הבלוג של אילון

כרגע קראתי ב-NRG שאפרים קישון נפטר הערב בשווייץ. באמת שאהבתי אותו. אהבתי את חמשת הסרטים שהוא עשה ואת כל הדברים שלו שיצא לי לקרוא (ולצערי הרב לא יצא לי יותר מדי). קישון היה אחד מהגדולים והסרטים שלו, על שלל הפגמים שהיו בהם, הציבו בפנינו מראה של המציאות שבה אנחנו חיים ואיך אנחנו נראים. חבל מאוד. העולם באמת היה טוב יותר בזכות אנשים מבריקים כמו קישון. השנה הלכו לעולמם גם נעמי שמר, עוזי חיטמן, אריק לביא ופשנל. רק שוו בנפשכם איזו הפקה הם בטח מארגנים שם למעלה. עוזי יכתוב מילים, נעמי תלחין, אריק ישיר, קישון ידבר במבטא הונגרי כבד בין הקטעים ופשנל יגזור קופון. יהי זכרו ברוך ויצירתו נצורה. 

כמה טוב ללכת נגד הזרם: אני, דווקא מאוד אהבתי את "טרמינל". ראיתי אותו ביום ההולדת ה-29 שלי ונהנתי מכל שנייה. אם מצליחים להתעלם מהמופרכות שקיימת בסרט (הגם שהוא מבוסס בחלקו על סיפור אמיתי) ומחוסר הסבירות שמקרה כזה יקרה באמת, הרי שאפשר להנות. לעניין ההנאה מהסרט, כלל לא מזיקה העובדה שאני מסמפט את טום הנקס. אלוהים יודע איך הוא מצליח להיות כ"כ אמין בכל תפקיד שהוא נותן ואפילו בתפקידו של ויקטור נבורסקי שבא ממדינה שלא קיימת וחי חיים שהם בלתי הגיוניים באף קנה מידה שהוא; הנקס מצליח בכל פעם לייצר דמויות מרגשות ומצחיקות.

"טרמינל" על עלילתו המופרכת מצליח להזכיר את "להתחיל מחדש" ואפילו את "פורסט גאמפ" ולא רק בגלל השחקן הראשי אלא בעיקר בגלל האתוס האמריקאי כ"כ של אדם שעומד בכל המכשולים והתקלות ומצליח לייצר לעצמו סוג של חיים מלאים בזכות התושיה, יכולת הספיגה ובמקרה של "פורסט גאמפ" ו"טרמינל", בזכות היכולת לסחוט רחמים (או חביבות, תלוי מאיזה צד של התסריט מסתכלים על זה). אלמנט נוסף ב"טרמינל" הוא הביקורת הגלויה על הבירוקרטיה. סטנלי טוצ'י בתפקיד פרנק דיקסון הבירוקרט מצליח לייצג באופן מושלם את כל מחדליה של הבירוקרטיה המודרנית. בכלל, מגיעה מילה טובה לטוצ'י שלטעמי הוא אחד מהשחקנים היותר טובים שיש בנמצא וכל תפקיד שלו הוא תאווה לעיניים. יכול להיות שאפשר לצפות להרבה יותר משיתוף הפעולה בין הנקס לספילברג. בפעמים הקודמות שזה קרה קיבלנו את Catch me if you can ואת "להציל את טוראי רייאן", אבל לשני החברה האלה אין מה להתבייש ב"טרמינל". מבחינתי אלה היו שעתיים של כיף בכיכובו של טום הנקס המרגש וסטנלי טוצ'י המבריק. אה, גם קת'רין זטה-ג'ונס עוברת בסרט. היא יפה שזה פשוט כואב. אני לא כ"כ אוהב אותה (יש בה משהו רע) אבל היא יפה באופן נדיר.

