הבלוג של אילון

על הדמיון שיש בין סילבסטר סטאלונה הצעיר לבילי ג'ואל הצעיר עלו עוד לפני ולכן הכינו את הדבר הבא:

אלא שמשום מה אף אחד לא שם לב שככל שבילי ג'ואל הלך והתבגר (והזדקן) ואף "לקח קצת במשקל", הוא הפסיק להיות דומה לסטאלונה והתחיל להיות דומה למדי לפאולו קואלו שמתעקש להטריד את העולם בעקבות הצלחת "האלכימאי":

זה בילי ג'ואל, אחד מהגדולים באמת:

וזה פאולו קואלו, האיש ש"אשם" בכתיבת "האלכימאי":

אולי זה הסופ"ש המתקרב ואולי זה הגשם שיורד. אולי לא לקחתי היום את הכדורים הנכונים, אולי התבגרתי ואולי התקלקלתי, איך שלא יהיה, החלטתי בצעד נדיר לנסות וללמד סניגוריה על שרה נתניהו, פיני גרשון וגומא אגייאר. שלא יתרגלו, אני לא מתכוון לחזור על זה עוד הרבה פעמים או בכלל ובכל זאת...

שרה נתניהו - אני לא ממש נכנסתי לעומקה של פרשיית שרה ועוזרת הבית. שבענו פרשיות כאלה בעבר. אני לא חושב שהתנהגותה של שרה נתניהו רלוונטית לתפקודו של ביבי כראש ממשלה, בדיוק כשם שהימנעותה המוחלטת של סוניה פרס מאירועים פומביים לא השפיעה על זו של שמעון.

מה שכן, מאז שהצלחתי שלא להצביע למפלגת העבודה, התחלתי לראות את הדברים קצת אחרת. זה לא שביבי הפך ליונה צחה ותמימה בעיני וזה לא ששרה התחילה למצוא חן בעיניי. מידת חוסר האהדה שאני חש לשנים נותרה בעינה. הנקודה היא שכל המערכת הפוליטית הלכה לכיוונם. אם פעם עוד יכולתי לסמן טובים ורעים, היום, כמעט כולם רעים. כולם רעים עד שהוכחה חפותם. ובמצב העניינים הזה, מה מעניין אותי ששרה נתניהו אוהבת את הציפיות הדוקות או לא. זה עניינה. לכולנו יש את המנהגים המשונים שלנו, לשרה נתניהו יש עוזרת שבה היא יכולה להתעמר אגב כך. זה הכול.

בכל מקרה, הסיבה שלשמה התכנסתי כדי ללמד סניגוריה על שרה היא הטור של דרור רפאל בוואלה. שי ודרור איבדו את הלגיטימיות שלהם בעיניי עוד לפני הרבה שנים, כשהם סירבו לשתף פעולה עם שיחת הפתעה שעיתונאי אחד (נדמה לי שמתי גולן) ערך איתם. הרי הם אלה שהמציאו את הז'אנר הזה.

והנה, בטור שלו מהיום (אגב, בד"כ אני די נהנה ממה שיש לו להגיד) דרור רפאל לועג לשרה. הוא לרגע לא מעלה על דעתו שאולי העוזרת היא זו שאינה דוברת אמת. וזה לא כל כך בלתי אפשרי. הרי בעבר כבר קרו כמה וכמה מקרים בהם התקשורת עטה על נתניהו והכל התברר כעורבא פרח (עוד אומרים היום ברווז עיתונאי ???) אז למה לקחת מראש את הצד שנגד שרה ?

שוב, יכול להיות שהעוזרת צודקת והיא באמת נוצלה ונרמסה, אבל לא חייבים להאמין באופן אוטומטי לכל דבר רע שנאמר על שרה נתניהו. יכול להיות שכל הסיפור הוא שהיא הייתה בעלת בית לא נחמדה (זה בסדר, מותר לה) וקפדנית. מהיכרותי את אורחותיו של העובדי הישראלי, אולי הקפדנות של שרה היא מה ששבר את ליליאן. אולי. בכל מקרה, לא צריך לעוט על שרה.

