הבלוג של אילון

בשנים האחרונות אני יושב במשרד שנמצא ממש בלב המסדרון. וזה לא סתם מסדרון. במושגים של הארגון המכובד שמשלם לי את המשכורת מדובר בה-מסדרון. אין בלתו. ברור לי שאדם יותר נבון פוליטית ממני היה מנצל את המסדרון הזה כדי להתקדם בחיים. בכל זאת, ה-מסדרון. לא סתם. אבל אני טוב לי שם. אני קרוב פיזית לקודקודים של הארגון. בימים עברו, כשהבוסית שלי עוד עבדה בארגון, המשרד שלנו היה כותל מערבי. כל מי שהיה יוצא מתוסכל מהנהלת הארגון היה מגיע אלינו לקטר. למרבה השמחה זה עבר. זה לא שאין לי עניין בצרות של האחרים, להיפך, אני סוג-של מתפרנס מזה, אבל אני זקוק לשקט. לא דממה אבל piece of mind. ובעיקר אמונה. ואלה דברים שקשה למצוא כשכולם באים לקטר על ההנהלה. אז הם לא באים. ואני עובד.

יוצא לך לשמוע המון שיחות כשאתה יושב בעמדה כל כך אסטרטגית למסדרון. רובן לא חשובות וחלקן הקטן עוד יותר לא חשובות. אני חלילה לא מזלזל, פשוט אחד החדרים הקרובים לחדר שלי הוא שירותי הנשים/גברים ובדלת לשירותים לא מתפתחות השיחות הכי עקרוניות. לפעמים מדברים על דברים שראיתי בטלוויזיה ולפעמים מדברים על דברים שלא ראיתי בטלוויזיה. לפעמים מישהי נכנסת להחמיא לי על השירה (נאווה) ולפעמים מישהי נכנסת לשאול מה עם הבנות (מלי) או להחמיא לי על משהו שכתבתי בפייסבוק ויצא לה לקרוא (גם מלי בד"כ). 

אלא שהיום שיחת המסדרון הגיעה עד אליי למשרד. היה יום חלש בעבודה. כמו אחרי סופ"ש ארוך היה שקט עד-כדי חשד שאנשים האריכו את החופש ומפה לשם שמעתי את אחד העובדים מדבר על "האח הגדול". יצא לי לראות את פרק הפתיחה ותו לא. היה משהו באותו פרק שמאוד הרגיז אותי. משהו בשקיפות של המניפולציות שההפקה מפעילה ותנסה להעפיל עלינו. וחוץ מזה, יש מונדיאל בדרך. ועוד חוץ מזה, היה לי עצוב לראות את מיקיאגי. אני לא רוצה להתחיל עם הקלישאה הצפויה שלראות אותו גרם לי להבין משהו לגבי עצמי ולגבי הזמן שחלף עליי, אבל לראות את מיקיאגי גרם לי להבין משהו לגבי עצמי ולגבי הזמן שחלף עליי. ולכן, השנה אני מתנזר. אבל אי אפשר הרי להתנתק לחלוטין ולכן אני יודע פחות או יותר שיש (או הייתה) אורטל מעצבנת אחת וטל מעצבנת אחת. אחת שונאת אשכנזים והשנייה שונאת אנשים שאוכלים חיות (ואני הלוא קצת משניהם). וכנראה שהם הצליחו לעצבן את אחד מהאנשים שעובדים איתי. עד כדי כך שהוא התחיל שיחה במסדרון והתגלגל איתה עד אליי. מבחינתו צריך לתלות את שתיהן. טוב, לא לתלות אבל לתלוש להן את הידיים. כלומר, לא לתלוש אבל במדינות כמו סעודיה היו תולשים. זו הייתה רוח הדברים. ואני מצאתי את עצמי מגן על שתי נשים שבמעט שיצא לי לראות אותן, אמנם לא ראויות לתלייה או הטלת מום אבל בהחלט ראויות להטלת mute (אמרתי כבר שאני בעניין של piece of mind).

