הבלוג של אילון

במוצאי שבת האחרון הכל נראה נפלא. בית"ר הפסידה (בעיקר בגלל השופטים), מכבי חיפה הפסידה, הצמרת כולה הפסידה (משחקים או נקודות) ורק הפועל ת"א שלי ניצחה. והנה פתאום הפער היה רק 2 נקודות. והנה פתאום ברקוביץ' העתיר שבחים על הקבוצה (ואני אפילו לא סופר את מה ששלמה שרף אמר כי הוא משוחד).

וברגעים כאלה אתה נוטה לשכוח את חוסר היציבות הכרוני של הקבוצה. את העובדה ששביט אלימלך נראה כמו שוער של הוקי קרח (חסר השפעה לחלוטין) ואת זה שאתה אף פעם, אבל אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל מהקבוצה הקפריזית של יצחק שום. ברגעים כאלה אתה חושב על הדרבי ועל איך כל הפרשנים חושבים שהפועל הולכת לנצח. וברגעים כאלה אתה נוטה לשכוח שכמעט בכל דרבי בשנים האחרונות הפרשנים דיברו על זה שהפועל הולכת לנצח ורק קשטן לא הקשיב להם ושם את רמי חליס בהרכב. ברגעים כאלה אתה נוטה לשכוח.

ואז מגיע יום ראשון. ובני יהודה משווה מול מכבי. ויש לך תחושה שמכבי בכלל נמצאת בליגה נמוכה יותר. ואתה נוטה לשכוח שהפער הוא סך הכול 2 נקודות. אותן שתי נקודות שמפרידות בינך לבין בית"ר הן אותן שתי נקודות שמפרידות בינך לבין מכבי, אבל אתה נוטה לשכוח את כל זה. ואז מספרים לך שנמני נפצע ואתה נזכר איך נמני זימבר אותך בדרבי האחרון ואתה מתחיל להיות מרוצה כי מכבי בלי נמני היא באמת כלום ושום דבר, ואתה נוטה לשכוח שמכבי ניצחו אותך כמה וכמה פעמים גם בלי נמני. וביום ראשון הכול נראה טוב.

ואז מתחילות החדשות על הזרים שעומדים לבוא. ואתה שראית את יוליץ' שעלה 300,000$ ולא עשה כלום מתחיל להיות מרוצה מכל מיני שמות שבחיים לא שמעת אבל יש לך תחושה שהם הולכים להצעיד את הפועל למסלול הנכון. ביום שני מחתימים את ניירה, בשלישי את וולינגטון ורק רונאלדיניו מתעכב במכס.

ואז פתאום, כמו שתמיד קורה לקראת דרבי, התחושה משתנה. העכברים (אוהדי מכבי) יוצאים מהחורים ופתאום המאזניים זזות (או שאולי זזים) לכיוון הלא נכון. זה מתחיל בתחושה הפנימית, נמשך בידיעות שאתה קורא לפיהן נמני מחלים וכנראה יישחק ונמשך במחדל הספורטיבי של אתמול בערב שבמסגרתו, שחקן רוסי הצליח לגמור את העונה של הזר החדש, 10 דקות אחרי שהוא התחיל לשחק עבור הפועל וגם את אבוקסיס.

ופתאום אתה מבין שביום ראשון חלום האליפות ייגנז סופית. וגרוע מכך, מכבי תחגוג בפעם השנייה העונה וזה ממש כואב לך פיזית ומנטאלית. ואתה מנסה להגיד לעצמך, "עזוב, זו רק פסיכולוגיה הפוכה" אבל אתה יודע שהפועל היא קבוצה מתסכלת וכל ההפוך-על-הפוך-על-הפוך בעולם לא יעזרו איתה.

קושלאימא של הדרבי הזה......

בין אם אתה מאמין באשמתו של הנשיא ובין אם אתה מאמין בחפותו, קשה שלא להתרשם מהנאום שהוא נשא הערב. זה לא היה נאום. זה היה נסיון עלוב ל - J'accuse כנגד כל העולם ואחותו. ממש כל העולם ואחותו.