פיני גרשון -  קראתי בחצי עין תחקיר בוואלה (שוב פעם וואלה, מה יהיה איתם אלה ?) לגבי אריק קריין שהוא הסוכן של פיני גרשון. לפי וואלה, קריין וגרשון הם אלו שמונעים את הגעתו של שחקן מסויים למכבי ומנסים לגזור קופון מהעיסקה תוך איומים על השחקן ומשפחתו. למעשה, גרשון לא לגמרי קשור אבל הוא מוזכר בערך בכל מילה שנייה והעובדה שאריק קריין הוא הסוכן שלו, לא ממש פועלת לטובתו. אני בערך האחרון שייחפש לגונן על גרשון אבל הנה שתי נקודות קטנות למחשבה בעניין:

1. למה כשמפרסמים תחקיר שגרשון קשור אליו בצורה קלושה אם בכלל, התמונה של גרשון שמופיעה היא ממש לא מחמיאה ? דחוף כל כך להחשיד אותו ? אתם מפחדים שהטקסט לא ידבר בעד עצמו ?

2. גרשון מאמן מכבי ת"א. בין שאר תכונותיו השליליות, אני מאמין שהוא חפץ בהצלחת הקבוצה. זה מוסיף למעמד ולחשבון הבנק. האם בעצם הטענה היא שגרשון מחליש את הקבוצה שלו בכוונה כדי לסייע לאריק קריין ? האם עולם הספורט הישראלי וישראל בכלל לא מלאים בחברויות ונאמנויות צולבות גם בלי הקשר הקלוש של קריין, גרשון והחיזוק שלא הגיע ?

גומא אגייאר - האמת, בכלל לא שטן. למעשה, טיפוס די נחמד וצבעוני שהתפתה להציל את הספורט הירושלמי והתאהב בעיר הקודש. היה צריך לדבר איתי לפני זה והייתי אומר לו ששום דבר טוב לא יצא מזה. בניגוד לגאיידמק, קודמו, אגייאר נדמה כמי שבאמת בא ממניעים טהורים. הוא לא חיפש לקנות את המדינה ולנהל אותה. הוא רק רצה להציל את הספורט בירושלים. איתרע מזלו של אגייאר ונדפק לו המוח בדרך. יכול להיות שהוא הגיע ארצה כשהוא מחופף לגמרי. יכול להיות ששהייה של כמה חודשים במחיצתנו תרמה לחיפופו הטוטאלי ולאשפוז הכפוי באברבנאל. בכל מקרה, אגייאר באברבנאל בצו של שופט.

ממה שאני יודע, צו של שופט זה עסק מסובך. אתה לא בא לשופט ולמחרת מקבל צו לאישפוז כפוי. צריך הוכחות וכו' וכו' וכו'.

הדיווח של העיתונות על אשפוזו של אגייאר היה פולשני ומיותר לחלוטין. בעיקר הוא היה שטחי. והנה, ישנם כלי תקשורת שמתייחסים לשהייה של אגייאר באברבנאל (בצו של שופט) כאל חופשה בבורה-בורה. בהתחלה מדווחים שהוא יועבר לתל השומר, אח"כ מראיינים אותו ואח"כ מוחים על כך שהראיון נאסר לשידור ופרסום (אגב, הכוונה היא ל - ONE, למי שלא הבין). כל הכותרות האלו מביאות רייטינג אלא שהן לא קשורות לספורט. בסופו של דבר הן פוגעות באגייאר ולא מסייעות לשיקומו הפסיכיאטרי. שוב, חשוב לזכור, מדובר בבן אדם חולה. אין לזה שום קשר לספורט, וגם אם יש, מותר לחכות עד שיבריא.

אז הנה, דיברתי קצת בטובתם של שרה נתניהו, פיני גרשון וגומא אגייאר. אם מאוחר יותר תראו אותי כותב דברים טובים על אבי נמני, כנראה שאני זה שצריך אשפוז.....

