הבלוג של אילון

ישבתי עם אשתי בהפסקת צהריים. ראינו בשלווה את CSI.

מסכנה. עד שהכירה אותי היא כמעט ולא ראתה טלוויזיה, עכשיו היא כבר יודעת להגיד CSI כמו ילדה גדולה.

3 דקות לתחילת הפרק אמרתי לה מי הרוצח. לא ראיתי את זה בעבר. פשוט ניחשתי. ידעתי.

מה שלקח לגיל גריסום 45 דקות עם צוות של חוקרים, מעבדות משוכללות ותסריטאים, לקח לי 3 דקות בדיוק.

ועוד הייתי אחרי ארוחה....

בואו רק נגיד, בזהירות המתבקשת, שהמיניות של יהודה פוליקר לא הייתה בדיוק חידה קשה לפיצוח. כבר לפני שמונה שנים שמעתי (במסגרת שיחת סלון, בתקופה שבה עוד היתי חלק משיחות של אנשי סלון עם ליצני סלון) מצד בחור שחבר ומבין בקהילה הגאה שפוליקר עומד לתת ראיון חושפני ביותר בידיעות אחרונות. יכול להיות שהוא היה לקראת אלבום או לקראת עניין כזה או אחר והנושא עלה.
כבר אז, איש מהנוכחים בסלון לא הופתע לשמע אזכור שמו של פוליקר בהקשר הזה. כולם ידעו, כולם דיברו, אפילו אימא שלי ידעה. ובכל זאת, כצרכנים לתקשורת צמאת דם, חיכינו לרגע שהוא ייעשה את הצעד הזה. מבין רשימת אלו שעדיין חוסים בצילו של הארון המיתולוגי, פוליקר הוא קליבר רציני. כמעט כמו אותה בדרנית ידועה ואותה זמרת ידועה לא פחות.
לפני קרוב לשנה, גל אוחובסקי/איתן פוקס הוציאו בכוח את יהודית רביץ מהארון. שוב, לא מדובר פה בהפתעה מרעישה, אבל הדרך שבה זה נעשה עוררה בי אי נוחות. אני סטרייט לחלוטין כך שחלילה לי מלהתערב בענייניה הפנימיים של הקהילה, ובכל זאת, אני מניח שיהודית רביץ שבחרה שלא להתעמת פומבית עם העדפותיה המיניות ובחרה לשמור את סודה לעצמה, הייתה ראויה להישלף מהארון בצורה נעימה יותר.
אני חייב להודות שהציפייה שלי ל"דברים שרציתי לומר" של טלי בן עובדיה היה יותר במישור הסקרנות. הייתי סקרן לראות איך נראה צעד כזה שבוחר לעשות זמר מוביל ומשמעותי כל כך. איך בן אדם שחי שנים רבות כל כך באור הזרקורים עושה את הצעד המשמעותי כל כך של ויתור על סוד שמלווה אותו לאורך שנים כל כך ארוכות. במובן הזה, בהחלט היה מעניין.

אלא שהצהרה בומבסטית לא נשמעה. פוליקר אמר מה שאמר ובעיקר לא אמר את מה שלא אמר ויצר הסקרנות שלנו נותר כשחצי תאוותו בידו של פוליקר. זה בסדר גמור. הוא לא חייב לנו כלום. בסחר החליפין הזה שבצידו האחד פוליקר שמעוניין לקדם את האלבום החדש (שהביקורות בינתיים מהללות) ובצד האחר הסקרנות שלנו והרצון שלנו "לראות קצת דם" כלומר הצהרה משמעותית מצידו של פוליקר, יצא פוליקר כשידו על העליונה. התכנית בערוץ 10 יחד עם הכתבות בעיתון והשירים ברדיו מספיקים כדי לקדם את האלבום. ויכול להיות שפוליקר הגיע לסוג של שקט ושלווה. לא מבחינת עצמו, לזה כך נראה הוא לא יגיע לעולם (ואני מסתמך בעיקר על הדמות שהציג פוליקר בפנינו אמש), אלא מבחינת מעמדו הציבורי ומבחינת שיתוף הציבור הרחב בחייו הפרטיים.