"טרמינל" מביא את סיפורו של ויקטור נבורסקי, תייר ממדינת קרקוז'יה (מדינה דמיונית שלפי המבטא של הנקס אמורה להיות איפשהו במזרח-אירופה) שנוחת בניו-יורק בזמן שבארצו מתחוללת הפיכה שלטונית. עקב ההפיכה, מדינת קרקוז'יה חדלה מלהתקיים כיישות פוליטית וויקטור מוצא את עצמו ללא אזרחות, אשרת שהייה או ויזת כניסה לארץ המוגבלויות הבלתי אפשריות. פרנק דיקסון, הבירוקרט הראשי בשדה התעופה מתיר לויקטור להסתובב באולם הטיסות הנכנסות עד שיימצא מתורגמן שיסביר לו את מצבו, וכל זה מתוך תקווה שויקטור ינסה לברוח וע"י כך יהפוך לבעיה של רשויות ההגירה ולא של רשות שדות התעופה (המקבילה האמריקאית לרשות שדות התעופה). ויקטור לא מנסה לברוח וכעבור זמן מה מגלה שהוא תקוע בטרמינל וכל עוד הוא מבלה בשטח הטרמינל הוא בעיה של דיקסון. הנקס, לטעמי, מצליח להציג בשלמות את התייר שתקוע במדינה שאליה אסור לו להיכנס ומבלי שהוא ידע את השפה. התושיה שהוא מגלה ע"מ להיטיב את מצבו בשדה התעופה מזכירה את אותו הנקס שנתקע על אי בודד לפני כמה שנים בסרט של זמקיס. אני אישית אהבתי מאוד את הסרט ונהנתי מכל שניה. אני לא בטוח שהדעה הזו היא נחלת הכלל אבל במקרה הזה הכלל לא יודע מה הוא הפסיד. 

מי אמר שמעשים טובים לא משתלמים ?

ה-Manic street preachers, להקת הרוק היומרנית החביבה עליי החליטה להופיע במופע המגבית המיוחד לקורבנות הצונאמי. לפי מה שהבנתי, אפילו שרקו להם בוז. לפני כמה לילות ראיתי קטע מההופעה שלהם בערוץ הספרדי. השד יודע למה שרקו להם בוז ובכ"ז, ההופעה שלהם הצליחה להזכיר לי כמה שאני אוהב אותם ולפיכך, חזרתי קצת לייצוא הוולשי הטוב ביותר (להוציא את אייאן ראש, טום ג'ונס ורייאן גיגס כמובן). האמת, אחלה להקה, שעושה אחלה מוזיקה ואם היה לי זמן להתעמק אז גם הייתי אומר "אחלה טקסטים". יבוא יום ואני אספר את הסיפור המיוחד שלהם, בינתיים נסתפק בשיר הכי מפורסם שלהם וגם הפייבוריט שלי בימים האחרונים: Motorcycle emptiness, שיר שהוא הרבה יותר מעמיק מכפי שהשם שלו גורם לו להראות. שבת שלום.

Motorcycle emptiness / Manic street preachers

Culture sucks down words
Itemise loathing and feed yourself smiles
Organise your safe tribal war
Hurt maim kill and enslave the ghetto

Each day living out a lie
Life sold cheaply forever, ever, ever

Under neon loneliness motorcycle emptiness
Under neon loneliness motorcycle emptiness

Life lies a slow suicide
Orthodox dreams and symbolic myths
From feudal serf to spender
This wonderful world of purchase power

Just like lungs sucking on air
Survivals natural as sorrow, sorrow, sorrow

Under neon loneliness motorcycle emptiness
Under neon loneliness motorcycle emptiness

All we want from you are the kicks you've given us
All we want from you are the kicks you've given us
All we want from you are the kicks you've given us
All we want from you are the kicks you've given us

Under neon loneliness motorcycle emptiness
Under neon loneliness motorcycle emptiness

Drive away and it's the same
Everywhere death row, everyone's a victim
Your joys are counterfeit
This happiness corrupt political shit

Living life like a comatose
Ego loaded and swallow, swallow, swallow

Under neon loneliness motorcycle emptiness
Under neon loneliness motorcycle emptiness
Under neon loneliness motorcycle emptiness
Under neon loneliness everlasting nothingness