זה היה בוקר, וזו הייתה שיחה שלא היה לי בה יותר מדי עניין, ובכל זאת, בהתלהמות הראויה הגנתי בחירוף נפש על זכותן של השניים להחזיק בדעות שכפי הנראה, לדעתו של ההוא-שעובד-איתי, היו צריכות להביא לזה שיתלשו להן את הידיים או משהו בסגנון. אני אפילו לא זוכר איך השיחה נגמרה. נראה לי שלא שכנעתי אותו. אני מקווה שהוא לא יעשה להן כלום.

בכל מקרה, אני לא מתלונן. עדיף לשבת בעמדה אסטרטגית למסדרון מאשר במיקום הקודם שלי במרתף מבוטן מתחת לאדמה. שם אמנם הייתה טלוויזיה והיה אח גדול, אבל לא הייתה את נאווה שתחמיא לשירה שלי.   

כשהייתי נער, אחד המשפטים שהכי אהבתי היה "העיר תמיד נגמרת איפה שהים מתחיל". זה משפט מתוך שיר של להקה בשם הפליז שאלמלא אני ועוד כמה עשרות אנשים, לא היה מי שיזכור אותם עד עכשיו.
אבל עם כל האהבה שלי למשפט, הוא היה פחות רלוונטי לחיים עצמם. כמי שגדל בחולון ולא עזב אותה מעולם, הים אף פעם לא היה רלוונטי לעיר. לא היה כזה וכפי הנראה כבר לא יהיה. ולגבי זה שהעיר תמיד נגמרת, הלא ידוע לכל שחולון היא אין סופית ולכן אין להעלות על הדעת שהיא נגמרת.
אבל, לו הייתי צריך לבחור נקודת סיום לחולון, אני מניח שהייתי ממקם אותה איפשהו בסוף רח' מרבד הקסמים.
הרחוב הסימפטי הזה נגמר לתוך סוללת חול שאחריה כביש מדרכה ואזור תעשייה ענקי. לפני כמה שנים התחילו לקרוא לו אזור תעסוקה אבל אני לא בטוח שעדכנו אותו ולכן כלפי עצמו וכלפי העולם, הוא עדיין אזור התעשייה.
למעשה, רח' מרבד הקסמים מוקף בחולון מכל צדדיו. מימין ומשמאל, מלמעלה ולמטה יש רק חולון ובכל זאת, משהו ברחוב ובדרך שבה הוא מסתיים נותנת תחושה של סוף.

לפני כמה שנים, כשאחי עוד גר בלונג איילנד, הוא לקח אותי לראות מגדלור מסוים שנמצא בקצה הדרומי ביותר של האי. נסענו ונסענו וכשהגענו, הייתה לי תחושה שהגעתי לסוף העולם. למקום שממנו אין לאן להמשיך.
אז רח' מרבד הקסמים לא ציורי כמו המגדלור המקסים ההוא אבל הוא הרבה יותר קרוב. שעה נסיעה ברגל.

כשהייתי ילד, רח' מרבד הקסמים היה בצד השני של העיר.
גדלתי בנאות רחל, הכי קרוב לבת ים שאפשר. הילדות שלי התקיימה ברדיוס מאוד קטן: בית-חצר-מכולת-בי"ס-גן משחקים-מרכז מסחרי. אבל היה ברור שיש לעיר הזאת עוד הרבה חלקים. את חלקם יצא לי לראות בנסיעות לבריכת השלום.
בד"כ נסענו בקו 88 השגרתי, אבל כשהיה זמן...וואו...כשהיה זמן ופרטנר טוב היינו נוסעים בקו 4. עולים במרכז המסחרי ומפליגים ומסתבכים, נכנסים למרכז העיר, יוצאים, נכנסים לאזור התעשייה, מסתובבים עד צאת הנשמה וכד'.
היום, כשכל נקודה ע"פ הכדור נמצאת במרחק הקלדה, קשה להבין את זה. איך תסביר לדור הנוכחי ואפילו לזה שלפניו, את הקסם שבנסיעה בקו 4. בחולון.
אבל אז היה אז ובשביל קסם לא היית צריך הרבה, סה"כ כרטיסיית נוער, זמן פנוי ורצון להתרשם מהדברים הטריוויאליים ביותר.

