הבלוג של אילון

ביום שישי בלילה, אחרי שהאורחים הלכו הבייתה ואחרי שניקיתי את הכל (טוב, כמעט את הכל..) ניגשתי לאינטרנט ובדקתי מה עולל העולם בכמה שעות שבהן לא השגחתי בו. שום דבר מיוחד, למעט ידיעה אחת בשולי חדשות הספורט, ידיעה שהצליחה לעשות לי מצב-רוח מאוד מאוד טוב לדקה וחצי לפחות וגם קצת אחר-כך: רובי פאולר חוזר לליברפול. נכון, רובי פאולר הוא לא מה שהוא היה פעם אבל בוא נודה על האמת, גם אף אחד מאיתנו הוא לא מה שהוא היה פעם. לפאולר יש (או לפחות הייתה) את הכריZמה ששמורה לכוכבים תוצרת-בית שצצים פעם בדור. אם לקחת דוגמה מישראל, אפשר לדרג את הקירבה של פאולר לאוהדי ליברפול כדרגה אחת מתחת לנאמנות של נמני (כואב לי להגיד על נמני מילים טובות אבל מה ששלו שלו) לאוהדי מכבי. פאולר התחיל את דרכו כאוהד אברטון שהיא היריבה העירונית המרה של ליברפול, אבל מרגע שהצטרף לליברפול הוא לא ראה אחרת מלבדה. הוא גדל להיות אייאן ראש הבא ואלמלא מייקל אוואן שבא מיד אחריו, האימפקט שלו על ההיסטוריה של ליברפול יכל להיות משמעותי יותר. מה שהיה חסר לפאולר זה מומנטום (למרות שגם בתחום הזה, אוואן פיספס יותר ממנו). פאולר שיחק בליברפול בין 93' ל 2001 ואלו היו ללא ספק השנים הגרועות ביותר של הקבוצה. למרות מאגר כשרונות עצום, ליברפול לא הצליחה לזכות בתואר וגרוע מכך, היא נאלצה לצפות בעיניים כלות איך התואר נודד כל שנה לאולד טראפורד לקבוצתו השחצנית של סיר אלכס. פאולר וחבריו לקבוצה נודעו אז בתור הספייס בויז. הם היו טובים בכדורגל אבל טובים עוד יותר בלהשתכר ביחד ובלא לנצל את הפוטנציאל שלהם. פאולר אמנם כבש בצרורות אבל אף-פעם זה לא עזר לזכייה בתואר משמעותי. מה שכן, הקהל אהב אותו. הוא היה משלהם. באחד המשחקים הוא חשף כתובת על חולצה שתמכה במאבק של פועלי איגוד הנמלים או משהו בסגנון. הקהל של ליברפול לא היה צריך יותר. ולמרות ששנת 2001 הייתה שנת המיני טרבל של ליברפול, ולמרות שהקהל כל כך אהב אותו (ואולי בעצם בגלל זה), ליברפול (ובעיקר הוייה) מכרה את פאולר ללידס תמורת 12 מיליון ליש"ט. בדיעבד, מדובר בעיסקת המאה מבחינת ליברפול. פאולר התברבש בלידס, נפצע ובמעט שהוא שיחק הוא לא הציג יכולת טובה. ליברפול פינתה יותר מקום למייקל אוואן להתבטא והוייה הדיח מהקבוצה עוד שביב של יצירתיות וברק. כולם היו מרוצים. חוץ מפאולר, כנראה. מלידס פאולר עבר למנצ'סטר סיטי ובשנים האחרונות הוא התחיל את הדעיכה המצערת של הקריירה שלו. מצערת כי חבל לראות בחור שבגיל 27 מתחיל להתנהג כמו חלוץ על סף הפנסייה.