בחורינו המצויינים - לאט-לאט ובלי שהרגשנו, הצטברה שורה של הישגים נאים לחלוטין בתחומים שאינם כדורגל/כדורסל: נבחרת הכדור-יד העפילה למשחקי ההצלבה שאולי-אולי-אולי יביאו אותה לאליפות אירופה. גם אם לא (והסיכויים לכך, למרבה הצער, הם די טובים) הרי שמדובר פה בהישג נאה לחלוטין. חוצמזה, מעיון מעמיק בבלוג של טליק גיליתי שיש נציג ישראלי שהשלים את הראלי המפרך (ויש הרבה שלא הצליחו) ועוד חוצמזה, גלית חייט וסרגיי סחנובסקי מחליקים את דרכם הבטוחה למדליה או לפחות למקום גבוה בהחלט באליפות אירופה בהחלקה על הקרח. שאפו עצבני לכולם.

דייויד בלאט - אם נתעלם לרגע מהתחושה החמוצה שדייויד בלאט נבחר לאמן את הנבחרת בעיקר בגלל העבר שלו במכבי ובעיקר בגלל ההתקפות של אפי בירנבוים על איגוד הכדורסל (או בקיצור: על שמעון מזרחי) הרי שלדעתי, המינוי של בלאט הוא ראוי לחלוטין. אומרים שבלאט היה זה שעמד מאחורי ההישגים ההגנתיים של מכבי בשנים האחרונות. כמו שמכבי נראית העונה באירופה, אפשר להבין שיש הרבה בטענה הזו. לנבחרת ישראל אין הרבה מה למכור בדרגים הגבוהים באירופה. חומר השחקנים הוא בינוני במקרה הטוב ויש לי תחושה (ואני מאוד מקווה שלא אתבדה) ששילוב של בלאט וארז אדלשטיין על הקווים יכול להביא את הנבחרת למקומות טובים. בלאט ידאג להגנה, אדלשטיין יידאג לטירוף ומוטי דניאל (עוד חולוני של כבוד) יספר סיפורים על התקופה של ברקוביץ' בנבחרת. יחד, השלישייה הזאת יכולה להיות אחד הדברים הטובים ביותר שיקרו לנבחרת.

אפי בירנבוים - אני מאוד מסמפט את הבחור למרות שפעם הוא השתעל עליי (בטעות, יש לציין) בעודי הולך לתומי ברחוב הרא"ה בר"ג. למרבה הצער, יש כאלה שלא יזכו לאמן את הנבחרת. זה לא נורא. במקרה הספציפי הזה, זה גם לא קשור לפוליטיקה (או לפחות, לא לגמרי קשור לפוליטיקה). יש הרבה מאמנים טובים, בכל תחום, שלא יזכו לאמן את הנבחרת. שפיגל וקשטן בכדורגל הם דוגמה טובה. משבשלו הנסיבות למינויו של קשטן הוא בחר את הפועל ת"א. שפיגל זכה לתקופת הזוהר שלו כמאמן בימים שבהם שרף אימן את הנבחרת. שניהם (קשטן ושפיגל) אולי לא יזכו לאמן את הנבחרת אבל עצם העובדה שהם היו ראויים לכך כמוה כהכרה באיכויות שלהם כמאמנים. כנ"ל לגבי נבחרת הכדורסל. קצורין היה מאמן טוב, רוב הזמן, ולא היה שום טעם במינוי מאמן אחר. לנבחרת צריך להביא את מי שיעשה לה טוב ולא את מי שחושב שמגיע לו בגלל הוותק וכו'. מה גם שאי מינויו של בירנבוים, משאיר אותו פנוי לעסוק בענייני ה"אפיכה". עם נציג קוהרנטי ולוחמני כמו אפי, אולי משהו באמת יזוז פה. הלוואי.

