מוזיקאים הוא חגג במין ג'אם כזה של חבר'ה. לא משהו מאורגן, לא משהו להקליט, אבל ג'אם. גם אני הוזמנתי ואפילו שקלתי לבוא. אני לא ממש זוכר למה לא באתי. התירוץ הרשמי הוא שבשנים ההן ברירת המחדל שלי הייתה שלא לבוא. לא משנה לאן. בדרך כלל לא באתי. אז ההוא חגג, ומתישהו באמצע החגיגה הגיע כפיר בן-ליש (חבר טוב של החבר-של-החבר)מלווה בדני סנדרסון. אמצע הלילה, סנדרסון is in the house והחבר'ה מנגנים את ברירת המחדל של כל ג'אם בכל מקום בעולם: ביטלס.

ואם יש משהו שאני אוהב בעולם, ואם יש משהו שאני יודע לעשות בעולם הזה זה לנגן ביטלס. באמת. אני לא נוהג להחמיא לעצמי ובכל זאת אני אחרוג ממנהגי, אני אפילו עושה את זה טוב מאוד. והחבר'ה יושבים שם ומנגנים ביטלס ועבור סנדרסון הביטלס זה לחם וחמאה וגם עבורי אבל סנדרסון לא יודע את זה כי אני באותו זמן יושב בבית ועושה השד-יודע-מה אבל בעיקר בעיקר, לא נמצא על אותו גג באבן גבירול בזמן שסנדרסון מרביץ שם Help-ים ויסטרדיי-ים כאילו אין מחר ובעיקר, כאילו אין אני. והקטע הוא שאני מספיק מאמין בעצמי כדי לחשוב שאפילו סנדרסון שג'מג'ם לא מעט בחייו היה יכול להתלהב. אם לא מהנגינה אז מהשירה, אם לא מהשירה אז מהחדווה, אם לא מהחדווה אז מהגג באבן גבירול. מה זה חשוב ???? לא הייתי שם, זה הדבר העיקרי שחשוב.

ובשבילי סנדרסון זה עניין לא פשוט. אני מעריץ את הבן אדם. באמת. Honest to god. ואני מעריך אותו ברמה שהייתה מאפשרת לי לג'מג'ם איתו כעניין של מה בכך. כאילו מדי יום ביומו אני מג'מג'ם עם אגדת רוק אחרת. הלילה סנדרסון, מחר עוזי פוקס, מחרתיים אני ופורטיס עושים קצת הנדריקס בבארבי. אבל, כאמור, לא הייתי שם.

לסיפורים כאלה יש בדרך כלל מוסר השכל. יש מין "למדתי את הלקח ומאז אני לא מסרב להצעות, ולא משנה כמה שהן לא מפתות". אבל כמובן שלא למדתי. וגם היום אני בדרך כלל לא בא וטוב שיש לי את אשתי שתניע אותי מדי פעם להגיע.

השבוע הקודם היה מוזר. בהרבה אופנים, זה היה שבוע מוזר. זכיתי להתפייס עם העבר בעניין מסוים. בלי דמעות ובלי התרגשויות, אבל קיבלתי את הצ'אנס to make amends וזה היה נעים מאוד. ואולי בהשפעת השבוע הזה, אתמול בלילה חלמתי עליי ועל סנדרסון.

אתמול בלילה בעודי ישן, זכיתי להשלים עם סנדרסון את הג'אם שלא היה לנו לפני כמה שנים.

הייתי צריך לחשוד שזה חלום כבר כשראיתי את עצמי לבוש בחולצה אדומה ומכופתרת. מה לי ולחולצה אדומה ? למי בכלל יש את הדברים האלה ?

ובכל זאת, לבשתי חולצה אדומה, הייתי עם האקוסטית שלי וסנדרסון ואני ניגנו נאמברים נבחרים מהרפרטואר של ארבעת המופלאים. וסנדרסון נהנה. בלי ספק. ומדי פעם נתתי לו לשיר סולו ולנגן את כל הסולואים של הריסון (לא היה נעים לי לספר לו שאני מנגן רק ליווי). והצלחנו להתמקד בביטלס בלי לעבור לשירים של כוורת או גזוז (ותאמינו לי, מניסיון, שזה ממש קשה לעמוד בפיתוי של לשבת עם סנדרסון ולא לנגן כוורת או גזוז).

הוא בחור נחמד הסנדרסון הזה, גם כשהוא בא בחלום והוא יודע לנגן ממש טוב. בחלום, גם אני ניגנתי טוב. היה ממש נחמד.

עכשיו רק צריך לחלום על הסיגריה ההיא שברי נתן לי בגיל 15. בתכלס, זה גיל ממש מוקדם להתחיל לעשן.