|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
על הניסים ועל הנפלאות
לפני שנה פחות כמה ימים היינו בירח הדבש
בברצלונה. היה מדהים.
היינו נטולי דאגות, מאושרים ועשירים. יומיים אחרי החתונה ואני זוכר שחשבתי לעצמי
שאי אפשר להיות יותר מאושר מזה. הסתובבנו עד שהרגליים כאבו ואחר כך המשכנו להסתובב.
יומיים או שלושה אחרי שהגענו הגיע נר ראשון של חנוכה. ואלי בגלל שהיינו בירח דבש,
ואולי בגלל שהיינו במקום זר, החלטנו לארגן לעצמנו חנוכיה ולהדליק נרות.
אשתי הטרייה הנהיגה את המבצע: בחנות לכלי בית קנינו קרש קטן שישמש כבסיס ודבק. נרות
קנינו במכולת השכונתית. באחד ממיליון
הדוכנים שמכרו כל מיני קישוטים ופיצ'פקעס לקראת חג המולד קנינו 8 כדים קטנטנים וכד
גדול אחד שיהיה בתור שמש ובכמה יורו-ים טובים קנינו שני ברבורים שיקשטו את
החנוכיה. לכיבוד אני דאגתי, ויסקי ושוקולד, שניהם באדיבות הדיוטי פרי בנתב"ג.
עם כל הכבוד לשפע המדהים שלברצלונה יש להציע, סופגניות ולאטקס קצת קשה להשיג שם.
חזרנו למלון הנעים שלנו, אשתי עיצבה,
הדביקה, טרחה ועמלה ובסוף קיבלנו חנוכייה. מדהימה. באמת, אני חושב שהיא הכי יפה
בעולם. הדלקנו נרות, שתינו לחיים והמשכנו בירח הדבש. צעירים, מאושרים ועשירים כפי
שהיינו.
החנוכייה חזרה איתנו לארץ יחד עם עשרות
הפריטים שהבאנו מהעיר המדהימה הזו. הראנו אותה להורים ולחברים אבל אני מניח
שמבחינת רוב האנשים שראו את החנוכייה הזו, זה היה קרש עם כמה כדים קטנטנים ובעיקר,
הרבה כוונות טובות. מבחינתי זה היה הרבה יותר. כתבתי על צידו האחורי של הקרש את
התאריך ואת הנסיבות, כדי שבעתיד נוכל לזכור ולהתענג על הרגע.
עברה שנה. לפי הלוח העברי עברה שנה בדיוק.
עד לפני חצי שעה בכלל לא ידעתי שהיום נר ראשון של חנוכה. ידעתי שמחר אנחנו מסיימים
לעבוד ב – 13:00 לכבוד החג,
אבל לא ידעתי שהיום נר ראשון. אשתי ירדה למטה וכשחזרה היא סיפרה לי את הבשורה.
מיד שלפנו את החנוכיה שלנו.
שנה מאוחר יותר. בסלון של הבית שלנו,
כשהילדה הקטנטונת שלנו שואבת חלב מאימא שלה הדלקנו את הנר הראשון של חנוכה בחנוכיה
שלנו. הנר הראשון בחיים של הבת הקטנה שלנו.
האמת חייבת להיאמר. הקטנטונת לא התרשמה
במיוחד. היא יותר בעניין של חלב-אם ופחות בעניין של נרות חנוכה. אני מניח שהיעדר
הסופגניות והלביבות קצת הטריד אותה.
ובכל זאת, שנה אחרי שחשבתי שאי אפשר להיות
יותר מאושר, גיליתי שאפשר.
שלא ייגמר לעולם.
| |
למה לא היום, מה שבטח יבוא מחר (וייעלה פי שתיים וחצי יותר)
במבט לאחור, הטיול שעשיתי לארה"ב ב-2007 היה משמעותי מאוד.