אגב, במידה וזה לא הובן עד עכשיו, מאוד אהבתי את הסרט/תכנית של טלי בן-עובדיה. נעים לי לראות אמנים בסדר הגודל הזה נחשפים בחייהם האמיתיים, גם אם לא הייתה כאן הצהרת עצמאות בומבסטית של יהודה פוליקר. העדפותיו המיניות לא משפיעות על יחסי אליו כיוצר ומבצע. זה לא משנה לי הרבה, ובכל זאת, הייתה בי התאווה לראות אותו נחשף. לראות אותו מכריז קבל עם ועדה את מה שהוא בחר לשמור לעצמו (שוב, באופן יחסי). זה לא קרה, אבל זה לא מפחית כהוא זה מעוצמת הסימפטיה שאפשר לחוש לפוליקר שגדל בצל הטראומות הנוראיות של הוריו.

יש בכל זאת דבר אחד שהיה לי מוזר בכל הסרט: בפעם הראשונה שראיתי את "בגלל המלחמה ההיא" נדהמתי לגלות שפוליקר סובל מגמגום. כשהוא הוציא את "גם אני רוצה" נדהמתי עוד יותר להיזכר שפוליקר סובל מגמגום. פוליקר הצליח להיפטר מהגמגום לאורך השנים ועל כך הברכות, אבל אפילו אני, לא זכרתי עד כמה הדיקציה שלו מוזרה, בעיקר באות ש'. הוא לפעמים נשמע כמו יהודית גלותי או כמו חיקוי לדמות של "לופו" של יהודה ברקן (סתם ככה מחשבה תועה שעברה לי בראש במהלך הצפייה...)

הערה: את הפוסט הבא כתבתי לפני כמה שבועות. הייתי בדרך לשלוח אותו ואז משום מה המחשב לא שיתף פעולה. שמרתי אותו ותכננתי לפרסם אותו מאוחר יותר אבל כשמאוחר יותר הגיע, הסתבר שיש לי מיליון דברים לעשות (להתחתן, ירח דבש, עבודה) ועל כן, באיחור של כמה שבועות, הנה מה שאמור היה להיות המלצות לשבוע הקרוב.

שולי רנד – בן מלך שעשוי מאבנים טובות

אני יודע שזה מעט מאוחר מצידי להצטרף בהתלהבות לאהבת הרוק החסידי שהפכה לאופנתית ואפילו בלתי נמנעת לאחרונה, ובכל זאת, שולי רנד. יצא לי להתלהב מ"אייכה" עוד כשהוא יצא, אבל ההתלהבות שככה במקצת. יצא לי להתלהב מעל דפים אלה מ"האושפיזין" אבל זה היה מזמן. לאחרונה, לקראת ההופעה בקיסריה (כן, כן, גם הוא עושה קיסריה) הוציא רנד את "א'ביסלה אושר" שכשמו כן הוא, שיר חביב להפליא שמתאר בשפה מאוד מאיר-אריאלית את קשיי היום יום והשאיפה לקצת אושר (זה רק אני או שהשיר מאוד מזכיר את "עברנו את פרעה" ???). ההופעה באולפן ליגת האלופות שכנעה אותי שכדאי להקשיב לשולי רנד, אולי יהיה לו משהו מעניין להגיד, ואכן היה לו.
ההשוואה למאיר אריאל מתבקשת ולכן, שולי רנד הופך למומלץ. "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" הוא להיט מטורף שמתאר את המאבק נגד יצר הרע. כנראה שרק אחד כמו שולי רנד יכול להגיד את הביטוי "תמיד ידע אותי בכחש לערבב" ולהישמע genuine. בהחלט מומלץ.