אלי אוחנה - אני מסכים לגמרי עם מאמן בית"ר שמנסה לצנן את ההתלהבות מהמפגש בין בנין-נמני (במסגרת ביתר י-ם) למכבי ת"א. בית"ר נמצאת בתקופה טובה יחסית ולאור הרמה הבינונית (שגם היא לוקה בה) של הליגה כולה, בית"ר מרגישה שיש מצב לאירופה, סופ-כל-סופ. אוחנה, אפילו, לחוץ עוד יותר כיוון שקריירת האימון שלו חייבת איזשהו הישג בסדר גודל משמעותי. כל הטרראם הזה של בנין/נמני מסיט את תשומת הלב מהמשחק וגרוע מכך, עלול לגרום לשחקני מכבי ממש לשחק כדורגל (בשעה טובה ומוצלחת). אפשר להבין את אוחנה שמנסה להחזיר את העניינים לסדרם אבל...זה לא יעזור לו כל-כך. בליגה חלשה וצפוייה הנושא העיקרי הוא השטויות המשניות ומאלה, ב"ה יש לנו המון.

צ'לסי - לכאורה אין משמח יותר משינוי בליגה האנגלית. מאז שנת 91', ולמעט שני מקרים, כל האליפויות התחלקו בין מנצ'סטר יונייטד (8) וארסנל (3). האליפות האחרונה שנלקחה ע"י קבוצה שאינה אחת מהשתיים הייתה האליפות של בלקבורן ב-95'. ולמרות כל האמור לעיל, יש טעם מריר מאוד מהאליפות של צ'לסי. בזכות הכסף של אברמוביץ' צ'לסי התחזקה בכמויות עצומות של שחקנים. בניגוד לריאל מדריד, צ'לסי לא רכשה את הכוכבים הנוצצים ביותר אלא את אלו שנמצאים בסבב השני (דרוגבה, פריירה, רובן, קזמן וכו') העובדה שהרכש שלה התברר כיעיל יותר רק מעמידה באור נלעג את ריאל מדריד ותו לא. צ'לסי כרגע נראית בלתי ניתנת לעצירה והפחד הוא שאברמוביץ' ימשיך לשרוף כספים או להלבין אותם במועדון הפאר שלו. במצב שכזה, ספק אם קבוצות כמו ליברפול או ניוקאסל תצלחנה לחזור לימי הזוהר שלהן.

ליברפול - בשנים האחרונות התרגלתי לקטר על מצבה של ליברפול בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע (ואין רבים כאלה). השנה, אחרי שנים של מאמנים כשלוניים ביותר, התקבלה ההרגשה שהמצב הולך להשתנות. רפא בניטז הגיע מולנסיה ואיתו הגיעה התקווה. אלא שלתקווה, מסתבר, יש הומור מרושע במיוחד. כמות הפציעות שליברפול עברה ועוברת העונה היא נדירה. בעשרים וכמה שנים שבהן אני רואה כדורגל אני לא זוכר קבוצה שהייתה כ"כ חסרת-מזל בתחום הפציעות. המקבילה האפשרית היחידה (שאני זוכר) היא מידלסברו בימיו של בראיין רובסון שהחליטה שלא להתייצב למשחק חוץ בגלל שלא היו לה מספיק שחקנים (גם, בגלל מכת פציעות). דג'יבריל סיסה, צ'אבי אלונסו ופלורנט סנמה-פונגול כבר גמרו את העונה. ג'רארד ובארוש כבר הספיקו להיפצע. הארי קיוול לא משחק כבר תקופה ארוכה בגלל פציה, שמיצר בכלל לא פתח את העונה. נונייז נפצע באימון הראשון שלו ואני משוכנע שיש עוד פציעות ששכחתי לספור. במצב העניינים הזה, אין אפילו טעם לבקר את ההדחה מהגביע האנגלי או חוסר ההצלחה בליגה. במקום שבניטז ייאבק בארסנל וצ'לסי הוא נאלץ להיאבק בגורל או במרפי (המחוקק, לא השחקן) ולהם, כך מסתבר, יש כוח רב הרבה יותר.

שייע - אף מילה. את כל מה שיש לי להגיד עליו אני אגיד בפוסט נפרד.