משמעותי בעיקר מפני שלראשונה בחיי, נסעתי לבד. עזבתי את פילדלפיה, עליתי על טיסות שארגנתי לעצמי מהבית בחולון, ישנתי במלונות שבחרתי בעצמי וביליתי חמישה ימים לבד בסן פרנסיסקו ולאס וגאס. דאגתי להיות בקשר קבוע עם ההורים ועם אחי הגדול. אכלתי כמה המבורגרים שרק יכולתי להכיל ובאופן כללי הרגשתי עצמאי. אבל לבד. ובכל פעם שראיתי מישהי עוברת ורציתי להגיד עליה משהו nasty או נחמד, נזכרתי שאני לבד.
במבט לאחור, אני לא בטוח שאלו בדיוק שני המקומות בהם כדאי לך לבלות כשאתה לבד, אבל עובדה שזה עבד. מבחינתו של העצמי המקרטע שלי באותם ימים, זה היה הישג.
אבל היה עוד משהו שבגללו הטיול הזה נחרט לי בזיכרון.
פילדלפיה היא אחת מהערים האהובות עליי בעולם. אני לא תמיד יודע להסביר למה, אבל בכל פעם שאני נמצא בפילדלפיה, אני מודה לאלוהים על שאחי בחר לגור דווקא בניו ג'רזי, מרחק נסיעה כל כך קצרה ממרכז העיר. למרות שהעיר מלאה בהומלסים, שיכורים ומוסלמים היא עדיין City of brotherly love או משהו כזה. אני מסוגל להסתובב ברחובות של פילדלפיה שעות ארוכות בלי מטרה ובשביל כוס קפה על ספסל ב – Rittenhouse square הייתי שם עכשיו כמה לירות טובות (בניגוד לשלמה ארצי לי אין אלף דולר להוציא על כוס קפה).
ברח' מרקט בפילדלפיה, בין הרחוב התשיעי לרחוב אחד עשרה, ישנו קניון ענק. קניון שכל כולו חנויות בגדים. אמנם בהתאם לסוג האוכלוסייה השולטת בעיר (ובעיקר בסיטי סנטר) חלק ניכר מהחנויות הן חנויות עם בגדים של "כושים" (הבהרה חשובה: אני מודע לצורך הפוליטקלי קורקט לקרוא להם אפרו-אמריקאים, ולכן המילה מובאת כתיאור של העדפה תרבותית ולא כלעג. באמת שאין לי שום דבר נגד אפרו-whatever. מה שיש בפילדלפיה, במיוחד באזור ההוא של העיר זה "כושים", definitely כושים). כל מתי שיש לי זמן להסתובב בפילדלפיה אני מגיע לקניון הזה. במשך שעות אני סורק כל חנות וחנות בתקווה למצוא מציאות. אין מה לעשות, כשאתה חי את רוב חייך במידות XXL ואף צפונה מהן, אתה צריך להתאמץ כדי למצוא בגדים.
אחד מהדברים שאני אוהב בארה"ב הוא המצאי העצום של נעליים. וזה לא פשוט. למי שלובש כל חייו בגדים שחורים (אני) הנושא של נעליים הוא מאוד קריטי. במקום להיות זה שלבוש תמיד בשחור אני שם זוג נעליים ששוברות את רצף הצבע. חוץ מזה, יש בזה פיצוי פסיכולוגי: מצד אחד, אני בזבזן לא קטן. מצד שני, אני שמן לא קטן כך שקשה לי לבזבז על בגדים. ואני לא אוהב גאדג'טים ובכל זאת הכסף בוער לי בכיס.
בטיול של 98' גיליתי את פוטנציאל הנעליים שיש לארה"ב. חזרתי אז עם תשעה זוגות חדשים (אם כי שניים מהם היו בדיוק אותו זוג - קניתי זוג נוסף למתי שהראשונות יתבלו ועד היום יש לי את הזוג השני) ומאז בכל נסיעה אני קונה כמה וכמה זוגות. יש לי בערך 50 זוגות נעליים ועקב בעיית מקום קלה בביתי הנוכחי, חלק מארסנל הנעליים נמצא בבית הוריי.