שי גבסו והמראות – ארגזים

תמיד הייתה לי סימפטיה לשי גבסו והמצחיק הוא שאין לזה קשר למוזיקה שלו. כלומר, הוא בהחלט זמר חביב וכותב שירים יפים, אבל הסימפטיה נבעה מדמותו הציבורית או בקיצור מההופעות שלו בטלוויזיה שיצא לי לראות (בעיקר הקסקט שהוא חבש בראיון עם סיוון רהב-מאיר, קסקט א-לה ג'ון לנון). כשם שאני לא יודע להסביר אנטי שיש לי כלפי כל מיני "כאלה מהטלוויזיה" כך אני לא יודע להסביר את הסימפטיה לגבסו. השירים זה רק התוספת והדמיון הקולי לדני רובס בכלל מוסיף לו נקודות. בגלגולו הנוכחי החליט גבסו שהא רוצה לעשות רוק. שווה לבדוק מה קרה לבוגרי העונה הראשונה של כוכב נולד שמקץ כך וכך שנים החליטו להיות רוקרים. בכל מקרה, החבירה למראות (עמרי אגמון וכו') עשתה לו טוב, וזה מהשיר הבודד ששמעתי. "ארגזים" הוא שיר שבחור לפני חתונה שר לבחורה. אני לא לחלוטין מתחבר לטקסט, אבל מבין אותו. והלחן, והמפוחית והסקסופון המחורע. בקיצור, מה נותנים לדתיים האלה לאכול שהם עושים שירים כל כך טובים ???

על הדברים החשובים באמת – חיים שפירא

מבצע של צומת ספרים. 4 ב – 100. היא קונה ארבעה ספרים אני קונה שמונה ובכל זאת, כשחוזרים הבייתה, מסתבר שהיא זו שהביאה את הספר המעניין. עוד לא הספקתי לקרוא את כולו, אבל שמונים העמודים הראשונים מספיקים כדי לדעת שזה ספר טוב. אז על מה בעצם הספר ???
כמו רבים אחרים, שפירא נטפל לרעיונות מתוך פו הדב ומתייחס אליהם ולמרדף אחרי האושר ואיכות החיים האולטימטיבית. נשמע כמו עוד ספר מסידרת "איך להיות מאושר תוך 3 שניות", אבל זה ממש לא. למעשה, כל הספרים האלו משמשים ככר לחבטותיו השנונות של שפירא. מומלץ ביותר.

ולרי (מסעדה), מחלף ינאי (ליד הפנקייק)

כמו בכל נסיעה לצפון עלתה האופציה של בית הפנקייק. אני לא יודע כמה פעמים יצא לי לאכות פרקטית בבית הפנקייק, אבל אני משוכנע שעשרות פעמים הייתי חלק משיחה בה בית הפנקייק עלה כאופציה לסעודה. ולרי, לעומת זאת - תגלית של אהבת חיי שממש במקרה ראתה את השלט – נמצאת באותה תחנת דלק ממש, בקומה שמעל צומת ספרים, ומציעה עסקיות מעולות במחיר למעלה מהוגן. בניגוד לכל מה שאתם עלולים לחשוב על מסעדה שממוקמת בתחנת דלק, מדובר במקום שנראה מעולה, ומגיש אוכל מעולה. לקחנו שלוש עסקיות, אכלנו מנות ענקיות: מרק שמנת ופלפלים אדומים, צלחת ענקית של קלמרי מעולים וחציל בטחינה וצנוברים לראשונות. סטייק פרגיות ברוטב תפוזים עם פירה מדהים, דג דניס אפוי שלם עם אותו פירה ממש והמבורגר אנטריקוט משובח עם צ'יפס. הכול יחד עם קנקן דייאט קולה ולחם עם חמאה וחמאת אנשובי עלה 225 ש"ח. היינו לבד במסעדה, המוזיקה הייתה מעולה והנוף של מכמורת היה ממכר. שאלנו את המלצרית לנה הנסעדה ריקה כל כך. היא אמרה שזה בגלל שהיה יום שני. בסופ"ש מתמלא. מומלץ ביותר.