פדרר - אני דורש הכרה ממסדית בכך שאני הוא זה שהצליח לנחס את השוויצרי המתוכנת הזה. רק לפני 4 ימים קיטרתי על כך שאי-אפשר לנצח אותו והנה בא סאפין ומוכיח מה ההימורים שלי שווים. אז נכון שסאפין הוא זה שרץ והזיע על המשטח שם במלבורן אבל אלמלא הפוסט ההוא, תהיו סמוכים ובטוחים שפדרר היה משחק אותה שוב. למורת רוחנו הכללית.

יש איזה גבול לאידיוטיזם שאפשר לספוג בקומדיה אידיוטית, ווויל פרל היה ככה-קרוב ללחצות אותו ב"מגיש החדשות". זה לא שהסרט לא אידיוטי, כי הוא אידיוטי לדבעי, אבל איכשהו, בפרספקטיבה של זמן (ראיתי את הסרט לפני למעלה משבועיים), זה נסלח. וויל פרל הוא אחד מהתוצרים המוצלחים ביותר של Saturday night Live  בשנים האחרונות, יצא לי לראות אותו במלא סרטים אחרים, בד"כ בתפקידים משניים, אחי היחידי דווקא די מחבב אותו ולפיכך התרשמתי שבארה"ב פרל הנ"ל הוא סיפור גדול, אני באופן אישי מתרשם פחות. בכל מקרה, בקרוב נזכה לראות אותו ב"מלינדה ומלינדה", סרטו הבא-עלינו-לטובה של וודי אלן והופעה בתפקיד ראשי אצל וודי כמוה כתו הכשר (עם סייגים אלו ואחרים). את "מגיש החדשות" אפשר לסווג כהכלאה בין מוקומנטרי לבין קומדיה-רעה-במיוחד. אני לא יכול שלא לחשוב שאם יוצרי הסרט היו דווקא הולכים על האופציה של המוקומנטרי, התוצאות היו מחמיאות יותר. בתור קומדיה, "מגיש החדשות" עובד לעתים נדירות. דווקא וויל פרל בסדר ואפילו הצליח לבנות דמות נלעגת במיוחד אבל זה לא מספיק בשביל להחזיק סרט שלם. יכול להיות שפרל ואדם מקיי (במאי הסרט ושותפו של פרל לתסריט) היו מצליחים יותר אם דמותו של רון בורגונדי הייתה משמשת כחומר לסקצ' ב-SNL או אפילו כמה סקצ'ים. בסרט שלם, זה פשוט לא עובד.

"מגיש החדשות: סיפורו של רון בורגונדי" הוא עוד מחווה לשנות השבעים העליזות. כמו "סטארסקי והאצ'" וכמו עוד מיליון סרטים אחרים, "מגיש החדשות" משתמש בכל הקלישאות ובכל הצבעוניות שאפיינה את התקופה ההיא. רון בורגונדי (פרל) הוא מגיש החדשות הבכיר של סן דייגו. הוא אהוב, נערץ ומצליח אצל הנשים. הוא מוקף בשלושה כתבים שסרים למרותו והוא שוביניסט מגעיל, כמו רוב הגברים של התקופה. הכל טוב ויפה בחייו של רון עד שלתחנה מגיעה ורוניקה (אפלגייט), כתבת צעירה ואמביציוזית שמערערת על מעמדו של רון שמתאהב בה נואשות. אט אט האהבה שניצתת בין רון לורוניקה מפנה את מקומה לתחרות סמויה ואח"כ גלויה ביניהם. ובמלחמה, כמו במלחמה....

האמת, "מגיש החדשות" נראה כמו הצ'אנס של פרל ומקיי להפגין את קשריהם הענפים בהוליווד הצעירה (נשמע כמו שם של שכונה בראשל"צ) וכך ניתן למצוא בסרט את וינס ווהן ופול ראד (מייק, הבעל של פיבי בחברים) בתפקידים משניים ואת בן סטילר, לוק ווילסון, טים רובינס וג'ק בלאק, בהופעות אורח מוצלחות. למעשה, למעט הופעות האורח אין הרבה מה לחפש בסרט. בקושי ניצל מכניסה לרשימת הסרטים הגרועים. אפשר בהחלט לוותר.