באותו טיול משמעותי של שנת 2007, הגעתי לקניון ההוא ברח' מרקט. טיילתי בו כמה שעות טובות, הייתי עמוס שקיות (כמו שאני אוהב) ואני זוכר את עצמי מתלבט, איך אני אצליח לסחוב את הכול לרכבת. החנות האחרונה בקניון היא של רשת שנקראת Finish line. אחת מעוד מיליון רשתות שיש בארה"ב. האמת היא שנכנסתי בלי ציפיות. סתם עוד חנות. אלא שבמדף המציאות של החנות, המדף הזה שיש בכל חנות גדולה ובו אפשר למצוא בד"כ פריטים זניחים למדי, שכבו זוג נעליים מדהים (צריך להגיד מדהים בהתייחס לזוג או מדהימות בהתייחס לנעליים ???)
עכשיו, מילא שהן שכבו שם במידה שלי ורק חיכו שאקטוף אותן, אבל גם המחיר, אחחחח המחיר (אני נאנח בערגה), $30 אמריקאי, זה הכול. הסתכלתי עליהן והן עליי, הרגשתי את השקיות של old navy קורעות לי את הבשר בכף היד, הבטתי בהן שוב, ולא קניתי אותן.
כן, כן, עמדתי שם בחנות, הסתכלתי על הנעליים, פלירטטתי איתן, דמיינתי אותן על הרגל שלי, חיכיתי לרגע שאני אוכל להגיד "אלה ??? אלה עלו לי רק $30" ולא קניתי אותן. Silly me (הפסקה קלה במונולוג המרגש: אני יודע שזה נשמע כמו מונולוג של כוּסית או של קארי ברדשאו, אבל מכיוון שאשתי מוכנה לסלוח לי על פרצי הנשיות האלה בכל מה שקשור לנעליים, אני משוכנע שגם מי שקורא את זה ימצא בליבו את המקום להתעלות).
בדיעבד, אני יכול לספר שכבר באותו רגע הרגשתי שאני עושה טעות והרגשתי שאני עוד עלול להתחרט. הבעיה היא שלא ידעתי עד כמה. כבר בדרך הביתה, ברכבת העמוסה שנסעה ל-woodcrest חשתי צביטה קטנה. צביטה של געגוע. צביטה של מישהו שיודע שהוא לא יקבל יותר הזדמנות כל כך טובה. צביטה של חמור שלא קנה נעליים כל כך יפות בשלושים דולר.
אולי באותו רגע הייתי מוכן לשלם $100 עבור הנעליים אבל למחרת לא הסכמתי לשלם $70.
כן, כן, יום אחרי שאכלתי את עצמי ראיתי את הנעליים בחלון ראווה של חנות באאוטלט הגדול ביותר בפילדלפיה, Franklin mills. משום מה הייתי בטוח שאני אספיק לחזור העירה ולקנות את הזוג. אלא שלא הספקתי ובסופו של דבר חזרתי ארצה בלי הנעליים. אמנם עם הרבה זוגות אחרים, אבל בלי הנעליים שכל כך רציתי ושכל כך הייתי צריך לקנות.
מאז 2007 ביקרתי עוד פעמיים בארה"ב.
בשתי הפעמים לא הפסקתי לחפש אחר אותו זוג נעליים. ולא מצאתי. כמובן שלא מצאתי.
חזרתי לקניון ברח' מרקט, חזרתי לפרנקלין מילס, אבל לא מצאתי.
חיפשתי באמאזון ומצאתי זוג דומה (אבל שונה). חיפשתי ב-eBay ובסוף קניתי זוג מקסים, אבל לא את הזוג הזה. הייתי לפחות בעוד שני סניפים של Finish line ואת הריבוק המדהימות שכל כך רציתי, לא מצאתי.
בניגוד להרבה דברים בחיים, מהמקרה הזה החלטתי ללמוד לקח. אני לא יודע בדיוק מהו, אבל הוא נמצא באזור של cease the day, חיה את הרגע, Take it as it comes וכו'. משהו בסגנון הזה.