שלשום נתבשרתי שהוא חוזר לקבוצה, בהעברה חופשית. עכשיו הוא יהיה מס' 11. אין לי מושג מה פאולר יכול לתת לליברפול וכמה הוא יכול לתרום להקתפה שממילא משופעת בכשרון ובאנשים צעירים ממנו. קראוץ' הגמלוני, מוריינטס, סיסה, לואיס גרסיה וסינמה-פונגול מפארים ממילא את הקאדר של ליברפול, אני לא ממש רואה מתי פאולר יישחק. מה שבטוח זה שהוא יתן את הנשמה יותר מכל אחד מהם ושהקהל של ליברפול ישמח לראות אותו יותר משהוא ישמח לראות כל אחד אחר. שיהיה בהצלחה רובי we sure can use it.

היום חגגתי יום הולדת 30. קצת קשה לי להאמין שאני אומר את זה. זה נשמע כל כך הרבה. 30...ממש מוגזם. כשהייתי ילד קטן קיוויתי להחזיק מעמד עד 24. רציתי לראות איך תראה שנת 2000. התפללתי לאלוהים שיעזור לי להגיע למילניום הבא (למרות שאז לא קראנו לזה מילניום אלא סתם שנת 2000) והוא עזר. והנה עברו 6 שנים ואני בן 30. ממש ממש 30.

החלפת קידומת היא הזדמנות מצוינת להסתכל על העשור שעבר. זו הדרך האישית והסובייקטיבית ביותר לעשות סיכום עשור. אני חושב שאם אני צריך לבחור את האירוע המשמעותי ביותר בחיי במהלך העשור האחרון אני אבחר בזה שאחי נסע לארה"ב והשתקע שם. אין מה לעשות. הנסיעה של אלוני השפיעה על החיים שלי לטוב ולרע. קשה לדעת איך היו נראים החיים אלמלא הנסיעה הזו. העדרו של אלוני שינה לחלוטין את מערכת היחסים שלי עם הורים שלי ושינה לטובה את מערכת היחסים שלי עם אלוני. ובסופו של יום, עד שאני מקים לי משפחה משלי, אמא ואבא שלי, אלוני וגיסתי ושלושת המלאכים המקסימים שלהם הם הכי קרובים אליי. ובכלל, היה עשור שופע. ולמרות שלכאורה הוא סבב סביב אותם אנשים יקרים לי מאוד, הוא היה עשור מעניין. הצלחתי להגשים בו חלומות ילדות, עשיתי תואר, הייתי בחו"ל. יצאתי, חזרתי, לפעמים היו מים חמים ולפעמים לא. העיקר שאני מסיים את העשור הזה כשאני מחייך. וזה הכי חשוב. אני מחייך. ולא שזה כל כך קל. לגורל יש את הדינמיקה המוזרה שלו והיא לא תמיד תואמת את הציפיות שלי. יש הרבה אתגרים בדרך, אבל אני מחייך. הביאוהם לכאן. אני מאחל לעצמי שהחיוך הזה לא ימחק לעולם. ושאת הקידומת הבאה אני אחליף בחברת אשתי וילדיי (או לפחות אחד). שישמור אותנו האלוהים (ואנחנו נדאג לכל השאר). עשור נפלא לכולם.

ישנם מקרים בהם איכותו של הקאסט ואילן יוחסין מרשים יכולים להציל סרט מסויים מכלייה. ישנם מקרים שבהם זה לא קורה. "נחש מי" הוא אחד מהם. אני מת על ברני מק. אלוהים יודע למה. הוא מצחיק, יש לו מבטא מטורף והוא מזרה אימה. אני גם אוהב מאוד את אשטון קוצ'ר. ושוב, אלוהים יודע למה. "נחש מי בא לסעוד" משנת 1967 נחשב לסרט פורץ גבולות ממש. הוא זיכה את סידני פואטייה באוסקר (ונדמה לי שגם את קת'רין הפבורן) ונחשב לאחד הסרטים החשובים ביותר של שנות השישים. "נחש מי" מבוסס עליו כמעט לגמרי. ובכל-זאת כל הנתונים האלה לא מצליחים להציל את "נחש מי" מלהיות קומדיה די לא מוצלחת, עטורת סטריאוטיפים ובנויה רע מאוד. אנ'לא יודע, אם הייתי שחור, הכי טיפוסי שיש, עדיין לא הייתי שמח לראות את עצמי ככה. וגם הלבנים לא נראים טוב בסרט הזה. כולם גזענים וכולם שונאים אחד את השני. לפעמים, הם חייבים להסתדר. לפעמים זה גם מצליח. בוא נגיד שלקלאסיקה כל כך חשובה, מגיע חידוש הרבה יותר מוצלח. אפילו ברני מק לא מצליח להציל את הסרט וחבל, מגיע לו ממנו דברים טובים יותר.