לפרקים אני נורא רוצה לחשוב שקצב נפל קורבן לעלילת דם שפלה ונבזית במיוחד. זה לא שאני מגדולי המצדדים במוסד הנשיאות בכללו, אבל אני מודע למעמדו המיוחד ולעובדה שהוא אמור להיות ממלכתי.

אמת, הממלכתיות פסה מן המוסד הזה יחד עם השערוריות שליוו את שלהי כהונתו של ויצמן, ואני לא מדבר על סרוסי וההלוואות אלא על פליטות הפה והסערות שעייזר עורר, אבל בהשוואה לקצב אלה היו סערות זוטות. ממש כלום ושום דבר. אני חושב שחטאו הגדול ביותר של ויצמן היה זה שהוא הפך את מוסד הנשיאות לכר לקידום אג'נדות. אני לא יודע מה בדיוק הייתה האג'נדה של ויצמן, ויכול להיות שגם הוא לא ידע אבל הפופולריות שהוא הכניס למוסד המיותר הזה עמדה לו לרועץ.

לדעתי קצב לא היה אמור להיות נשיא מלכתחילה. פרס היה ראוי יותר, בשל הגיל, הנסיון והפרסטיז'ה שמלווה את פרס (וזה לא עניין של דעות פוליטיות או השקפה מדינית). קצב הפך לנשיא בגלל נקמה של ש"ס, בגלל הרצון לדפוק את הממסד, את "ההם", את הקליקה שכולם מדברים עליה. ו"ההם", "הקליקה" אותם אלו "בעלי האגו המנופח" היו האשמים העיקריים בנאומו ההיסטרי של קצב.

לקצב עמדו הערב שתי ברירות. להרכין ראש, לשמור על קמצוץ של כבוד ולפרוש מתפקידו. הוא בחר באופציה השנייה: לעטות על עצמו חגורת נפץ, קוראן וכאפייה, לצעוק "אללה אכבר" ולרוץ לעבר חבורה של שוטרים ואנשי תקשורת. גם הוא יזוכה הם לא יסלחו לו לעולם. ולא צריך קליקה בשביל זה.  

מצדדיו של קצב, אוהבים להזכיר את יעקב נאמן. השר שהואשם, ויתר על תפקיד שר המשפטים, זוכה לחלוטין אך לא חזר מעולם לתפקידו. כדרכן של השוואות שנעשות ע"י אישי ציבור, גם ההשוואה הזו אינה במקומה. קצב נמצא לקראת סיום תפקידו. הוא חלב מתפקיד הנשיאות כל מה שהיה אפשר לחלוב. זכאי או אשם, עצם נוכחותו ותפקודו כנשיא המדינה בזמן שמעליו תלויות ועומדות האשמות כל-כך חריפות, כמוה כיריקה בפרצופו של הציבור הישראלי. אתה לא חייב להאמין שיש צורך במוסד הנשיאות, אבל אם החברה מאמינה שכן, ראוי שתבקש בתפקיד אנשים שידעו לכבד את המעמד. קצב הוא ללא ספק אינו אחד כזה. 

בתקופה האחרונה יוצא לי לכתוב די הרבה על רדיו. מאוד שנות השמונים מצידי. בשלב הבא אני אתחיל להעריץ את יקיר אביב ולהקליט "חדש חדיש ומחודש". בכל מקרה, לא נעים להודות, אבל אני מאזין אדוק של גלגל"צ. הררי המילים שנכתבו על התחנה הזו וכל השיטנה שברנש שכמותי היה אמור לרכוש למקום הזה לא עשו את שלהם. בסופו של דבר זו הברירה המוזיקלית הסבירה ביותר שיש לי, על אחת כמה וכמה בתקופה האחרונה מאז שקובלנץ הלך והם משדרים יותר מוזיקה עברית. אז נכון שאני מפזם speak the language of the Hebrew man הרבה יותר ממה שבאמת צריך, אבל בסופו של דבר, יש לי פסקול סביר ולא מאתגר ליום העבודה וגם זה משהו.

