הבלוג של אילון

כבר עבר הרבה זמן מאז שכתבתי על סרטים. בעבר לא החמצתי אף הזדמנות לכתוב על סרטים שראיתי ובעיקר, לתעד אותם כך שלא אשכח. אלא שחלו שינויים וגם אני קצת איבדתי עניין. כנראה שמערכת היחסים שלי עם הקולנוע נדונה לתקופות. וכך, רשימת הסרטים אותם ראיתי ועליהם לא כתבתי הלכה והתארכה, ועם הזמן שכחתי לצרף אליה כמה וכמה סרטים, ובכללי, הייתי בטוח שאני לא אכתוב יותר עד שנתקלתי ב"חדר המוות". וכמובן, אם אני חוזר לכתוב אחרי תקופה כל כך ארוכה אז או שראיתי סרט ממש טוב שהדליק אותי מחדש על דוחות צפייה, או שראיתי סרט ממש רע ואני מתייחס לכתיבה עליו כעל אזהרה לכל מי ששוקל בדעתו לראות את הסרט. לצערי הרב, "חדר המוות" עונה לאפשרות השנייה.
אחרי שסיימנו לראות אותו, הדיון היחידי שהיה ביני לבין אשתי היה "האם יוצר הפרומו לסרט הוא גאון או לא". היא אמרה שכן, מכיוון שקשה להאמין איך מסרט כל כך גרוע אפשר לייצר פרומו כל כך משכנע. אני אמרתי שהוא ממש לא גאון. שהכי פשוט לאתר דקה סבירה בסרט כולו ולייצר ממנה פרומו. הגאונות, כך אמרתי, היא לדעת לייצר פרומו מתון או לא מסגיר מדי מסרט שמלא בסצינות מרשימות, פיצוצים, פיתולים וכיו"ב. אבל, בסופו של דבר, כל הדיון הזה נועד לכפר על העובדה שבזבזנו שעה וחצי מחיינו ו -  19.90 ש"ח ממיטב כספנו (הזמנּו את הסרט ב – V.O.D Movies) על הסרט הזה.

בפרומו, כאמור, זה נראה טוב. "חדר המוות" הצטייר כמותחן פסיכולוגי שלא ממש שונה מ"קיוב".חבורה של אנשים במסגרת ניסוי פסיכולוגי שעובר טוויסט מעניין. אולי מה שהרס לי את הסרט היה השחקן הראשי: פיטר סטורמייר. היה קשה לי מאוד לקבל אותו בתור ד"ר פיליפס, אחרי שיצא לי לראות אותו בתור ג'ון אברוצי ב"נמלטים". אני יודע שבתור צופה קולנוע נדונתי לא אחת להיתקל בשחקנים שמחליפים דמויות ותפקידים, אבל איכשהו, הוא היה כל כך ג'ון אברוצי שממש היה לי קשה לקבל אותו בתור ד"ר פיליפס. אני חושב שישנן שתי בעיות עיקריות בסרט:

בקיצור ולעניין, "חדר המוות" הוא סרט גרוע ובעיקר מפוספס. המעלה העיקרית שניתן לציין לטובתו היא שלסרט יש עורך פרומו-אים מוצלח ביותר. כל השאר נמוג בים של קשקשת וחוסר סבירות.

אי שם בראשית חודש אוגוסט, צפייה ב"הלנה בקופסה" הייתה אחת המשימות שאשתי ואני (אז עוד "החברה שלי ואני") הצבנו לעצמנו.