להורים שלי היו זוג חברים שגרו בקומה השישית ברח' אנה פרנק. זה לא מרבד הקסמים אבל זה כמעט. מהמרפסת שלהם, שפנתה לצפון, יכולת לראות כבישים מהירים, שדות, נופים ואת אזור. מתחת לבית שלהם, במרחק 20 מטר מאותה מרפסת היו הבתים של נווה ארזים. ואני שגדלתי בין בניינים לא יכולתי להבין שבחולון יש גם בתים כאלה ואנשים שגרים ככה. בבתים עם רעפים וחצר מרוצפת בבלטות קטנות של עשרים על עשרים.

אני מניח שהמוח שלי, ממרחק השנים, משלים פערים ומצייר תמונות שלא באמת התקיימו במציאות, אבל אי שם בתחילת שנות השמונים, המרפסת של רלה ושורו הייתה פורטל לעולם קסום. וליד הבית שלהם היה רח' מרבד הקסמים. קסום, עתיר הפתעות ונכון לשנת 1981 הוא היה המקום שבו נגמר העולם (חולון).

הילדים של רח' מרבד הקסמים לא למדו כמוני בשפרינצק הם הלכו לאשכול. וכשהגיעו לתיכון הם לא הלכו למת"ג אלא לאילון שנתפס בעיני כיוקרתי יותר. עברו עשרים שנה ואני עדיין לא יודע למה, אבל אני מניח שזה יותר קשור אליי משזה קשור לתיכונים עצמם.
ולילדים של רח' מרבד הקסמים תמיד הייתה את התחושה שהם נמצאים קרוב לסוף ומשם רק אפשר להתחיל מחדש. הילדים של רחוב מרבד הקסמים גדלו ליד גן הקקטוסים. חולון שלהם זה לא הפיקוסים שעשו צל מדהים אבל הפרות שלהם טינפו את מדרכות ילדותי. לא, לא, להם היו קקטוסים.

לפני כמה זמן חברה טובה שלחה לי תמונה של שלט על בית ישן ונטוש ברח' מרבד הקסמים. "דור הג'ינס שותה קווינס". מדובר באחת מסיסמאות הפרסום הזכורות בהיסטוריית הפרסום הישראלית. סיסמה מדהימה שהביאה לעולם מונח מקורי כמו "דור הג'ינס" אבל סיסמה שנכשלה. המשקה לא הצליחה ובאותות ומופתים אני לא מצליח למצוא מה היה המשקה הזה. מה הוא היה אמור להיות.
והנה, הסיסמה הזאת שמי שהגה אותה חשב שישנה את העולם (או לפחות יצליח למכור יותר קווינס) נשארה כשלט מיושן ע"פ מכולת שלא שרדה את שיני הזמן.
מכולת רפי. מכולת שבה מכרו טרופית וזיפ, וחלבה שנחתכה בסכין ושקלו את הגבינה הצהובה במשקל לבן עם משקולות ברזל ישנות. מכולת שנתנה שירות אדיב. הרי זה כתוב על השלט, ולפני שהוא נאלץ לסגור רפי אולי היה תמים לחשוב שההבטחה לשירות אדיב תביא לו לקוחות שהם לאו דווקא תושבי רח' מרבד הקסמים. מכולת נטושה שנמצאת קרוב לסוף הרחוב שנמצא בסופה של העיר שבילדותי לא הייתה בסוף העולם, אלא הייתה העולם כולו.