הערה: את הפוסט הבא כתבתי לפני כמה שבועות. הייתי בדרך לשלוח אותו ואז משום מה המחשב לא שיתף פעולה. שמרתי אותו ותכננתי לפרסם אותו מאוחר יותר אבל כשמאוחר יותר הגיע, הסתבר שיש לי מיליון דברים לעשות (להתחתן, ירח דבש, עבודה) ועל כן, באיחור של כמה שבועות, הנה מה שאמור היה להיות המלצות לשבוע הקרוב.

שולי רנד – בן מלך שעשוי מאבנים טובות

אני יודע שזה מעט מאוחר מצידי להצטרף בהתלהבות לאהבת הרוק החסידי שהפכה לאופנתית ואפילו בלתי נמנעת לאחרונה, ובכל זאת, שולי רנד. יצא לי להתלהב מ"אייכה" עוד כשהוא יצא, אבל ההתלהבות שככה במקצת. יצא לי להתלהב מעל דפים אלה מ"האושפיזין" אבל זה היה מזמן. לאחרונה, לקראת ההופעה בקיסריה (כן, כן, גם הוא עושה קיסריה) הוציא רנד את "א'ביסלה אושר" שכשמו כן הוא, שיר חביב להפליא שמתאר בשפה מאוד מאיר-אריאלית את קשיי היום יום והשאיפה לקצת אושר (זה רק אני או שהשיר מאוד מזכיר את "עברנו את פרעה" ???). ההופעה באולפן ליגת האלופות שכנעה אותי שכדאי להקשיב לשולי רנד, אולי יהיה לו משהו מעניין להגיד, ואכן היה לו.
ההשוואה למאיר אריאל מתבקשת ולכן, שולי רנד הופך למומלץ. "בן מלך שעשוי מאבנים טובות" הוא להיט מטורף שמתאר את המאבק נגד יצר הרע. כנראה שרק אחד כמו שולי רנד יכול להגיד את הביטוי "תמיד ידע אותי בכחש לערבב" ולהישמע genuine. בהחלט מומלץ.

שי גבסו והמראות – ארגזים

תמיד הייתה לי סימפטיה לשי גבסו והמצחיק הוא שאין לזה קשר למוזיקה שלו. כלומר, הוא בהחלט זמר חביב וכותב שירים יפים, אבל הסימפטיה נבעה מדמותו הציבורית או בקיצור מההופעות שלו בטלוויזיה שיצא לי לראות (בעיקר הקסקט שהוא חבש בראיון עם סיוון רהב-מאיר, קסקט א-לה ג'ון לנון). כשם שאני לא יודע להסביר אנטי שיש לי כלפי כל מיני "כאלה מהטלוויזיה" כך אני לא יודע להסביר את הסימפטיה לגבסו. השירים זה רק התוספת והדמיון הקולי לדני רובס בכלל מוסיף לו נקודות. בגלגולו הנוכחי החליט גבסו שהא רוצה לעשות רוק. שווה לבדוק מה קרה לבוגרי העונה הראשונה של כוכב נולד שמקץ כך וכך שנים החליטו להיות רוקרים. בכל מקרה, החבירה למראות (עמרי אגמון וכו') עשתה לו טוב, וזה מהשיר הבודד ששמעתי. "ארגזים" הוא שיר שבחור לפני חתונה שר לבחורה. אני לא לחלוטין מתחבר לטקסט, אבל מבין אותו. והלחן, והמפוחית והסקסופון המחורע. בקיצור, מה נותנים לדתיים האלה לאכול שהם עושים שירים כל כך טובים ???

על הדברים החשובים באמת – חיים שפירא

מבצע של צומת ספרים. 4 ב – 100. היא קונה ארבעה ספרים אני קונה שמונה ובכל זאת, כשחוזרים הבייתה, מסתבר שהיא זו שהביאה את הספר המעניין. עוד לא הספקתי לקרוא את כולו, אבל שמונים העמודים הראשונים מספיקים כדי לדעת שזה ספר טוב. אז על מה בעצם הספר ???
כמו רבים אחרים, שפירא נטפל לרעיונות מתוך פו הדב ומתייחס אליהם ולמרדף אחרי האושר ואיכות החיים האולטימטיבית. נשמע כמו עוד ספר מסידרת "איך להיות מאושר תוך 3 שניות", אבל זה ממש לא. למעשה, כל הספרים האלו משמשים ככר לחבטותיו השנונות של שפירא. מומלץ ביותר.