נסענו במיוחד לאוזן השלישית, סידרנו את הבית והכנּו את עצמנו לצפייה מענגת. "הלנה בקופסה" הסתבר כסרט שאפילו לא ראוי למעמד הקאלט שלו הוא זכה וכסרט שמחמיץ בכמה צחוקים את יעודו האמיתי: קומדיה שחורה מסוג כלשהו. אני משוכנע שג'ניפר לינץ', היוצרת והבת של דייויד לינץ' (מה שמסביר חלק ניכר מהבחירות המוזרות שנעשו בסרט) לא התכוונה לייצר סרט מצחיק אבל זה מה שיצא לה. הדמויות נלעגות, העלילה בלתי אפשרית וחלק מהסיפורים לא קשורים לכלום ובכלל אלמלא ההופעה הכובשת של שרילין פן (אחת מההחמצות הגדולות של הוליווד, לטעמי מדובר באחת מהנשים היפות שראה המסך) הסרט היה נחשב לבזבוז טוטאלי. אני אישית מאוד נהנתי, אבל זה בגלל שראיתי את הסרט עם חברה שלי ובגלל שהיה לנו סוף שבוע מדהים ביחד. בתכלס, זה סרט גרוע. לא שווה את הנסיעה לאוזן השלישית ואפילו לא שווה צפייה בטלוויזיה, באחת הסינמות, סלילה, כשאתה סובל מנדודי שינה.

למי שמתעניין משום מה: ניק הוא רופא צעיר שמאוהב עד טירוף בהלנה ואכול ע"י זכרונות מאימו קלת הדעת (אגב, באנגלית קוראים לזה promiscuous ולטעמי זאת מילה מגניבה יותר). יום אחד הוא מזמין את הלנה לארוחת צהריים שממנה היא יוצאת בסערה. בצאתה היא נופלת קורבן לתאונת פגע-וברח. ניק לוקח את הלנה חזרה לביתו ומנתח אותה בעצמו. כשהיא קמה מהניתוח, הלנה קטועת רגליים שנתונה לחסדיו של ניק. הסרט עוסק במערכת היחסים שמתפתחת בין השניים וכמובן שאם הוא היה סרט רציני יותר, היה שווה לקיים דיון על יחסי שולט נשלט וכו'. במקרה הזה, עדיף לוותר.

אגב, אחד הדברים הבודדים הראויים לציון בהקשר של הסרט הוא שבארץ, מסיבה כלשהי, תורגם שמו של הסרט ל"הלנה המתאגרפת" במקום "הלנה בקופסה". אם אני לא טועה, מדובר באחת הפאשלות הגדולות ביותר במה שקשור לתחום תרגום שמות סרטים.

כשמשתמשים בהם נכון, השילוב של ג'ון קיוזאק, מריסה טומיי ובן קינגסלי יכול להיות נפלא, אלא שכבר על ההתחלה אפשר להגיד משהו לגבי "מלחמה (ע"ר)" שיבהיר היכן היה הכשל שהפך את הסרט הזה לבינוני-אם-לא-פחות-מזה: סאטירה פוליטית.

כתבתי כבר כמה פעמים על חוסר האהדה שלי לסרטים פוליטיים תוצרת הוליווד. אני לא מצליח להתחבר לסוג התוצרת הזה של הוליווד ועל אחת כמה וכמה כשמסווגים את זה כסאטירה. כלומר, אם האמירה הפוליטית הרגילה נגועה בצביעות וב"אמריקאיות" הרי שהסאטירה גם נגועה ברצון לאמירה כלשהי. לפעמים הוא כל כך קלוש או להיפך, דוחפים לך אותו כל כך בכוח עד שקשה לאהוב את זה.

וזה לא שאני לא מבין או מעריך את "מלחמה (ע"ר)" – בעולם עתידי שנשלט ע"י תאגידים, אפילו המלחמה מופרטת והאינטרסים שעומדים מאחוריה ומאחורי כל חיסול פוליטי הם אינטרסים כלכליים. יש כאן יותר מרמיזה למלחמה האחרונה שבה הסתבכה ארצות הברית הגדולה.

ויש כאן את ג'ון קיוזאק ומריסה טומיי שיכולים לשדרג כל סרט, אבל הבעיה היא שזה כל מה שיש. אני לא חושב שמישהו אחר זולת קיוזאק היה יכול לגלם את התפקיד של האוזר בצורה כל כך משכנעת ונכונה, אבל אפשר להגיד את זה כמעט על כל תפקיד של קיוזאק.

בקיצור, כל כך אפשר לדלג על הסרט הזה.....