כשעברתי לגור ברח' שנקר, הייתי רואה מדי בוקר שלט פרסום ישן של טרופית מעל אחת החנויות. פעם ביום, בעודי ממתין לרמזור של סוקולוב פינת שנקר, הייתי אומר לעצמי שצריך לצלם את השלט הזה. כמובן שלא צילמתי והשלט כבר נעלם.
היו פעמים שחשבתי שאני אנסה לקנות את השלט מבעל החנות ולחדש אותו. למרבה השמחה ירדתי מזה ומנעתי מעצמי להיתקע עם שלט חלוד שספג את הפיח של רח' שנקר במשך כל כך הרבה שנים.
לפני שהרסו את המבנה האחרון בקרית נמיר שעל רחוב קראוזה, אמרתי לעצמי שצריך לצלם את הפסיפס הגדול שהיה על המבנה. לא בגלל שהוא יפה או ראוי, אני לא מבין בזה מספיק, פשוט מפני שהוא בטח היה חשוב למישהו מתישהו. פשוט מפני שהוא מה שראו כל תושבי חולון שחזרו בערב הביתה ונסעו על קו הגבול הצפוני של העיר ממערב למזרח. מישהו טרח על הפסיפס הזה והנה הוא עומד לקרוס לנצח יחד עם הבניין שנשא אותו בגאווה.

אז בקצה רח' מרבד הקסמים ישנה מכולת ישנה שצמודה לבית חדש שכמו הרבה בתים מסוגו, נראה לא קשור. על המכולת הזו יש שלט של "דור הג'ינס שותה קווינס". זה היה רלוונטי פעם למשך כמה דקות.
העיר הזאת שבה אני גר כל חיי הולכת ומתחדשת. וגם אם האנשים הולכים ומתיישנים, העיר גדלה ומתפתחת. ברור לכולנו שבאף מקרה, שום דבר הוא לא מה שהיה לא רק בחולון אלא בכלל, אבל לפעמים כיף להתגעגע.

ולפעמים, שלט קטן על מכולת נטושה יכול להעיף אותך עולם ומלואו אחורה, לשנים שבהן הצד השני של העיר נראה כמו כל העולם כולו.

לפני כמה ימים יצא לי לראות תמונה של ברי סחרוף ובנו על ספסל בתל אביב. האמת, אפילו לא יצא לי לראות את התמונה ממש. אני מאוד מסמפט את ברי סחרוף, אבל חיי המשפחה שלו אף פעם לא הטרידו אותי יותר מדי. ממה שכן הספקתי לקלוט, לבן שלו קוראים אברהם. הילד בן שנה וחצי וכבר נושא שם של מסורב עלייה ותיק: אברהם סחרוף.
יש קטע כזה של לתת שמות עבריים ישנים לילדים. אני מניח שיש מלא דוגמאות אבל הראשונה שקופצת לראש היא אלישע בנאי. ליובל בנאי יש גם עמליה ולילד שנולד לו לפני שנה או קצת יותר הוא קרא אהרון. אין מה להגיד, האיש מתמיד. שלומי ברכה קרא לבת שלו רחל (נדמה לךי שעכשיו היא כבר חיילת) ויש כמה סלב שנתנו לילדים את השם דוד. יצא לי לבחור שני שמות במהלך חיי (וכשאני אומר "יצא לי לבחור" אני מתכוון לזה שאשתי עדכנה אותי מה השמות שניתן לבנות שלהן ציפינו...) ואני יודע שזה עסק לא פשוט בכלל. שם יכול לקבוע הרבה בחיים של הילד, אבל ככל שהשנים חולפות אני מקבל את התחושה שבמקרים מסוימים, יותר משהשם אמור לתת משמעות כלשהי לחייו של הילד, הוא מעניק משמעות לחייו של ההורה. איך שלא נסתכל על זה, הורה שבוחר שם מופלץ לילד שלו, מחפש בעיקר להגיד משהו על עצמו.

נדמה לי שבחו"ל, רוקרים ומפורסמים מצליחים למצוא שמות ממש מטורפים לילדים שלהם: אפל מרטין, שילו פיט-ג'ולי, פרנסס בין קוביין ויש גם את ג'ייסון לי שקרא לילד שלו פיילוט אינספקטור (יצחק קדמן עוד בודק האם ניתן לנקוט נגדו בצעדים משפטיים).