אל תשאל – שי שטרן (ביפ)

שי שטרן היה המפיק של "חלומות בהקיציס". הוא הפיק עוד מלא תכניות טובות ורעות, אבל "חלומות בהקיציס" מהווה את נקודת ההתייחסות המשמעותית ביותר כיוון ש"אל תשאל" היא מעין גירסת המשך של  מודרנית של "חלומות בהקיציס". הרעיון העיקרי הוא האלמנט הנצלני של מרואיינים מוזרים/מיוחדים שהולכים שבי אחרי שי שטרן שלכאורה מתעניין בהם. התוספת המעניינת היא השיחות של שי שטרן עם כל מיני חברים ידוענים על התכנית עצמה והירידות התכופות על אמירה בוזגלו המפיקה (מוטיב שהתחיל עוד בימי תכנית הרדיו של שי ודרור ברדיו ת"א). השילוב הזה כולו מייצר עשרים וכמה דקות מוצלחות כששי שטרן הוא בעצם סוג של קיציס רק פחות מתאמץ. זה בעצם סוד הקסם שלו.

קפה עלמה (יהודה הימית פינת שבטי ישראל, יפו), שישי בבוקר

אני מראש אומר, אין בקפה עלמה שום דבר מיוחד, למעט הקרבה לפיס אופ קייק ולמכולת שיש לה את הזיתים הכי טובים שאני מכיר (נכון לעכשיו).
ישבתי שם בשישי בבוקר, חיכיתי לרעייתי שתחזור ממשמרת של 26 שעות  השמש הצליחה שלא להפריע לי יותר מדי. הרוח נשבה נעימות כמו שרוח של בוקר יכולה להיות לפעמים. מסביבי היה השילוב הרגיל ליפו של דמויי-אמנים, ערבים וסתם חבר'ה. איש אחד שדומה לדדי צוקר ישב בשולחן ליידי, עישן והקשיב למישהי שישבה איתו (כנראה אחותו) שסיפרה לו סיפורים על לונדון. קראתי את העמודים האחרונים בספר החדש של ג'וזף פיינדר, שתיתי שני קפוצ'ינו, אכלתי צלחת קטנה של עוגיות וחיכיתי לה שתבוא. בתכלס, זה כל מה שהיה שם, אבל זה היה הרבה. השילוב של הקפה, השמש, הרוח הקלילה והציפייה לאהובתי. אפשר להיות מאושר.

מלהולנד דרייב – הניסוי נגמר

בתחילת ימי הבלוג ואפילו קצת לפניו, נהגתי להכריח את חבריי הטובים ואת כל מי שהיה מוכן לראות איתי את "מלהולנד דרייב". נדמה לי שליעד היה היחידי שהתחמק מהעניין הזה בטיעון שהוא כבר ראה את הסרט ושירי התחמקה בגלל שהיא הייתה עסוקה בלטפל בילדים. כל השאר לא הצליחו. זה היה לי חשוב מפני שאני ממש לא הצלחתי להבין את הסרט בצפייה הראשונה ונדרשו עוד שתי צפיות כדי לרקדת למלוא עומקו. מאז ראיתי אותו עוד 13-14 פעמים בלווית אנשים אחרים. חלקם הבינו לגמרי, חלקם הבינו חלקית, חלקם אהבו אבל הרוב בקושי החזיקו מעמד.
לפני כמה זמן הושבתי את אשתי לעתיד לראות את הסרט. למעשה, בליבי גמלה ההחלטה שזו הפעם האחרונה שאני אבצע את הניסוי. 4 בבוקר, אחרי ליל שינה שהתחיל ב-9 (שילוב של עייפות סופ"ש וארוחת ערב עם יין) והיא הבינה הכול. מהתחלה ועד הסוף. היא אפילו אהבה את הסרט.
סיימנו לצפות וידעתי שזו כנראה אחת הפעמים האחרונות שאני אראה את הסרט. במשך 7 שנים הראתי את הסרט לכמעט עשרים אנשים. נדמה לי שאפילו דייויד לינץ' היוצר של הסרט לא ראה אותו כל כך הרבה פעמים. זהו, זאת הייתה הצפייה האולטימטיבית. בליווי אהבת חיי, בבית שלנו.           

רציתי להגיד כמה מילים על "בעירום מלא" אבל בסוף לינוי הצליחה לעצבן אותי.