השותפה שלי וחבר מאוד טוב שלי החליטו להקדים ביומיים והעניקו לי אתמול מתנה ליום הולדת: ספר "מוצא השמות" מאת אברהם שטאל (זה נשמע nerd-י לחלוטין אבל זה מה שביקשתי) ו-DVD שכותרתו: The Beatles first U.S visit. שניהם מכירים אותי מספיק טוב כדי לחשוש מלתת לי מתנות שקשורות בביטלס. מבחינתם (ובוא נודה, גם מבחינתי) אני יודע את כל מה שיש לדעת על הביטלס ומכיר כל מה שיש להכיר בקשר לביטלס והנה...הפתעה....ה-DVD מורכב מתיאור מצולם של שעה וחצי מהביקור הראשון של הביטלס בארה"ב, מסע הכיבוש, אם תרצו. ורוב רובו, תמונות שלא ראיתי, או צילומים שהכרתי אבל רק בגירסת הסטילס ולא בגירסת הוידאו.  בקיצור, אתמול גיליתי שיש עוד מה לחקור ולגלות ולדעת. ואני כבר מת שאחי יגיע לארץ ויראה את ה-DVD הזה ויגלה גם הוא כמה וכמה הפתעות. בקיצור, מסקנות מהצפייה, השותפה שלי הכי מחבבת את רינגו ופול ממש לא עושה לה את זה. ליעד המום מהגאוניות של הסוף של I want to hold your hand ואני גיליתי שפול היה הכי business Savvy (זה משהו שאחי אמר על מיק ג'אגר בזמנו). אלו המסקנות המיידיות. בסופ"ש אני אשתדל לראות את הסרט בגירסה עם הפרשנות ואז אולי תהיינה מסקנות נוספות.

ממש באותה מידה שבה נהניתי מ"הכי דומה לאהבה", יכולתי להתאכזב מהסרט. אחד הדברים הנוחים בקומדיות רומנטיות הוא שאתה תמיד תמיד יודע למה לצפות ואין הפתעות גדולות מדי. "הכי דומה לאהבה" נענה לכללי הז'אנר באופן מוחלט ואני מניח שאלמלא הבלחות קצרות של מקוריות בסרט ובעיקר אשטון קוצ'ר ואמנדה פיט, שאת שניהם אני מסמפט באופן מיוחד ולא תמיד ברור, לא הייתי נהנה. אבל...רצה הגורל ו"הכי דומה לאהבה" בא לי ממש טוב. אני מניח שזה לא מעיד דברים טובים כל כך על הסרט. הרי "בא לי טוב" זה בטח לא הדרך הכי יעילה להגיד למה הסרט טוב או לא או למה כדאי לראות אותו. קוצ'ר ופיט מגלמים את אוליבר ואמילי שנפגשים בטיסה מלוס אנג'לס לניו יורק ורק הנסיבות והשנים מקשים עליהם להיות בקשר. וכמו בכל קומדיה רומנטית יש כאן on & off וכמו תמיד זה דביק ואמריקאי מאוד אבל היי, זה טבעה של קומדיה רומנטית ומה לי כי אלין. את הסרט ביים נייג'ל קול ("להציל את גרייס" ו - "נערות לוח השנה") ומגע ידו הבריטי ניכר (למרות שאני חייב להיות הגון ולהודות שאלמלא הייתי יודע שזה הוא, לא הייתי שם לב). מבחינתי, סבבה של סרט. השאלה הגדולה היא איך הוא יבוא לכל מי שיראה אותו.