ולרי (מסעדה), מחלף ינאי (ליד הפנקייק)

כמו בכל נסיעה לצפון עלתה האופציה של בית הפנקייק. אני לא יודע כמה פעמים יצא לי לאכות פרקטית בבית הפנקייק, אבל אני משוכנע שעשרות פעמים הייתי חלק משיחה בה בית הפנקייק עלה כאופציה לסעודה. ולרי, לעומת זאת - תגלית של אהבת חיי שממש במקרה ראתה את השלט – נמצאת באותה תחנת דלק ממש, בקומה שמעל צומת ספרים, ומציעה עסקיות מעולות במחיר למעלה מהוגן. בניגוד לכל מה שאתם עלולים לחשוב על מסעדה שממוקמת בתחנת דלק, מדובר במקום שנראה מעולה, ומגיש אוכל מעולה. לקחנו שלוש עסקיות, אכלנו מנות ענקיות: מרק שמנת ופלפלים אדומים, צלחת ענקית של קלמרי מעולים וחציל בטחינה וצנוברים לראשונות. סטייק פרגיות ברוטב תפוזים עם פירה מדהים, דג דניס אפוי שלם עם אותו פירה ממש והמבורגר אנטריקוט משובח עם צ'יפס. הכול יחד עם קנקן דייאט קולה ולחם עם חמאה וחמאת אנשובי עלה 225 ש"ח. היינו לבד במסעדה, המוזיקה הייתה מעולה והנוף של מכמורת היה ממכר. שאלנו את המלצרית לנה הנסעדה ריקה כל כך. היא אמרה שזה בגלל שהיה יום שני. בסופ"ש מתמלא. מומלץ ביותר.

אל תשאל – שי שטרן (ביפ)

שי שטרן היה המפיק של "חלומות בהקיציס". הוא הפיק עוד מלא תכניות טובות ורעות, אבל "חלומות בהקיציס" מהווה את נקודת ההתייחסות המשמעותית ביותר כיוון ש"אל תשאל" היא מעין גירסת המשך של  מודרנית של "חלומות בהקיציס". הרעיון העיקרי הוא האלמנט הנצלני של מרואיינים מוזרים/מיוחדים שהולכים שבי אחרי שי שטרן שלכאורה מתעניין בהם. התוספת המעניינת היא השיחות של שי שטרן עם כל מיני חברים ידוענים על התכנית עצמה והירידות התכופות על אמירה בוזגלו המפיקה (מוטיב שהתחיל עוד בימי תכנית הרדיו של שי ודרור ברדיו ת"א). השילוב הזה כולו מייצר עשרים וכמה דקות מוצלחות כששי שטרן הוא בעצם סוג של קיציס רק פחות מתאמץ. זה בעצם סוד הקסם שלו.

קפה עלמה (יהודה הימית פינת שבטי ישראל, יפו), שישי בבוקר

אני מראש אומר, אין בקפה עלמה שום דבר מיוחד, למעט הקרבה לפיס אופ קייק ולמכולת שיש לה את הזיתים הכי טובים שאני מכיר (נכון לעכשיו).
ישבתי שם בשישי בבוקר, חיכיתי לרעייתי שתחזור ממשמרת של 26 שעות  השמש הצליחה שלא להפריע לי יותר מדי. הרוח נשבה נעימות כמו שרוח של בוקר יכולה להיות לפעמים. מסביבי היה השילוב הרגיל ליפו של דמויי-אמנים, ערבים וסתם חבר'ה. איש אחד שדומה לדדי צוקר ישב בשולחן ליידי, עישן והקשיב למישהי שישבה איתו (כנראה אחותו) שסיפרה לו סיפורים על לונדון. קראתי את העמודים האחרונים בספר החדש של ג'וזף פיינדר, שתיתי שני קפוצ'ינו, אכלתי צלחת קטנה של עוגיות וחיכיתי לה שתבוא. בתכלס, זה כל מה שהיה שם, אבל זה היה הרבה. השילוב של הקפה, השמש, הרוח הקלילה והציפייה לאהובתי. אפשר להיות מאושר.

