הבלוג של אילון

"תשע מלכות" הוא מסוג הסרטים שאלמלא יהיה מי שימליץ לך עליו, הוא ודאי לא יהיה הבחירה הראשונית שלך לצפייה ואפילו לא הרביעית. למרות שלאורך הדרך יוצא מדי פעם לראות כמה וכמה סרטים זרים, מצליחים ומוצלחים, הרי שנטיית הלב הראשונית היא להתרכז בקולנוע האמריקאי/ישראלי/צרפתי/אנגלי. במקרה הזה ההמלצה הגיעה מכיוון פילדלפיה. אחי היחידי המליץ בחוֹם ואם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר (המשפט הזה מופיע פה סתם. אין לו שום משמעות. הוא פשוט היה נשמע לי הולם. בתאכלס אין לי מושג מי הארזים ומי האזובים באנלוגיה הזו). "תשע מלכות" דווקא התגלה כהפתעה נעימה מאוד ואלמלא הייתי גמור מעייפות בשעה שראיתי אותו (לקראת סופה של משמרת לילה, טרוט עיניים) יכול להיות שהייתי נהנה ממנו הרבה יותר. בכלל, ישנם כמה סרטים זרים ומוצלחים שמסתובבים בספריות הוידאו ושווה בהחלט להשקיע בהם זמן (סקס ולוסיה, ואת אימא שלך גם ועוד) לא כל סרט בספרדית הוא אלמודובר אבל חלק מהם בהחלט מתקרבים. מדובר בסרט קצבי, חביב, רווי טוויסטים, ערוך נפלא, הגיבורים (למרות שהם למעשה פושעים) מצליחים לעורר המון הזדהות ומגיעות מחמאות חמות לכל הנוגעים בדבר.

העלילה בקצרה: חואן ומרכוס הם שני פושעים זוטרים (מה שוודי אלן כינה small time crooks) שנפגשים בוקר אחד, די במקרה, כשמרכוס מחלץ את חואן מנסיון כושל לעבוד על קופאית במיני מרקט קטנטן. מרכוס מתרשם מחואן עד כדי כך שנוא מציע לו לעבוד בצוותא באותו יום. רוצה הגורל ודווקא באותו יום, חבר של מרכוס, זייפן זקן מנסה לשדל את מרכוס לבצע תרגיל שיכניס לכל המעורבים סכומי עתק. מרכוס (הקשוח מבין השניים) נענה להצעה ויחד עם חואן (שמגלם את תפקיד המקובל על הבריות) הם מתחילים לתכנן את הפשע המושלם - מכירת בולים מזוייפים מהתקופה הנאצית (תשע מלכות) לאספן ראוותני. ברקע ישנם קשייו המשפחתיים של מרכוס ואביו של חואן היושב בכלא על עבירות מירמה.

קצרה ידי מלספר את כל הפיתולים בעלילה, אני רק יכול להגיד ששווה בהחלט להמר על הסרט הזה.

תמונה של רגע טוב

הפסיכופט המתורבת ערך סקר לגבי מה היא הטרילוגיה הטובה ביותר בכל הזמנים. הופתעתי לגלות שלמרות היומרנות הרבה ממנה אני סובל, רוב הטרילוגיות שראיתי (מבין כל אלו שהוא ציין) היו מתחום הבידור הקל (בחזרה לעתיד, אוסטין פאוורס וכו'). זה רק גרם לי להבין יותר עד כמה יש לי חסך בכל הקשור לקולנוע ועד כמה השנים שבהן כמעט ולא ראיתי סרטים (חלק הארי של שנות התשעים) גובות את מחירן היום כשאין לי מספיק זמן לראות את כל מה שאני באמת רוצה. בכל מקרה, להלן התגובה שרשמתי לפסיכופט המתורבת (אני יודע שזה נורא לא קול לצטט את עצמי אבל זו הפעם הראשונה בה אני רושם תגובה שמגיעה עד ל - 1000 תווים):