לפני חודשיים, כמה ימים לפני שעזבתי את ארה"ב מישהו פרסם זוג שכזה למכירה ב-e-Bay. תמורת עשרה דולרים יכולתי לרכוש עותק משומש של משוש נפשי. אבל המוכר הנבל היה במידה 7.5 אמריקאי וזה קטן מדי בשבילי. שמרתי לעצמי את התמונה של הנעליים: שמתי אותן על הדסקטופ במחשב ושלחתי לאשתי תמונה (שתדע על מה אני חולם בלילה כשאני לא חולם עליה).
לפני שבועיים, בשיא החום, בשישי בצהריים גיליתי אותן ב-e-Bay. חדשות, נוצצות.
התלבטתי קצרות האם להזמין אותן ישירות או לחכות שמישהו מארה"ב יבוא לארץ ויחסוך לי את המשלוח (שעולה יותר מהנעליים עצמן). מזל שיש לי את אשתי שתיישר אותי ברגעים כאלה.
הזמנתי אותן והיום אשתי הלכה לקחת אותן מהדואר.
כן, כן, יש סיכוי שבשובי הביתה היום יחכה לי זוג הנעליים שטרד את מנוחתי בשנים האחרונות.
האמת היא שהנעליים האלה, יותר משמדובר בזוג כל כך מקסים ומיוחד, הן למעשה סמל.
"למה לא, למה לא היום, מה שבטח יבוא מחר". יהונתן גפן כתב את השורות האלה לפני 40 שנה ואני מניח שהוא התכוון לשלום או לדברים הרבה יותר פרוזאיים מזוג ריבוק קלאסיק בעיצובו של רונאלד ברי. ובכל זאת, למה לא היום ?
| |
דו"ח צפייה: ויקי כריסטינה ברצלונה - רבקה הול, סקרלט ג'והנסון, פנלופה קרוז, חוויאר בארדם
אני חושב של"ויקי כריסטינה ברצלונה" היה חלק ניכר בכך שרעייתי הטרייה ואני בחרנו בברצלונה כיעד לירח הדבש שלנו. אני לא בדיוק יודע מה היו הסיבות של אשתי, אבל אני יודע שבזכות הסרט הזה, התאהבתי בברצלונה. הסיכוי לראות משחק כדורגל ולהנות מכל השפע שיש לעיר הזו להציע היווה בהחלט שיקול נוסף, אבל ברצלונה של וודי אלן היא ללא ספק אחד המקומות הכי מושכים בעולם.
לוודי אלן יש את זה. אחד מהדברים שהוא יודע לעשות הכי טוב, אגב סרט ואגב עלילה, הוא להפוך את האתרים של סרטיו להכי מעניינים בעולם. ברוקלין של "ימי הרדיו" מדהימה, לונדון של שלושת הסרטים שקדמו לויקי כריסטינה וכמובן, ניו יורק שהפכה לאחד מהסמלים הבולטים של יצירתו של וודי אלן בעשורים הקודמים (בעשורים שבהם הוא עוד מצא אמריקאים שהיו מוכנים להשקיע בסרטים שלו). וכך, כמו ש"50 דייטים ראשונים" היה תשדיר פרסומת להוואיי במסווה של סרט, "ויקי כריסטינה ברצלונה" הכריעה את הכף לטובת בירת קטלוניה
אם מתעקשים אז "ויקי כריסטינה" הוא בעצם חזרה על דברים שנראו בסרטים קודמים של אלן (סקרלט ג'והנסון, למשל). ההתלבטות הנצחית, ולמעשה, ההתלבטות הנצחית שיש לכולנו בין "לזרום" לבין "להיות יציב". בין החידוש והסיכון שבהרפתקנות לבין ההתמכרות שביציבות. ומול כל זה, וודי אלן מעמיד את כריסטינה ההרפתקנית מול ויקי היציבה (רבקה הול, השחקנית הכי פחות מוכרת בקאסט בהופעה מדהימה). לחייהן פורץ בחוצפה יתירה חוויאר בארדם ופנלופה קרוז היא אהובתו הקודמת. פאם פטאלית ופנלופה קרוזית כמו שרק רונית אלקבץ יכולה להיות בסרט ישראלי.