מלהולנד דרייב – הניסוי נגמר

בתחילת ימי הבלוג ואפילו קצת לפניו, נהגתי להכריח את חבריי הטובים ואת כל מי שהיה מוכן לראות איתי את "מלהולנד דרייב". נדמה לי שליעד היה היחידי שהתחמק מהעניין הזה בטיעון שהוא כבר ראה את הסרט ושירי התחמקה בגלל שהיא הייתה עסוקה בלטפל בילדים. כל השאר לא הצליחו. זה היה לי חשוב מפני שאני ממש לא הצלחתי להבין את הסרט בצפייה הראשונה ונדרשו עוד שתי צפיות כדי לרקדת למלוא עומקו. מאז ראיתי אותו עוד 13-14 פעמים בלווית אנשים אחרים. חלקם הבינו לגמרי, חלקם הבינו חלקית, חלקם אהבו אבל הרוב בקושי החזיקו מעמד.
לפני כמה זמן הושבתי את אשתי לעתיד לראות את הסרט. למעשה, בליבי גמלה ההחלטה שזו הפעם האחרונה שאני אבצע את הניסוי. 4 בבוקר, אחרי ליל שינה שהתחיל ב-9 (שילוב של עייפות סופ"ש וארוחת ערב עם יין) והיא הבינה הכול. מהתחלה ועד הסוף. היא אפילו אהבה את הסרט.
סיימנו לצפות וידעתי שזו כנראה אחת הפעמים האחרונות שאני אראה את הסרט. במשך 7 שנים הראתי את הסרט לכמעט עשרים אנשים. נדמה לי שאפילו דייויד לינץ' היוצר של הסרט לא ראה אותו כל כך הרבה פעמים. זהו, זאת הייתה הצפייה האולטימטיבית. בליווי אהבת חיי, בבית שלנו.           

בדרך כלל כשאדם ידוע נפטר, נהוג לשורר בשבחיו ולספר את תהילתו בכל מקום. כולם אומרים שהוא היה כך והוא היה אחרת וכל אחד יודע לספר כמה שהוא אהב אותו וכמה שהוא היה קשור אליו. אחרי ההלם הראשוני, כולם מתחילים לחשוד. במקרה של מוסקו אלקלעי שהיה בן 77 במותו, הכל ברור. האיש היה זקן וסבל מכשל נשימתי. אולי זה קשור לסיגר שהיה לו באצבעות באופן קבוע.

המקרה של שוש עטרי קצת שונה. פתאום כל אחד נהיה נפרולוג ואומר לך שסתם כך, אף אחד לא מת ממחלת כליות. כולם (או רובם) משוכנעים שהיא בעצם התאבדה. עכשיו, פה יש מלכוד: אם תגיד, "למה לה להתאבד, הרי הקריירה שלה קיבלה תנופה מחודשת ?" יגידו לך שהיא לא יכלה להתמודד עם ההצלחה. ואם הקריירה הייתה במצב אבוד היו אומרים שזה בגלל המצב האבוד. בקיצור, אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

אני הולך לחרוג מהמנהג לפיו יש לשורר בשבחיו של הנפטר ולהגיד את האמת.

בפעם הלפני אחרונה שבה ראיתי את שוש עטרי בטלוויזיה, היא הצליחה להרגיז אותי. פשוט כך. מאוד הצליחה להרגיז אותי.