כשחושבים על זה, במדינה קטנה ומזיעה כמו שלנו, אין מה לצפות מרוקרים שיתפרעו בשמות, כשם שאמר אדוני מורי ורודנרי, "אין רוקנרול בעברית". שמות בעברית לעומת זאת יש גם יש, אברהם למשל.

התמונה של אברהם סחרוף שאותה לא ראיתי גרמה לי להיזכר בתחילת הקריירה של ג'וליאן לנון אי שם ב - 1984(סבלנות, יש קשר). כשג'וליאן לנון התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו, כולם נפעמו מהדמיון המדהים לאביו המנוח: במוזיקה, בסגנון, במילים, בקול ומראה, ג'וליאן לנון דמה לג'ון לנון בצורה מדהימה. כנראה שלג'ון היו גנים כאלה חזקים שהוא הצליח לשבט את עצמו בבנו. באמת. ההבדל היחידי היה ההצלחה. ג'וליאן כידוע, הצליח קצת פחות. כשג'וליאן לנון רק התפרסם, מאיר עוזיאל (אחד הכותבים האמיצים והמושמצים בעיתונות הישראלית) כתב משהו מאוד יפה, הוא כתב שהדמיון של ג'וליאן לג'ון, משמח ככל שיהיה, הוא מעט מאכזב. מהבן של ג'ון לנון היה אפשר לצפות שייעשה ההיפך מאביו. שימשיך את המרד של הנערים בהוריהם. במקום להיות מוזיקאי שיילך ויהיה משהו אחר. כשם שהדור של ג'ון מרד כך ראוי הדור של ג'וליאן למרד משלו. זה לא קרה. ואולי בעצם המרד של ג'וליאן הוא לעשות בדיוק מה שאביו עשה. 

בצורה דומה, כנראה שאין לי שום סיבה לצפות מברי סחרוף או יובל בנאי שיהיו מקוריים מדי. אין רוקנרול בעברית ואין פיילוט אינספקטור בנאי או אפל סחרוף. כנראה שהמרד האמיתי, ההיפסטרי הוא האנטי-מרד. לקרוא לילד אברהם או אהרון. ואולי אולי, בדור הבא, אלישע בנאי כבר יקרא לילד שלו גיא או אלון או אורן. כך לאט לאט נתקדם על פני הדורות של השמות. מעניין אם אשתי תסכים להחליף את השם של הבנות שלנו, שמעתי שנחמה ושמחה הולכים ממש חזק בתל-אביב.  

אני חושב שעבור אדם שמן, המסע לארונות הבגדים הוא אחד מהמסעות הכי עצובים שיש. עצוב כמו מסעות קניות בחו"ל (שלא לדבר על הארץ). עצוב כמו לחפש בגדים לפני אירוע ולא להיות מרוצה משום דבר.  עצוב כמו להיות שמן במשך יותר מדי שנים ברצף עם הפוגות מאושרות וקצרות מדי בדרך. עצוב כמו הדרך הארוכה של חמשת המטרים בין הכיסא שלך למשקל של המדריכה בשומרי משקל, בפעמים הבודדות שעוד הסכמתי להעמיס על עצמי את העצב המיותר הזה.
אני חושב שזה מסע כל כך עצוב עד שאפילו האסטמה שלי שכחה להרים את ראשה המכוער ולהתקיף אותי כמו שהיא עושה בדרך כלל כשאני צריך לסדר את הארון. כאילו שהיא מסתכלת עליי ואומרת, וואלה, היום אתה באמת עצוב. היום אניח לך.

