הבלוג של אילון

הבוקר אחי שלח לי לינק ל – BBC שבו מסופר שהשחקן הוולשי, ויקטור ספינטי הלך לעולמו בגיל 82 כתוצאה ממחלת הסרטן. כאילו שהוא רק חיכה שאני אזכר בו ואז הוא נתן לסרטן לנצח אותו סופית. אני יודע, זה לא פריקי לחלוטין וזה צירוף מקרים שבהחלט יכול לקרות. סך הכול, לא מדובר בעלם צעיר אלא בקשיש איטלקי-וולשי שכבר ראה משהו ועשה משהו. הקטע המוזר בכל הסיפור הוא שממש במקרה היום אחי היחידי חוגג את יום הולדתו.

שוב, לא ממש פריקי, אבל נחמד.

כוסית וירטואלית מחולון המהבילה מונפת לזכרו של ויקטור ספינטי.

כבר הרבה הרבה זמן שלא יצא לכתוב בבלוג שלי ולמרות שמדי פעם אני מעיין בו, אני כמעט ולא כותב.

לפעמים אני מרגיש שאני זקוק לאיזה state of mind מיוחד כדי לשבת ולכתוב ואיכשהו בכל פעם שאני קורא דברים שכתבתי בעבר אני מבין שאין לזה שום קשר ל state of mind. צריך רק זמן.

זמן זה עסק רציני. כולם אומרים לך שברגע שאתה מתחתן יש לך פחות זמן פנוי וברגע שאתה הופך להורה יש לך עוד פחות זמן ולמרות שזה נכון, אני לא בטוח שזמן זו הבעיה העיקרית. יש משהו מעייף בהורות. אני מודה. אני אמנם נהנה רוב הזמן, אבל זה מתיש. לא פשוט. אני מוצא את עצמי בערבים בעיקר סחוט. רואה כל מיני תכניות מבלי להיקשר וקורא כל מיני ספרים ומתקדם בהם לאט.

אבל לא באתי לדבר על זמן ולא על הורות. 

היום השיר שלי קצת עצוב. לפני שמונה שנים כתבתי על 29.2 פוסט שלם שבו ניסיתי להיזכר מה עשיתי בכל אחד מהעשרים ותשע בפברוארים הקודמים שיצא לי לחוות. כמובן שלא זכרתי כלום, אבל זה לא מנע ממני לכתוב. איכשהו היום היה 29.2 מבאס. היום פוטרתי מהלהקה שאיתה עבדתי בשנה האחרונה. ומה שהכי מבאס בכל העניין הזה הוא שזה לא על רקע של אי יכולת אלא דווקא על הרקע האנושי. דווקא על מידת ההתאמה בשאיפות שלי ושלהם או ביכולות המשותפות שלנו לעבוד ביחד. אני לא יודע מה בעצם אני מעדיף, האם אני מעדיף שיגידו שאני לא זמר מספיק טוב או שיגידו שאני לא פרטנר מספיק נוח וזורם. הבחירה לא כל כך פשוטה. האם לפגוע בכישרון שאני חושב שיש לי או ביכולת שלי להיות איש מקסים ונוח. בחירה קשה. לא משמעותית עכשיו, אבל קשה.

אני לפעמים חושב לעצמי שאפילו בימים המבאסים ביותר בעבודה, אסור לבן אדם במצבי לחשוב שהיה לו יום מבאס. כי יש לי משפחה וילדה קטנה ומתוקה שפתחה לי מקומות ברגש שלא תמיד ידעתי שהם קיימים. איך אתה יכול להיות מבואס או למה לך ?

אני יודע שמדובר במחשבה מעט פשטנית. מחשבה שמגמדת את האני שלי לטובת ההורה שבי או לטובת הבעל שבי או לטובת האחריות שנוספה לחיי. אבל איכשהו היום, כשבאמת היה לי מבאס לאללה, ומצאתי את עצמי משחק עם הילדה שלי בערכת הפיקניק שטלי קנתה לה, חשבתי על זה שהילדה שלי תלויה בי. שאם אני אשב ואחמיץ פנים ואתן לבאסה לאכול אותי, הילדה שלי לא תבין מה קורה ותתחיל לדאוג ולבכות. בגיל שנה ושלושה חודשים אין לה עדיין דרכים אחרות להשתתף בבאסה שלי. 