בקיצור, שווה לראות ולו רק בגלל העיר המדהימה שברקע. ואם לא בשביל ברצלונה אז בשביל וודי, או בשביל פנלופה שקיבלה אוסקר (לוודי אלן יש היסטוריה עשירה של שחקניות משנה שהוא הוליך לאוסקר). שווה בהחלט.
| |
אז מה הסיפור מאחורי רשימת שירי השבוע....
כשהייתי בצבא היה לנו טייפ קטן על השולחן. גלגל"צ עוד הייתה בחיתוליה ונחשבה לחידוש מרענן. מדי פעם, אחת ליום, פעמיים ביום, כשהיה מגיע שיר מגניב, אחד כזה שלא היה לי בבית, הייתי ממהר להקליט אותו מהרדיו. זה נשמע לי כל כך פרימיטיבי היום שזה מדהים, אבל אז, בטרום תקופת האינטרנט ובעיקר ההורדות מהאינטרנט, הדרך היחידה להשיג את That thing you do הייתה לקנות את הדיסק (כן, כן, פעם היינו קונים דיסקים) או להשיג אותו או להזדרז ולהקליט אותו מהרדיו.
השנים חלפו והאינטרנט הפך להיות מקור המוזיקה הטוב ביותר. אחת לכמה זמן, כשהיה יוצא לי לשמוע שיר שלא זיהיתי ולא ידעתי מי המבצע, הייתי רשום לעצמי כמה שורות או מילים מהשיר ומחפש אותו אחר כך. קודם בגוגל, אח"כ באימיול. וכך התוודעתי לכמה שירים מקסימים (ועל חלקם אפילו כתבתי בבלוג). למשל, את Hot fudge של רובי וויליאמס ראיתי בהופעה טלוויזיונית. רשמתי לעצמי את השורה Take me to the place where the sunshine flows ומצאתי במהרה את השיר.
לפני שנתיים, בחדר הלבשה של Old Navy בפילדלפיה יצא לי לשמוע שיר מדהים. כל כך מדהים שמיהרתי, בעודי בגופייה, להוציא חתיכת נייר מהתיק ולרשום כמה שורות מהשיר. לקח לי די הרבה זמן, אבל בסוף מצאתי אותו Don't come around again של להקת Rooney. אני פשוט זוכר את המקרה הזה באופן מיוחד כי הניגוד בין הנינוחות שבה נכנסתי לחדר ההלבשה כדי למדוד חולצות שחורות לעומת הבהילות שבה הזדרזתי לרשום מילים מהשיר (ומי שמכיר אותי מספיק טוב יודע שהמילה "הזדרזתי" זרה לי לחלוטין) נחרטה לי בראש.
בכל מקרה, רשימת שירי השבוע שמתנוססת כבר שבועיים בגאווה פה מצד שמאל נרשמה כולה בביקור (ארוך אמנם) בחנות H&M בברצלונה. בזמן שאשתי הטרייה חמדה להנאתה את מיטב התוצרת של החנות, אני רשמתי מילים של שירים על הקבלה של Zara. האמת, יש לי רק מילים טובות לעורכים המוזיקליים של H&M. זה לא רק חנות בגדים, זו גם תחנת רדיו משובחת. מסע מוזיקלי מענג. חבל שאי אפשר להתחבר ישירות למערכת סטריאו של החנות בברצלונה. אני מוכן לספוג את ההודעות שמועברות בכריזה בשביל להנות מהמוזיקה המעולה.
וזה לא שחסרות לי סיבות לרצות לחזור לברצלונה. יש בערך מיליון.
| |
העשרים וחמישה לספטמבר, 2008
מי שמכיר אותי יודע שהחיים שלי מתנהלים על פי רוב במשולש הרחובות שנקר - ויצמן - קדושי קהיר בחולון.