אז ככה: הטרילוגיה האהובה עליי ביותר בכל הזמנים ובכלל היא "בחזרה לעתיד". החל בסימפטיה אותה אני רוכש למייקל ג'יי פוקס וכלה בנושא המסע בזמן כפי שהוא מוצג בסרט הזה. מבריק, פשוט מבריק. זמקיס הצליח לגרום להדיוטות שכמותי לדוש שעות על גבי שעות בלופים שיש בעלילה ובמסע בזמן. אני מכיר את הסרטים האלו בע"פ וילדותיים ככל שיהיו אני עדיין אוהב אותם עד אין קץ. במקום השני אני ממקם את "מת לחיות". לא נעים להודות אבל שוב מדובר בסימפטיה לכוכב הסרט. מאז ימי "בלשים בלילה" אני נמנה על אוהדיו של ברוס וויליס. הסרטים עצמם הם הצורה האכילה ביותר של סרטי פעולה לאנשים שכמוני שאינם אוהדים את הז'אנר ולמרות שברוס וויליס מתעקש לגלם את האמריקאי הפטריוט והכל-יכול (גישה מתנשאת שאני לא כל-כך מעריך) הוא עדיין שומר על מידה בלתי-מבוטלת של חן בגילום הדמות. במקום השלישי, אוסטין פאוורס. מעבר לכישרון העצום של מייק מיירס כמבצע, ניתן לראות שהסרט נעשה מתוך אהבה עצומה לתרבות האנגלית לדורותיה ולכל סרטי ג'יימס בונד. פארודיה שנעשית מתוך אהבה כל-כך גדולה תמיד תיראה טובה יותר מסתם פארודיה שבאה ללעוג ותו לא.

עד כאן התגובה. כמובן שאם היה קצת יותר מקום הייתי מפרט עוד יותר על איך ולמה אני אוהב את הטרילוגיות האלה דווקא. לסיום אני רק רוצה לציין שאחת משלוש הטרילוגיות האהובות עליי היא דווקא הטרילוגיה התל-אביבית של אורי זוהר (מציצים - עיניים גדולות - הצילו את המציל) שהביאה לידי ביטוי את הכשרון של האיש המעניין ההוא ואת שלל ההשפעות הקולנועיות שלו. כיוון שהטרילוגיה ההיא לא הופיעה ברשימה וכיוון שלא רציתי להצטייר כטראבל-מייקר בבלוג שכן, ויתרתי. אני איש מקסים.....

עברו כמה דקות, והנה אני ממשיך את ההתדיינות עם הפסיכופט המתורבת והפעם בשאלה, מהי טרילוגיה.

מהי טרילוגיה ?
לדעתי טרילוגיה היא בראש ובראשונה שלישייה של סרטים שמאוגדת בקשר רעיוני ושיש ביניהם המשכיות. לדוגמה: בחזרה לעתיד היא טרילוגיה. רוברט זמקיס יכול להגיד עד 2015 שהוא לא חשב שהסרט הראשון בסידרה יצליח אבל ברגע שהוא שם את הדוק ואת מרטי בתוך המכונת זמן בסוף החלק הראשון, זה מעיד על ההמשכיות שהוא ניסה ליצור. וזה מה שלמעשה קרה: בחזרה לעתיד היא סידרה של שלושה סרטים שמאוגדים בקשר רעיוני ושהעלילה של השלישי מרפררת לדברים שקרו בסרט הראשון ולהיפך. זו טרילוגיה. מת לחיות או אוסטין פאוורס הם לא טרילוגיות. ההצלחה של מת לחיות הראשון הביאה להפקה של השני והשלישי. למרות שבסרט השלישי יש התייחסות לסרט הראשון, העלילה של שני הסרטים אינה קשורה. בכל סרט ג'ון מקליין עומד בפני סכנות אחרות. ולראייה, בשנת 2005 יצא החלק הרביעי בסידרת מת לחיות, מה שמבטל אותו כטרילוגיה. גם אוסטין פאוורס עובר בכל סרט עלילות שאינן קשורות בהכרח לסרט הראשון. הגיבורים הם אותם גיבורים והכול למעשה נראה אותו דבר אבל אין קשר בעלילות. אגב, גם אוסטין פאוורס עומד בפני הפקה של סרט רביעי.