בשנים האחרונות, בכל שיחה על המשקל אני תמיד אומר בגאווה בלתי ברורה שמאחורי כל קילו וקילו יש בורקס או לאפה. אני משתמש בזה בהתמדה כדי להסביר למה אני לא מאמין בדיאטת הלחם של אולגה רז, בדיאטת הנוזלים של שקרן-כלשהו ובדיאטת הסמים של איימי וויינהאוס. אני משתמש בזה כדי להסביר למה אני לא הולך לחדר כושר, למה אני לא עושה מנוי לקאנטרי ולמה (אפילו בצחוק) אני לא חושב על ספינינג, זומבה, ממבו או סמבה. אף פעם לא הסתתרתי מהאמת המביכה: אני אוהב לאכול. קשה לי להפסיק לאכול והכי גרוע – אני בד"כ אוהב לאכול שטויות. עזבו כרגע את כל הפסיכולוגיה שכרוכה בזה: אבא שלי לא חייך מספיק...אימא הייתה עסוקה ושאר הדברים שאנחנו השמנים מנסים לתרץ בעזרתם את בעיית המשקל. אני אוהב לאכול ולא ממש מצליח להתמודד עם זה. הדבר היחידי שמשתנה זה לוח השנה. שלשום היה 1997, השתחררתי מהצבא, התחלתי אוניברסיטה ומסיבה כלשהי האמנתי שארזה. עברו יומיים והגיעה שנת 2003 שבה הצלחתי לאבד דיאטה של שנה שלמה. ב-2005 רזיתי. אל דאגה, עבר לי. והנה עוד שנייה אחת 2013.

אשתי ביקשה ממני למיין את הדברים בארון. חצי קומה שלמה בארון שבחדר העבודה שבו אני שומר את הבגדים שלא עולים עליי. הבגדים שעליהם אני מאמין שעוד תהיה להם תקומה. הבגדים שעוד יזכו לצאת מהארון. אשתי ביקשה ואני במקום לישון שנת צהריים החלטתי להתמודד עם העצב הגדול הטמון בצד שלי של הארון. ועכשיו אני עייף, בלי שינה ועם המון זכרונות שטמונים בחולצות טריקו שכבר לא עולות עליי. הנה החולצה שלבשתי ביום שנסענו לראש פינה עם דודי ואירית (אני לעולם לא אזכור אם היא "עירית" או "אירית"). הנה הסוודר החביב שלבשתי ביום ההולדת ה-30 של אסנת (הלכנו למועדון הכי רועש בעולם, הרגשנו תל אביבים לערב אחד. ישבנו שם ארבעתנו ולא שמענו מילה ואוסקה צילמה אותי מעשן סיגריה, כמה זמן לפני שהפסקתי). והנה הסוודר שלבשתי ביום הולדת 30, אצל דודי בבית. היום שבו התעקשתי להיות בבאסה ודודי התעקש (והצליח) להוציא אותי מזה. אני מסתכל על הסוודר הזה שזכיתי ללבוש אולי 3 פעמים בחיי וחושב על כמה לאפות ושוקולדים ובורקסים וסנדוויצ'ים עם חומוס ופסטרמה ושניצלים ופקאנים מצופים והמבורגרים נדרשו כדי להרחיק אותי ממנו. אני מסתכל עליו וכמעט מתחיל לבכות כשאני חושב על כמה לאפות ושוקולדים ובורקסים וסנדוויצ'ים עם חומוס ופסטרמה ושניצלים ופקאנים מצופים והמבורגרים אני אצטרך לוותר, וכמה ערבי הליכה ברחובות החשוכים של אגרובנק ליד מה שעומד להיות השרידים של קרית נמיר אני אצטרך להשקיע כדי לחזור וללבוש אותו, אפילו פעם אחת, נניח, ליום הולדת 38 (איכשהו זה תמיד יוצא בחורף – זמן טוב לסוודרים).