מי שמכיר את חולון יודע באיזה משולש מצומצם עסקינן. אין מה לעשות, שלושת היעדים המרכזיים בחיי: הדירה שלי, העבודה שלי והבית של הורים שלי לא נורא רחוקים האחד מהאחר ואם לא הייתי כזו פדלאה, כבר מזמן הייתי מוכר את האוטו ומתנייד בעזרת הרגליים. אלא שה-25.9.08 איתגר את כל אורח החיים שהצלחתי לסגל לעצמי בשנים האחרונות. פתאום מצאתי את עצמי בלחץ זמן, כשאני צריך ממש להגיע ממקום למקום, כשיש לי לפחות שניים או שלושה מקומות בהם אני צריך להיות במקביל, בלחץ אדיר, ובעיקר חולה. אחחח...כמה שהרגשתי רע באותו יום. מתישהו בימים שקדמו ליום הזה קיבלתי איזשהו וירוס בקיבה. כשלא אכלתי כלום, הוא היה רדום. כשאכלתי אפילו קצת, הוא קם לתחייה. וב - 25.9.2008 הוא הרים את ראשו המכוער, כהכנה לשפטים שהוא יבצע בי למחרת. אבל למחרת כבר היה ה-26.9 ועליו אני לא מדבר.
מאז שהשתחררתי מצה"ל, הצבא לא גילה בי עניין רב. אחת לשנתיים היו קוראים לכמה שעות מילואים שהתרכזו באותו משולש רחובות שציינתי בתחילת דבריי. פעם אחת נסעתי לבאר שבע (זה היה מזמן) כמה פעמים ליפו, ובכללי, צה"ל לא טרח להסתיר את חוסר העניין שהוא מגלה בי. אלא שהכול השתנה בשנה האחרונה. באחד מעדכוני הפרטים הקבועים שהצבא שולח, ציינתי לתומי כי אני עובד בלשכת ראש העיר. כנראה שאת הצבא זה הרשים ושובצתי ליחידה מיוחדת של גיוס רכבים. אם עד אז הייתי מפיץ פשוט וחסר משמעות, עכשיו הפכתי להיות בצוות הראשוני. המשמעות העיקרית של השינוי היא שהמילואים שלי הוזזו משד' קוגל בחולון לבסיס שנמצא 15 דקות אחרי נתב"ג (15 דקות לכיוון הלא נכון) ושעכשיו אני צריך ללבוש מדים. אשכרה מדים. עם הסקביאס בילט-אין, עם העייפות, הרעב והחרמנות שנוחתים עלייך איך שאתה נכנס אליהם ועם כל תחושת חוסר התוחלת שהמדים מעניקים לך. תתפלאו, אבל מהר מאוד אתה מתרגל למדים, מהר מאוד אתה גם מתחיל להנות מהם קצת.
ב-25.9 האחרון הייתי בעיצומם של שני ימי מילואים. ביום הראשון לא עשיתי כלום, וביום השני שהיה היום המרכזי, גם לא עשיתי כלום. בשני עשיתי את זה ביתר תשומת לב. והאמת היא שאני לא מתלונן, אלמלא היכולת המופלאה של צה"ל להטריד אותי בכל פעם שאין לי זמן, לא הייתי מתלונן בכלל.
הנגדת שלי מתוקה להפליא ויש לה עיניים כחולות כמו ים (ים בצבע תכלת ירקרק). היא צעירה וחייכנית ואלמלא העובדה שהיא גבוהה ממני ומחפשת חתן עשיר (הזכרתי כבר שאני עובד בעירייה ???) בהחלט לא הייתי עושה כלום (כפי שאני נוהג עם כל בחורה בה אני חושק). מסביבה יש כמה חיילות צעירות. חלקן חמודות מאוד וחלקן חמודות עוד יותר. אין מה לעשות, אתה יכול להיות אשמאי זקן ובכל זאת להידלק למראה בחורות במדים. כשהגענו בפעם הראשונה, מפקד היחידה הזהיר אותנו מהטרדות מיניות. התברר שהוא הגזים, למרבה הצער הבנות לא הטרידו אותנו בכלל.
הכישורים האדמינסטרטיביים שרכשתי במהלך שנות עבודתי בעירייה כנראה הרשימו את צה"ל מספיק כדי לשבץ אותי כעוזר לנגדת. המשמעות העיקרית היא שבזמן תרגילים אני צריך שלא להפריע לה לעבוד. את זה הצלחתי לעשות בכשרון רב.