הפעם הלפני אחרונה שבה ראיתי אותה בטלוויזיה הייתה בתכנית של שרון כידון (זה מין תכנית קצ'קעס בערוץ 2). אני לא צופה בתכנית אבל הייתי בזיפזופ של ערב ומשום מה נשארתי על ערוץ 2. שוש עטרי הופיעה בתכנית בתור חברת משפחה של בר רפאלי, והגנה בחירוף נפש על התנהגותה של בר והתייחסותה לישראל.

האמת, יש לי אנטי מכל מה שקשור לבר רפאלי. יש לי אנטי שנובע מתחשות הניצול. כשיש לה קמפיין, בר רפאלי היא נופת צופים וכשיש הבלחה של הצלחה, היא משתינה בקשת על מדינת ישראל. אני לא אוהב את זה, ולא אהבתי את הדרך שבה שוש עטרי דיברה על בר רפאלי או הציגה את העמדות של משפחת רפאלי/לוין. פשוט לא אהבתי את זה. חוסר הנכונות שלה להקשיב וחוסר הנכונות שלה להבין איך ההתנהגות של בר וציפי לוין נתפסות כלפי חוץ, כמו גם תרבות הדיון האגרסיבית הזו, לא מצאו חן בעיניי.

בפעם הבאה שבה ראיתי את שוש עטרי בטלוויזיה, בתכנית של טל ברמן, העדפתי להעביר תחנה.

אבל עכשיו, שוש עטרי מתה במפתיע ואני מאמין שהיא מתה כתוצאה מבעייה בכליות ואני רוצה להאמין שאם היא התאבדה והמשפחה שלה בחרה שלא לפרסם את זה, יש לכבד את רצון המשפחה. הספקולציות האלה לא תורמות לאף אחד.

בניגוד לתופעות תרבותיות של העשור האחרון, שוש עטרי שייכת לתקופה שבה היה ערוץ אחד, טלוויזיה חינוכית אחת, ורשת אחת בלבד ששידרה מוזיקה שהיה שווה לשמוע. היום, כשיש כל כך הרבה ערוצים וכל כך הרבה אפשרויות, קשה להבין את זה, אבל כל מי שגדל והתבגר בשנים האלה, שנות השמונים, יודע ומבין. כשם שכל מי שחצה את גיל 40 וגדל בארץ, מחזיק אצלו איזשהו זיכרון של הגשש החיוור או שלמה ארצי או הנרי קיסינג'ר, כך הדור שלי מחזיק בזכרון אישי של שוש עטרי, של רשת ג', של טוני פיין, של המצעד הבריטי של no more war no more bloodshed בקול השלום, ובקיצור, שנות השמונים.

תמיד מצער אותי לשמוע על בן אדם שהוציא את שנותיו ומת כתוצאה ממחלה. על אחת כמה וכמה מי שהיה בעיצומו של קאמבק לקידמת הבמה.

מבחינתי, אני תמיד אעדיף לזכור את שוש עטרי כדמות המכובדת שהיא הייתה, ובאותה הדרת כבוד וארשת מהורהרת שיש לה בתמונה שפורסמה עם מותה ב-Ynet (ובכל זאת, אי אפשר לשאת הספד שכזה בלי אף קלישאה אחת, ולפיכך, להלן הקלישאה: היא נראית בתמונה כמי שמרגישה שהסוף קרוב) מאשר לזכור את אותה אשה שהגנה על בר רפאלי בעוצמה רבה כל כך ובחוסר קשב רב כל כך.

ולא לפי הסדר הזה בהכרח....

אני לא צרכן גדול של פפראצי. אין לי בזה עניין. אני מודה שמדי פעם אני יכול להסתקרן, אבל איכשהו נראה לי שהפפראצי פה בארץ הוא במקרה הטוב מביך. אין פה תעשייה, לא באמת. לא בהיקפים שיש במקומות אחרים, לא בסטייל שיש במקומות אחרים. לראות את אלון אולארצ'יק מדווש על אופניים ברוטשילד זה חלק משיגרת יומו של מי שעובר ברחוב הזה. לא צריך פפראצי בשביל זה. וכשאתה רואה פפראצי של אלון אולארצ'יק, אתה לפחות רואה מוזיקאי אמיתי, אולי אפילו דגול. אני מסוגל להבין את עניין נינט בהקשר הזה. וואלה, היא כוכבת.