היה לי פעם בגד כזה. ג'ינס הנקמה. הג'ינס שקניתי בסוף התיכון והצלחתי ללבוש לראשונה 12 שנים אחר כך. לשמנים תמיד יש את הרגע הזה בחנות הבגדים שבו הם מוכנים לקנות משהו במידה קטנה יותר מתוך אמונה שממחר הם מרזים. זה אף פעם לא קורה. האמונה אולי קיימת אבל רזון אין.
קניתי את הג'ינס הזה בצנקל ברח' חנקין. מי שחולוני ומכיר קצת את האזור ודאי נאנח כרגע "צנקל, צנקל"....צנקל (הבן) איננו. נפטר בגיל צעיר. הג'ינס נשאר לעמוד בארון וחיכה בסבלנות ליום הגדול שלו. הוא שרד איתי את הצבא ואת התואר הראשון. הוא אפילו עבר איתי שתי דירות וחיכה לרגע שיגיע. והוא הגיע. הרגשתי אמנם קצת צפוף ואחרי 12 שנים גיליתי שג'ינס הנקמה שלי די כעור, ובכל זאת, הוא ישב בקפה טיפו וזכה לראות את המדיטק. אני משוכנע שהוא עדיין מחכה בארון בבית הוריי, ומי יודע, אולי בחורף 2013/4 הוא יצא שוב.

עכשיו לקראת סוף שבת, כשקריר ואני בגופייה וקוקו מנסה לעשות סדר בערימות הבגדים שצברתי, ובעיקר, כשהבטן מלאה מהחמין המדהים שאשתי הרכיבה לכבוד שבת, קל לי לחשוב על דיאטה. קל לי להגיד לעצמי "אתה לא אוכל כלום הערב ובדה וויס מקסימום תשתה עוד כוס תה". אין קל מזה. ואתם יודעים מה, יכול להיות שזה יקרה. אני אשב ואראה את דה וויס בלי לאכול כלום וכמעט בלי לחשוב על זה. אבל מחר אני אגיע לעבודה. מחר יתחילו לעוף סביבי עוגות מכל כיוון. הבת של אסתי עברה את מבחני הלשכה, להיא הייתה יום הולדת, ההוא חזר מחו"ל והביא קצת שוקולדים לטובת מי שנשאר מאחור, בצהריים אני בטח אתמלא רעב ואני אבטיח לעצמי שבפעם האחרונה לתקופה הקרובה אני הולך לאכול פיתה עם שניצל. בערב תגיע לוסט. היא תמיד מלווה בעוגות. והיא תמיד מאוד רזה או שפשוט אני מתרחב מסביבה.

ואני חלילה לא מאשים אף אחד. זה רק אני ואני ואני ואני. ארבעתנו ביחד. עומדים שבעים מאחורי כל לאפה או בורקס או פקאן מצופה.ואני יודע שזה תלוי רק בי. אין אף אחד אחר. רק אני. אז להערב אני בסדר. אין מה לדאוג. השאלה היא מה יקרה מחר. האם מחר בלילה, מול המשחק של ברצלונה אתלטיקו מדריד אני עדיין אהיה חזק. הלוואי. יש סוודר בארון שזוכר שפעם היה לו ערב מאוד נחמד עם דודי ואירית והוא מאוד רוצה לפגוש אותם עוד פעם ולראות איך שירה גדלה ואיך הבית בכפר סבא.

כבר שנים אני נוהג לומר שהכול בראש. ואולי זה נכון אבל מי כמוני, שסוחב את הראש הזה בהתמדה כבר 37 שנים יודע שלא תמיד קל לגשת אליו ולעשות בו סדר. לפעמים הרבה יותר קל לסדר את הארון.

אתמול יצאנו לסרט (למלא את החלל) והשארנו את חמותי לשמור על הגוזלית. כשחזרנו מהסרט, בסביבות 23:30 הסעתי את חמותי הבייתה, ליפו. מאז שפוטרתי מהלהקה איתה עבדתי, חסרות לי הנסיעות הליליות. אמנם כל נסיעה לילית תמיד נגמרת בחיפוש חנייה מעיק ומתיש, אבל הנסיעה עצמה, בהנחה ואני ער רוב הדרך, מאוד מהנה. אני זוכר את עצמי נוסע אחרי חזרות, עתיר אדרנלין, דוהר מכפר מל"ל לכיוון חולון ומרוצה מכל שנייה. יש משהו משמח ברדיו של הלילה. וגם אם אתה נתקע על אלבום פחות מעניין בלילה של אלבומים ב - 88FM, זה עדיין משמח. אין כמו הלילה בכבישים. 