בתיאוריה, ה-25.9 יכל להיות יום מילואים אידיאלי. במקום לשבת בעירייה ולשמוע את טרוניותיהם של תושבי העיר, הייתי יכול לשבת בבסיס, כפות במדים ולהנות מדייאט קולה ואוכל צבאי. אלא שהיו כמה דברים שהעיבו על האידיליה הפוטנציאלית:
1. הייתי יומיים לפני הנסיעה לחו"ל ובכל פרמטר אפשרי הייתי בהיסטריה, ובעיקר הייתי משוכנע שאני שוכח משהו מאוד עקרוני.
2. הייתי חולה וזה ממש ממש לא נעים להיות במדים כשהקיבה שלך שולחת לך אזעקות אמת אחת לרבע שעה.
3. בעירייה נערכה באותו יום הרמת כוסית לכבוד ראש השנה ובה עמדו להכריז עליי כעל "עובד מצטיין".
4. בערב, פול מקרטני עמד להופיע בפארק הירקון ומכל הימים בעולם, דווקא ביום הזה צה:ל הזדקק לי עד ל - 20:00.
לגבי הסעיף הראשון, אני יכול להגיד שמחד, כל הרשימות שערכתי וכל ההתייעצויות שערכתי לא עזרו לי להבין מה בעצם שכחתי. להגנתי אני יכול לציין שחזרתי לפני שבועיים ועדיין לא גיליתי מה בדיוק שכחתי ולכן אני נוטה להאמין שאני היסטרי ברמות לא ממש סבירות.
לגבי הסעיף השני, באופן מפתיע החזקתי מעמד. עיקר הפחד שלי היה מאיך אני ארגיש בערב בפארק (והאם אני בכלל אגיע לפארק). מבחינת הקיבה שרדתי את הצבא. או שהמדים מחשלים או שהחיים מחשלים או שהפחד מלהשתמש בשירותים הצבאיים או שהעובדה שחוץ מקפה וקצת לחם לא אכלתי כמעט כלום או שפשוט הגוף שלי, לראשונה בחייו הצליח לגלות סוג של משמעת לפרקים קצרים. מה שזה לא יהיה, שרדתי.
לגבי הסעיף השלישי, ויתרתי. בכאב רב ויתרתי. מעטים הם הדברים שגוף כמו עירייה יכול לעשות כדי להוקיר את עובדיו ועובד מצטיין הוא אחד מהבודדים שבהם. הטקס הגדול אמנם ייערך בפסח, אבל ההכרזה עצמה היא הרגע המרגש. הייתי הראשון מבין העובדים ואפילו הבוסית שלי (שלקחה יום חופש מבעוד מועד) לא הייתה שם כדי לקבל את המחמאות ואת זר הפרחים במקומי. למזלי הטוב, אימא שלי (פנסיונרית של העירייה) באה לבקר בהרמת כוסית וזכתה לכבוד בשמי.
היכונו לרגע מרגש: שמחתי שבתחום של כמה חודשים הצלחתי להעניק לאימא שלי שני רגעים מרגשים. זה לא דבר פשוט. והיא אכן שמחה. מיד אחרי הטקס הקצרצר קיבלתי טלפונים מחברים לעבודה ומחברים של אימא שלי שביקשו לברך. אפילו המנכ"לית אמרה "הוא לא יכל להיות כאן כיוון שהוא במילואים" והיה מן פשששש בקהל, כאילו שאני מגן על גבולות המדינה מהצד של הרעים. בקיצור, כל העדויות מעידות על רגע מרגש. אבל איכשהו, בגלל הציפייה הדרוכה להופעה של פול מקרטני, ובעיקר בגלל חוסר הידיעה, האם אצא להופעה או לא, כמעט ולא יכולתי לחשוב על זה.