אבל, ברגע שאתה רואה פפראצי של שחקנית זוטרה בהפקה דרג ז' בערוץ 10, אתה מבין שמשהו השתבש. פעם אפילו מצאתי את עצמי מרחם על כל פפראץ ופפראץ שצריך להתפרנס מלארוב לכוכבניות דרג ג' ובשביל לתעד אותם הולכים ברחוב. זה לא הוליווד וזה לא מונטה קרלו. כוּלה ישראל.

מי שכן אוהבת את תעשיית האשליות זו השותפה שלי. כשעברנו לגור יחד (היום לפני 4 שנים, מזל טוב לנו) רציתי להתקין יס והיא אמרה לי שאך ורק הוט, כדי שהיא תוכל לראות גיא פינס. גיחכתי וויתרתי, זה לא היה לי עד כדי כך עקרוני.

אני חייב להגיד שמאז ובארבע השנים שחלפו, משהו באדיקות שלה לגבי גיא פינס קצת מטריד אותי. כמי שמבלה את שעותיו הטובות בצפייה בכדורגל (כן, כן, 22 חוליגנים רצים אחרי כדור) אני לא בדיוק במצב שבו אני יכול להעביר ביקורת. ובכל זאת, אני מוצא את עצמי קצת בז לקטע הזה.

כאילו, מה יכול להיות כל כך חשוב במהדורה הזאת של גיא פינס. זה לא שהסרטים, ההצגות או האלבומים שעליהם הוא מדווח מעניינים אותה. זה פשוט העיסוק הזה בחיים של מישהו אחר. אולי כתחליף לתוכן שחסר בחיים עצמם (הערת ביניים: אתם מכירים את זה שאתם לא אוהבים באנשים אחרים תכונות שאולי קצת קיימות אצלכם ושאתם לא כל כך אוהבים בעצמכם. מכירים ? יופי, זה פחות או יותר המצב אצלנו).

אם אני צריך לשים את האצבע על הרגע שבו התחלתי ממש לסלוד מהעניין, זה היה כשהיא סיפרה לי שהיא ראתה ברחוב (או שאולי הגיעה לבנק שבו היא עובדת) איזשהי שחקנית שאני ממש ממש לא זוכר ("...אתה יודע את מי ראיתי היום ???..."). השחקנית ההיא הייתה כל כך איזוטרית בזמנו, שפשוט הדהים אותי לראות שאסנת מכירה אותה. כשהיא סיפרה לי על זה, בקושי הכרתי את הסידרה שממנה באה אותה שחקנית, אבל משהו בהתלהבות של אסנת מלראות את אותה שחקנית חסרת משמעות, קצת העציב אותי.

בכל מקרה, לפני כמה ימים חוזרת השותפה שלי הבייתה ומספרת לי שהיא ראתה את מרינה מהישרדות (עוד תכנית שאני לא רואה ושלא מעניינת אותי) בבריכה של הילטון. איזה צלם פפראצי צילם אותה והשוס הוא שבסיום הצילומים, הצלם ניגש למרינה והראה לה מה הוא צילם והם ממש עברו על התמונות ובחרו אותן. כלומר, מה שהוצג היום ב-NRG כפפראצי של מרינה הוא בעצם סוג של צילומי אופנה, אם תרצו.

האמת, אין לי עם זה בעיה. כפי שאמרתי , זה לא מעניין אותי. חבל לי על כל האנשים שעוד קוראים את זה וחושבים שמוכרים להם משהו אמיתי. נתח מחיי הכוכבות. עוד יותר חבל לי על אלה שאומרים לעצמם "שיאללה, איזה קרוב הוא הצליח לצלם את מרינה. איך זה שהיא לא שמה לב ???"

למי שבכל זאת מתעניין (בכל זאת, המרינה הזאת עסיסית למדי): http://www.nrg.co.il/online/7/ART1/716/940.html