בכל מקרה, אין דין נסיעה קצרה ליפו להחזיר את חמותי כדין חזרה מחזרה בכפר מל"ל ובכל זאת, הרדיו של הלילה תמיד משמח, אפילו אם הנסיעה קצרה והלילה הוא לא ממש לילה. בשעות האלה, הפערים עצומים. מוצ"ש 23:45 זה ממש לא הלילה שבין ראשון לשני (או בין רביעי לחמישי) ב - 2:00. עולם אחר לגמרי. אתמול, בעודי חוזר מיפו לחולון יצא לי לשמוע תכנית עם פנינה רוזנבלום. מסתבר (לא היה לי מושג) שהייתה לה נפילה עסקית כלשהי. המראיין (נ דמה לי שזה היה הפסיכולוג המאוס אילן רבינוביץ') דיבר וליהג ואמר עליה דברים חמים ובסך הכול, היה מעניין. נכון, זה לא לילה של אלבומים וזה לא כמו לשמוע את לני קרביץ שר לתוך הלילה It ain't over til it's over ובכל זאת גם אילן רבינוביץ' ופנינה רוזנבלום העבירו לי נתח נאה ואיכותי של זמן.

נזכרתי בזה עכשיו כשראיתי בזווית העין בבלוג שלי את רשימת "אלה לא יבואו אצלי". זה פשוט מדהים לראות עד כמה היא לא עדכנית ועד כמה היא מלאה באנשים חסרי משמעות. אני מנסה לחשוב מתי הספיק לעבור כל כך הרבה זמן והפך אותם לחסרי משמעות. פעם הם היו חשובים מספיק כדי שאני אטרח לחפש תמונות שלהם ולהכריז בהתלהבות האופיינית שהם לא יבואו אצלי אף פעם. היום, בלי שהרגשתי, חלקם הפכו למאוד חשובים. פיני גרשון שאז היה השטן בהתגלמותו הוא היום הנשיא של הפועל חולון. האיש שאמור לקחת את קבוצת ילדותי (ואחד הדברים הכי חשובים שמחברים אותי למקום הזה) ולהפוך אותה למיני אימפריה שהיא צריכה להיות. משה דץ משמח את הילדה שלי על בסיס יומי כמעט ונכון שעדיין קשה לי לשמוע את הדיקציה שלו, אבל וואלה, הבובה שלי אוהבת את הכבשה שושנה ולפעמים כשאף אחד לא שם לב אני שר לעצמי "היי היי דינו / דינו חמודינו". שלומי שבת התגלה כאיש חם וכן ב - The Voice ואני ממש לא חייב לשמוע את המוזיקה שלו. השאר, הפכו לפחות חשובים. דודו טופז התאבד לפני שלוש שנים. ארקדי גאיידמק לא רלוונטי לכלום, ממש כמו שמעון גרשון ורעייתו. Hell אפילו קשה לי להיזכר בשם של חלק מהאנשים ברשימה - נדמה לי שאחד מהם זה ניסן שור ועוד אחד זה הנודניק ההוא מגיא פינס (עוד תכנית שלא ראיתי מאז שהפסקתי לגור עם אסנת).

נראה לי שבקרוב אני אעדכן את הרשימה או שאעלים אותה לגמרי. בלוג אופטימי. אמנם הבעלים עמוס, אבל אופטימי. 

מזל שפנינה הגיעה לי לרדיו לקראת הלילה ושלחה אותי לחשוב מחשבות חיוביות בפרוץ השבוע החדש. היא הרבה פחות מעניינת מאלבום של הסמית'ס בלילה של אלבומים, אבל קשה לי לזכור מחשבה חיובית אחת שיכולה לעלות לי בראש אחרי שאני שומע אלבום של הסמית'ס. זה ממש לא הקטע שלהם.