קודם כל, שיהיה ברור, לינוי בר גפן יפה, אינטליגנטית, נעימה מאוד ויש לה תכוהנ שחשובה מאוד למי שמגיש חדשות: היא נראית כאילו שמעניין אותה מה שהיא מספרת. זה בהחלט חשוב וזה הופך את התכנית המקושקשת שלה למצרך טלוויזיוני סביר. כמה טוב שגיא זוהר היה שם קודם כדי להמציא את הפורמט בגירסתו הישראלית ולתת לו את הטאצ' הקליל והנעים. זה טוב שיש ממי להעתיק ויפה מצידו של ערוץ 2 שטורח להעתיק מהטובים ביותר.

הערב נפלתי קורבן למתקפת הפרומואים של ערוץ 2. אני מתכוון ל"בעירום מלא". אין מה לעשות, ישבתי לראות (לבד. השותפה שלי זנחה אותי דווקא בערב שבו אני אשכרה יושב ורואה ערוץ 2) ואפילו די נהניתי. ועוד אפילו אחד קטן, הצלחתי להבין את המהות של פלטפורמה טלוויזיונית: הכותרות של "בעירום מלא" רצו על רקע דמותה וקולה של לינוי שהבטיחה שני דברים, שני דברים שבגללם נשארתי לראות את ההתחלה של התכנית שלה:

1. פרטים שניתן לספר (בגלל צו האיסור) על ההיעלמות של רוז.

2. פרטים על ההופעה הקרבה של פול מקרטני (יש לי מיליון דברים להגיד על זה אבל מגיע לפול פוסט נפרד).

בשני המקרים היא שיקרה. אין מילה מכובסת, מנומסת, מפוספסת מפוקסת (מחווה למאיר אריאל) להגיד על זה היא שיקרה.

עכשיו, אני רואה טלוויזיה מספיק שנים כדי לדעת שלא כל מה שמבטיחים בפרומו מתקיים בתכנית. אני מכיר את ערוץ 2 כבר 15 שנים ויודע שהבטחות לחוד וערוץ 2 לחוד. התרגלתי. כמו שאני לא מצפה מכל בחורה שמשתמשת באולוויז אולטרה שתרוץ נינוחה על חוף של מים זכים. אני לא תמים. באמת שלא. ובכל זאת, בכל פעם שאני נופל בטריק הזה, אני מתבאס. אחד השירים הכי יפים ברוק נקרא Won't get fooled again (מנגינת הפתיחה של CSI Miami) ואני Get fooled חופשי ע"י ערוץ 2.

לא היו שום פרטים על ההעלמות של רוז. פשוט כלום. ואני מבין שיש צו איסור פרסום אבל בעשרת הדיברות יש צו איסור שקרים. למה הם לא מתייחסים אליו קצת ???

אל תבטיחו שום דבר שאתם לא יכולים לקיים. אם כל מה שיש לכם בעניין הילדה שנעלמה הוא תגובות ציניות של גולשים, תשמרו אותם לעצמכם.

ואח"כ הפרטים לגבי ההופעה של פול מקרטני. הפלא ופלא, לא היו פרטים. כן, לינוי, שמענו שהוא יופיע בארץ ושמענו שההערכות מדברות על כרטיסים ב-500 ש"ח. איזה פרטים חדשים יש לך להוסיף לי בעניין ? אה, אין לך. כמה מפתיע.

תאמינו לי שגם בלי לערוך חדשות, אני מבין את הקשיים בהכנת מהדורות בעידן האינטרנט. זה בסדר, אני לא כזה צרכן של חדשות. הבעיה היא שמשקרים. את יכולה להגיד בפתיח של התכנית שנדבר על זה ועל זה, אבל אל תבטיחי פרטים חדשים כשאין לך אותם. מה שלינוי סיפרה לי הערב, ידעתי כבר אתמול. כולנו ידענו כבר אתמול. מה שלינוי עשתה זה לגזול לי 5 דקות מהחיים בשביל כלום.

עכשיו מילא אם היא הייתה עושה את זה בשביל כוס קפה זריזה או דברים אחרים שלא יפה להגיד בקול רם, אבל בשביל לחמם לי אטריות מאתמול ???

בשביל זה יש לי אותי.