והיה את הסעיף הרביעי, ממרחק הזמן אני יכול להגיד שכל מה שסיפרתי עד כה, קצת הרס לי את ההנאה מההופעה. להופעה הקודמת של פול שראיתי, הגעתי בטירוף. היה לי חימום בדמות הרולינג סטונז ואז ההופעה של פול. הסתובבתי יום שלם בפילדלפיה ורק חשבתי על ההופעה ואחי היחידי ישב לידי ודאג שהטורים אצלי יהיו גבוהים. פה בארץ, לעומת זאת, במקום לשבת יום שלם ולהלהיב את עצמי ואת הסובבים לקראת ההופעה, התעסקתי בלעשות חיינדלעך לנגדת שלי על-מנת שתשחרר אותי מהתרגיל שבו הייתי אמור להיות. וזה לא היה פשוט וזה לא היה קל. במקום לחשוב על החוויה המדהימה שמצפה לי בפארק, חשבתי על זה שאיפה שאני לא אעמוד, אני מקווה שזה יהיה מספיק קרוב לשירותים, במקרה והקיבה שלי תחליט לקרוס דווקא באמצע של אלינור ריגבי.
בסופו של דבר היא שיחררה אותי. אחרי יום שלם של התבדחויות סוג ז' שעיקר מטרתן לשכנע אותה בדרך הצחוק שאני נורא, אבל נורא נורא רוצה ללכת, אחד מאחיי לנשק פשוט הציע לי לדבר איתה ברצינות. "תגרום לה להבין כמה שזה חשוב לך" הוא אמר. וצדק. שאלוהים יעזור לו כמה שהוא צדק. ומצאתי את עצמי יוצא מהבסיס, כשלגופי מדי ב' שעליהם הייתי אמור להזדכות, שמח וטוב לב, עם בטן דואבת ובעיקר עם הפחד של פקקים באילון שימנעו ממני להגיע הבייתה בזמן.
אבל הגעתי. כמו ענק ואפילו הספקתי להתקלח, כי בכל זאת, לא כל יום את הולך לפגוש את סיר פול.
עמדתי מימין לבמה, בקו מקביל למסך הענק וכמעט שלא ראיתי כלום. זה לא אומר שלא הייתה הופעה מ - ד - ה - י - מ - ה כי הייתה, זה פשוט אומר שראיתי אותה בעיקר דרך המסכים. והרגשתי אותה דרך הבטן, ואני לא מתכוון לזה במובן הרוקנרולי אלא במובן הוירוסי. פשוט מאוד כאבה לי הבטן, והיה לי צפוף והתנאים היו לא נוחים. אבל הייתי מאוד קרוב לפול מקרטני. וכשהוא הקדיש את my love ללינדה בעברית, כמעט בכיתי. וכשהוא שר את something בכיתי באמת, כי עמדתי ליד שירי וליעד ואסנת וגלר וזיו וולושין. עמדתי ליד החברים שמלווים אותי כל כך הרבה שנים. ליד האנשים שיודעים בדיוק מי ומה זה פול מקרטני עבורי. וגם כשאני מגיע ולא מרגיש טוב, עייף, מרוט ולחוץ, אני מסוגל להתרגש מכל מילה שהוא אומר וכל מחווה שהוא עושה על הבמה כי הוא אליל נעוריי וחיי.
בבוקר פגשתי את שירי. לגמרי במקרה, עם בעלה והילדים,ליד המכולת השכונתית.
היא חיבקה אותי חיבוק חזק וניכר שההתרגשות שלה מההופעה טרם עברה. "אני עדיין לא מעכלת" היא אמרה לי, והבנתי בדיוק למה היא מתכוונת.,
אז אני יכול להודות שהתרגשתי יותר בפעם הראשונה, ואני יכול להודות שההופעה שראיתי בפילדלפיה הייתה כנראה טובה יותר, אבל אין בדיוק מקום להשוואה. פשוט מפניי שמדובר בהשוואה בין שני דברים מעולים.
את ה-26.9 העברתי בכאבי בטן עזים, בלחץ אטומי ובאריזת מזוודה. זה לא היה נעים אבל שרדתי. ועכשיו, למעלה מחודש ויבשת אחרי, מי בכלל חושב על ה-26 ?
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