אז לטובת הגוזלית שלי ניסיתי להתרומם. שיחקנו בפיקניק ובקוביות. עשיתי לה אמבטיה וקראתי לה סיפור ולאורך כל הזמן שהיינו יחד ניסיתי לשכוח שאני מבואס. רשמתי לעצמי בראש לזכור להתבאס אחר כך, אבל תיכף אשתי חוזרת מהעבודה והיה לה יום מאוד ארוך ומתיש. אני משוכנע שעדיף לה למצוא אותי אוהב ונוח מאשר זעוף ואנטיפתי. הבעיה היחידה בסידור הזה היא שאני עייף. מאוד עייף. ואם לא התבאסתי קודם, ואני לא אתבאס עוד מעט כשאשתי תחזור, אני אאלץ לדחות את זה למאוחר יותר וזה עלול לפגום לי בשינה.

ואז אני באמת אתבאס !

האם "ברמחטנה" היא קבוצת הכדורגל הגדולה בהיסטוריה ??? אפילו יותר גדולה מברצלונה של מסי, צ'אבי ואינייסטה ??? ובכלל, איפה נמצאת ברמחטנה ??? אולי ניסע לשם כדי לראות כדורגל איכותי ??? ובכלל, לא כדאי לעשות הגהה לשלמה שרף ???

קמתי היום בבוקר אחרי שהצלחתי להשלים שעות שינה. עוד לפני הקפה של הבוקר הספקתי לנסוע לחמותי כדי להחזיר שולחן מתקפל, שני כסאות, סיר ענקי של מרק עוף (מינוס המרק) וסכו"ם שנשארו מהסדר. אחר כך נסעתי לגואטה לקנות אוכל לשבת. חזרתי הבייתה. אכלתי ארוחת ערב שבת מוקדמת (מה חשבתם שנביא אוכל מגואטה ונחכה עד הערב ???), נחתי 10 דקות (לילדה יש חוש מיוחד שמצליח לאתר את השנייה המדויקת בה אשתי ואני מצליחים להירגע. זו השנייה שבה היא מתעוררת), התקלחתי, לקחתי את הילדה בעגלה והלכתי למרכז חולון. קניתי ירקות, הלכתי לניו פארם, קניתי את הטופס הזוכה בהגרלה הקרובה של הלוטו, קיללתי את הרגע שבו החלטתי ללכת ברגל מרחק כל כך גדול עם ילדה, עגלה במשקל 803 ק"ג וירקות, קניתי בקבוק דייאט קולה, המשכתי ללכת, מסרתי את הירקות והסימילאק לאשתי, נסעתי לאימא שלי, הספקתי לשתות את הקפה של הבוקר (השעה הייתה 14:40) ואז, ורק אז, התפניתי לבדוק מה חדש בעולם...

בכל אתר ואתר דיברו על החתונה של וויליאם וקייט. אמנם לא בדקתי ב Sport 5 אבל אני משוכנע שגם הם הקדישו חלק מדיווחיהם השוטפים לחתונה. וב - One, בטח אופירה אסייג הקדישה גליצ'ים מיוחד לחתונה.

את מי זה מעניין בכלל ???!!???

אני עוד איכשהו מבין שאת הבריטים זה יכול לעניין. בכל זאת, בית מלוכה וכאלה. אולי עמים קרובים שגם הם מחזיקים במלכים ומלכות סמליים, אבל מה זה מעניין אותנו. אני חלילה לא חושב שהחדשות תמיד חייבות להיות רעות וכבדות כפי שהן, אבל קצת פרופורציות חבר'ה. הנסיכה דיאנה נהרגה לפני 14 שנים. צ'ארלס כבר הבין שלא יהיה מלך והתחתן עם אהובת נעוריו. את מי מעניינית החתונה הזאת ?