בדרך כלל, יש רק דבר אחד שיכול להציל סרט שנראה כמו סרט שראינו כבר מיליון פעמים וזה ההופעה של השחקנים. הופעה טובה של אחד השחקנים או קאסט מבטיח שמצליח לקיים (ואפילו אם רק חלקית) יכולים בהחלט לתרום לתחושת ה – Been there done that שיש בד"כ אחרי סרטים כאלה. אני משתמש בכל הפתיחה הזו כדי להסביר למה "הונאה" הוא לא בזבוז זמן מוחלט. ראינו את הסרט הזה מיליון פעמים בעבר. בכל פעם יש לו שם אחר, לוּק אחר וצוות אחר, אבל זה תמיד אותו סרט. במקרה הזה, הכיף שבלראות את יואן מקגרגור, יו ג'קמן וגם קצת שרלוט רמפלינג שווה את כל המאמץ.

אז מה בעצם קורם שם (ובעוד מיליון סרטים אחרים): יואן מקגרגור הוא רואה חשבון משועמם בעל חיים חיוורים. ערב אחד נקלע לחייו במפתיע יו ג'קמן בעל החיים המרהיבים. זה כל כך צפוי ונדוש שזה מדהים. אט אט מקרגור נקלע לעולם של ריגושים מיניים, מתאהב ואז.....

אל תטרחו לנחש, ראיתם את זה קורה במיליון סרטים אחרים. זה קורה גם פה. ההופעה של מקגרגור ויו ג'קמן אולי הופכת את זה לקצת יותר מעניין, אבל באמת שרק קצת.

אני חושב של"ויקי כריסטינה ברצלונה" היה חלק ניכר בכך שרעייתי הטרייה ואני בחרנו בברצלונה כיעד לירח הדבש שלנו. אני לא בדיוק יודע מה היו הסיבות של אשתי, אבל אני יודע שבזכות הסרט הזה, התאהבתי בברצלונה. הסיכוי לראות משחק כדורגל ולהנות מכל השפע שיש לעיר הזו להציע היווה בהחלט שיקול נוסף, אבל ברצלונה של וודי אלן היא ללא ספק אחד המקומות הכי מושכים בעולם.

לוודי אלן יש את זה. אחד מהדברים שהוא יודע לעשות הכי טוב, אגב סרט ואגב עלילה, הוא להפוך את האתרים של סרטיו להכי מעניינים בעולם. ברוקלין של "ימי הרדיו" מדהימה, לונדון של שלושת הסרטים שקדמו לויקי כריסטינה וכמובן, ניו יורק שהפכה לאחד מהסמלים הבולטים של יצירתו של וודי אלן בעשורים הקודמים (בעשורים שבהם הוא עוד מצא אמריקאים שהיו מוכנים להשקיע בסרטים שלו). וכך, כמו ש"50 דייטים ראשונים" היה תשדיר פרסומת להוואיי במסווה של סרט, "ויקי כריסטינה ברצלונה" הכריעה את הכף לטובת בירת קטלוניה

אם מתעקשים אז "ויקי כריסטינה" הוא בעצם חזרה על דברים שנראו בסרטים קודמים של אלן (סקרלט ג'והנסון, למשל). ההתלבטות הנצחית, ולמעשה, ההתלבטות הנצחית שיש לכולנו בין "לזרום" לבין "להיות יציב". בין החידוש והסיכון שבהרפתקנות לבין ההתמכרות שביציבות. ומול כל זה, וודי אלן מעמיד את כריסטינה ההרפתקנית מול ויקי היציבה (רבקה הול, השחקנית הכי פחות מוכרת בקאסט בהופעה מדהימה). לחייהן פורץ בחוצפה יתירה חוויאר בארדם ופנלופה קרוז היא אהובתו הקודמת. פאם פטאלית ופנלופה קרוזית כמו שרק רונית אלקבץ יכולה להיות בסרט ישראלי.

בקיצור, שווה לראות ולו רק בגלל העיר המדהימה שברקע. ואם לא בשביל ברצלונה אז בשביל וודי, או בשביל פנלופה שקיבלה אוסקר (לוודי אלן יש היסטוריה עשירה של שחקניות משנה שהוא הוליך לאוסקר). שווה בהחלט.