בדוגמה הישראלית, אורי זוהר או אסי דיין (החיים על-פי אגפא - שמיכה חשמלית ושמה משה - מר באום) הרי שדיין מנצח בנקודות. יכול להיות שאורי זוהר התכוון ליצור טרילוגיה אי-שם בשנות השבעים אבל לדעתי ההתייחסות לשלושת הסרטים (מציצים, עיניים גדולות והצילו את המציל) כטרילוגיה נובעת מתוקף זה שבמרכזם עומדת דמותו של זוהר (פעם בתפקיד גוטה ופעם בתפקיד בני פורמן ופעם בתפקיד מציל שובב) כמי שעובר משברי גיל השלושים-ארבעים ביחס לעצמו ולסביבה. במקרה הזה הרי שיש קשר רעיוני בין שלושת הסרטים אבל חשוב לזכור שגם הסרטים שזוהר ביים לפני מציצים (ובעיקר, התרנגול) מציגים גבר שנמצא במשבר בחיי הנישואין או בחיים בכלל ומוצא את הפתרון לכך בהתהוללות או שבירת מוסכמות חברתיות וכל זאת על רקע תל-אביב הדקדנטית (הרי זה בדיוק מה שטופול עושה בתרנגול - מתגרש, מזיין, מנצל, משתמש וזורק). לפיכך, למרות הקשר הרעיוני המובהק בין שלושת הסרטים של זוהר, אין לדעתי מנוס מלקבוע שעיקר תהילתם כטרילוגיה נובעת מנסיבות חייו של במאי וכוכב הסרטים הללו (כבר במהלך הפקת "הצילו את המציל" היה זוהר בעיצומם של תהליכי החזרה בתשובה וזהו למעשה הסרט החילוני האחרון שהוא עשה). עשרים שנה אחר-כך, חזר אסי דיין על התרגיל הקולנועי של זוהר. גם הוא הציג שלושה סרטים אלא שהפעם העלילות והגיבורים של הסרטים היו שונים לחלוטין. למרות שגיבורי "שמיכה חשמלית" הופיעו בתפקיד הפרענקים ב"החיים על-פי אגפא" הרי שאין הרבה קשר בין השניים (ולראייה: בחיים על-פי אגפא, השלושה נהרגים בסצינת הסיום, למרות כל זאת הם חוזרים לתחייה לכבוד שמיכה חשמלית). אסי דיין יצר, במרוצת 4-5 שנים, שלושה סרטים שמתרחשים בתל-אביב. אין פשוט מלקרוא להם טרילוגיה.

ישנה טרילוגיה אופציונלית נוספת. אם דובר קוסאשווילי יעשה את הבלתי יאומן ויפיק את סרטו הבא כך שהוא יסביר נקודות אפלות ב"מתנה משמיים" ויצליח לחבר אותו ל"חתונה מאוחרת" זו תהיה טרילוגיה מדהימה.

למרות שאני רואה את עצמי כחובב של ז'אנר הקומדיות המפגרות ואחת לכמה זמן אני צריך אחת שכזו לשכל הדואב, לא היו לי ציפיות גדולות (או אפילו ציפיות בכלל) מהסרט השלישי בסידרת "אמריקן פאי". הסרט השני בסידרה שניסה לשחזר את ההצלחה האדירה והדי מפתיעה שלה זכה הסרט הראשון, הצליח להשאיר אצלי הרבה טעם רע. הרצון לדחוס בכוח את כל הדמויות שהכרנו בסרט הראשון לסרט השני יצרה אנדרלמוסיה. קשה היה להבין מי נגד מי וניכר כי הושקעו מאמצים רבים בלמצוא סידור עבודה לטארה ריד, נטאשה ליון (המקסימה) ומינה סובארי (שהספיקה לעשות את "אמריקן ביוטי" בין הראשון לשני ולעלות לליגה אחרת לגמרי). בסרט השלישי הבעיה נפתרה. מבין השחקנים המקוריים נותרו רק ג'ייסון ביגס, יוג'ין לוי (שהיחסים בינו לבין ג'ים היוו מן הסתם את ההפתעה הנעימה של הסרט הראשון והשני), אליסון האניגן, אדי קיי תומאס, שון ויליאם סקוט ותומאס יאן ניקולס (שמגלם את קווין מאיירס ושלא זוכה כמעט לזמן מסך לאורך כל הסרט).

וכך הסרט השלישי יוצא לדרכן עם נוכחות דלילה אבל עם אותם שטיקים בדיוק. אחד מהדברים שמאפיינים סדרות של סרטים מהז'אנר הזה, הוא שבדיחות שהצליחו בסרטים הקודמים הופכות למוגזמות יותר ויותר ככל שסידרת הסרטים מתקדמת. הדמות המאוסה של סטיפלר הייתה עוד יחסית נסבלת בסרט הראשון ואפילו בשני. בסרט השלישי הוא כבר הופך לדוחה באופן מיוחד וגם לא נורא מצחיק. התקריות המביכות של ג'ים גם כן הופכות למוגזמות יותר (במיוחד לנוכח העובדה שהוא כבר ילד גדול ועלילת הסרט נסבה סביב זה שהוא רוצה להתחתן). הסרט עצמו, אגב, לא גרוע במיוחד (שוב, בז'אנר הקומדיות המפגרות). כרגיל, יש כמה דברים אקסטרה-מגעילים, שתי בדיחות מצחיקות:

Finch: "A witty saying proves nothing". (pause) Voltaire

Stiffler: "suck my dick. (Pause) Ron Jeremy

סצינה וחצי של ציצים, הומור נחות במיוחד של בתי שימוש וזהו בערך. אני נוטה להאמין שכבר לא יהיה סרט רביעי בסידרה ועדיף לכל הנוגעים בדבר שאכן לא יהיה סרט שכזה. ג'ייסון ביגס כבר השתדרג לדרגת השחקן הרציני (וודי אלן, פרוזאק ניישן) שון ויליאם סקוט ימשיך לעשות את סרטים מפגרים וכנ"ל לגבי יוג'ין לוי ושאר הכנופייה.

לעלילה: לאחר שלוש שנות חברות ג'ים מחליט להציע למישל נישואין. כמות החרדות הרגילה לקראת החתונה גוברת כשג'ים נעזר בסטיפלר (שאינו מוזמן לחתונה) ע"מ שיילמד אותו לרקוד והוריה של מישל אמורים להגיע ולפגוש את ג'ים ומשפחתו (ובעיקר את חבריו) לראשונה.

ציון מיוחד לשבח לג'נוארי ג'ונס שמשחקת בסרט את קיידנס, אחותה הקטנה של מישל. היא מתוקה להפליא ושווה בהחלט את המאמץ הכרוך בצפייה בסרט. לאוהדיו המסורים ביתר של הז'אנר.

This is January Jones. Ay Karamba !!!

אחי הבכור והיחידי (שמתגורר סמוך לפילדלפיה) נוהג לצחוק עליי די הרבה על הנטיה שלי לשלב ביטויים באמריקאית בכתיבה שלי או בדיבור. לזכותי אפשר לציין שאני לא לבד. הוא צוחק על כל הישראלים. הוא לא עושה את זה מתוך רוע לב או מתוך תחושת עליונות על כך שהוא גר בארץ המדהימה ההיא (כן, אני אוהב את ארה"ב). אם הייתי ממש נדרש לנושא הייתי אומר שהוא עושה את זה מתוך תחושת הלם אותנטית לחלוטין על ההשתלטות התרבותית של ארה"ב על העולם כולו ועל ישראל בפרט. באחת מחופשות המולדת שלו, קרוב לסוף המילניום הקודם, הוא ממש נגנב (ולא לחיוב) מבהלת "סיינפלד" שהייתה פה ומזה שכל בנאדם שהוא דיבר איתו לא הפסיק לצטט את "סיינפלד" או להתחיל משפטים ואנלוגיות בביטוי: "זה כמו בפרק של סיינפלד ש....".

האמת היא שהוא די צודק. האמריקאיות כל-כך נטמעה בתרבות שלנו ובהתנהגויות שלנו שאנחנו כמעט כבר לא שמים לב להמון דברים נורא אמריקאיים שאנחנו עושים. אני לא ממש יודע להגיד אם זה טוב או רע או אם אני אוהב את זה או לא. נכון לעכשיו אני בעיקר indifferent.

ולמה בעצם נועדה כל ההקדמה הזו ?

ב - IOL ידעו לספר שקבוצת ליברפול (אהובתי, מכורתי) סובלת ממצוקת חלוצים כתוצאה מפציעתו של אמיל האסקי הגמלוני. ואיפה אמיל האסקי נפצע אתם שואלים, ובכן, האסקי המיותר נפצע בהאמסטרינג. כך במקור. ב - IOL לא ממש רצו להתאמץ ולבדוק בבבילון שהאמסטרינג זה "מיתר הברך" הם אפילו לא טרחו לכתוב את "האמסטרינג" באותיות אנגליות אלא חזרו על זה פעמיים בעברית. אתם אָנְדֶרְסְטֵאנדְ. ל - IOL לא ממש אכפת להיות הכי פרובינציאליים בעולם. ככה זה היר אין יזראל.

לאות מחאה על חוסר ההשקעה בתרגום הרשיתי לעצמי לגנוב ל - IOL את התמונה של הסקי (עם שמיצר)