בקיץ 93' הייתי במחנה נוער באנגליה. אחת מהחוויות ששינו את חיי. בחצי הראשון של הטיול לאנגליה, ביליתי אצל משפחה מארחת בוויילס המדהימה. באחד מאותם אירועים שערכו לכבודנו, ניסיתי להבין מה פשר הדיבוק האנגלי שביב משפחת המלוכה. אם אני לא טועה, המלכה האם חגגה אז את יום הולדתה התשעים ושלוש או שהיא הייתה כמה ימים לפני החגיגה, ובעיתונים ובחדשות לא הפסיקו לדבר על זה. שאלתי את כל האנגלים שהיו שם לגבי משפחת המלוכה. לא קיבלתי הסבר אחד סביר. הסבר אחד שהוא מתחום הרציונל. הכול, אבל הכול היה מתחום הרגש וגם זה בעירבון מוגבל. אני מודה, עד אז, ומאז, לא הבנתי את ההתלהבות. הרי גם משהו שמונע מרגש צריך להיות כלפי מוסד שמעורר רגש. האם מישהו מבני המשפחה הזאת מעורר רגש ?

הרי בדומה למשפחות של אשכנזים, הרגש האמיתי מתעורר כלפי מי שהוא מחוץ למשפחה ונכנס אליה כתוצאה מנישואים ? אז OK, דיאנה הייתה סימפטית בדרכה המיוחדת. קרן של אור באפרוריות המדכאת של בית המלוכה, אבל דיאנה מתה. לגמרי.

והם אפילו לא יפים במיוחד.

כשבקהאם התחתן עם פוש ספייס עוד יכולתי להבין. היא כוכבת, הוא כוכב. וואלה. יש עניין. כשבראד פיט ואנג'לינה איחדו כוחות, גם הבנתי. אני אפילו אהיה מוכן להתרגש בשביל יהודה ונינט. אבל זהו ! בזה אני מותח את הקו !

אני מוכן להתרגש בחתונות של משפחה, ילדים של חברים לעבודה, ואפילו בכמה חתונות שניות (אם מי ממכריי יחילט להתגרש ולהתחתן) אבל זהו !

אם הבן של מלך ספרד יחליט להתחתן, עם כל הכבוד לברצלונה ולטאפאס, זה לא מעניין אותי.

אם יאיר נתניהו יחליט להתחתן, זה לא מעניין אותי. אני לא ארצה לדעת איזה מיליונר שילם עבור השמלה של שרה ואיזה מיליונר שילם עבור הסיגרים שחולקו לאורחים ואיזה מיליארדר שילם עבור הסוויטה של החתן-כלה בטירה עתיקה בעמק הלואר. לא מעניין אותי.

תתחתנו, תעשו נינים קטנים למלכה שבדומה לקו המשפחתי יהיו מאוד חמודים בהתחלה ויקבלו את המראה המשפחתי החמוץ בהמשך. תתגרשו, תייצרו כותרות לצהובוני הממלכה (ביטוי ששאול מעולם הכדורגל, בדרך כלל בהקשר של אברם גרנט נכנס לבית זונות וכו') מה שתרצו.

אני הולך לקרוא את קובן החדש. שם לפחות, העניין נשמר לאורך כל הדרך והסוף תמיד מפתיע.

הכותרת הזאת של Ynet היא ממש לא לעניין. כלומר, גם במסגרת כותרות אידיוטיות, יש גבול מסוים.

בסדר, הבנו, לזלי נילסן כיכב ב"האקדח מת מצחוק" ועכשיו הוא מת...איזו שנינות מצד עורכי האתר.

ובלי כל קשר, חבל על לסלי נילסן. הוא היה אחלה שחקן והוא מאוד התאים לסוג הסרטים שבהם הוא כיכב.