אבל, ההאזנה הרצופה לגלגל"צ גורמת לי לנקיפות מצפון על הזנחת 88FM. ברמת העקרון מדובר בתחנה שמציעה לי את האופציות הכי סבירות. הם לא משדרים בלופ את אותם 40-50 שירים אלא ממש משקיעים ועורכים תכניות מצוינות. רוב האנשים שם נהנים מטעם מוזיקלי משובח ומרבית השירים שחיפשתי באינטרנט היו שירים ששמעתי ב-88FM. הבעיה היא שהם לא שומרים על רצף. ישנן שעות מעולות לצד שעות רעות במיוחד. ישנן התעלויות מדהימות לצד רגעים מתים. אם בגלגל"צ, בפעם במיליון שנה שישימו שיר של לד זפלין, תמיד ישימו את Stairway או Kashmir (שניהם משובחים אבל צפויים עד כאב) ב-88FM יגוונו ויפתיעו ב-Night flight או I'm gonna crawl (המלצה חמה לכל מי שלא מכיר). לפני כמה ימים, שבת בצהריים, יצאתי מהבית של ההורים והתחמקתי ממירי מסיקה בגלגל"צ. ב-88FM הייתה תכנית על הביטלס. כל שבת יש להם תכנית כזו ואני מקפיד (כיאה לעצמי) לשכוח אותה בכל שבת. הפעם שמו שיר מקריירת הסולו של מקרטני שכנראה לא שמעתי מעולם. וכמה שזה היה יפה. חזרתי הבייתה וחיפשתי את השיר, ובעיקר ניסיתי להבין איך הוא חמק ממני עד היום. מסתבר שמדובר ב-Little lamb dragonfly מתוך האלבום הזניח-יחסית Red rose speedway. בכלל, למקרטני היה כשרון להלביש את הלחנים הכי מקסימים על מילים מפוקפקות-משהו ובכך להחריב מה שיכל להיות יצירות מופת. חשבתי לעצמי, כמה טוב שמדי פעם אני בורח ממוקשי מסיקה בגלגל"צ ומגלה דברים כל-כך יפים ב-88FM.

והנה עוד לא יבש הדיו (איזה דיו, מה דיו ?) על התגלית של שבת וכבר מגיע לו יום ראשון. ואני יוצא מהעבודה ובורח משיר של מירי מסיקה בגלגל"צ ושוב חותך ל-88FM. בשעות בין הערביים הם משדרים את התכנית של טל שילוני. האישה עם הקול הכי חרוך בעולם. בתקופה האחרונה היא מארחת בתכנית שלה מוזיקאים שבוחרים שירים בעצמם ומסתבר שלמוזיקאים יש טעם ממש טוב. בזכות סנדרסון נזכרתי ב-Don't think twice המופלא של דילן, ובזכות האורחת של אתמול (כנראה שזו הייתה אחינועם ניני - היא נשמעה מעצבנת ודחפה כל מיני ביטויים מיותרים באנגלית) גיליתי שתי פנינים מדהימות: Something so right של פול סיימון ו - Marcie של ג'וני מיטשל. וכמו בכל פעם שאני שומע שיר של פול סיימון שאני מכיר ולא מכיר, אני אומר לעצמי, אלוהים אדירים, כמה כשרוני יכול איש כל-כך נמוך להיות וכמה מלודיות יכולות לצאת מבן-אדם אחד. וכמה שאני אוהב לשמוע אותו ומוקיר את זה שהוא כתב את Bridge over troubled water. ואני לא מספיק להתרשם מסיימון לפני שג'וני מיטשל תופסת אותי עם הלחן המדהים ל-Marcie ואני אומר לעצמי "למה לעזאזל אני לא שומע יותר ג'וני מיטשל" ואז הדרך נגמרת ואני מגיע למחוז חפצי ושם אין רדיו.

ובסופו של דבר, אני מגלה שללופ האינסופי של המסיקות בגלגל"צ יש תכלית: הוא נועד אך ורק כדי לשלוח אותי ל-88FM. לשלות כמה שירים לפסקול השבוע ולחזור לביונסה ונלי פורטאדו.

לא בדיוק הצלחתי להבין מה הבעיה סביב טוטו תמוז עד שקראתי את הכתבה בידיעות.

אני יודע שזה מאוד פופולרי לתקוף את משרד הפנים ולהתחיל להגיד דברים מסוג "אם הוא כבר שיחק בשביל הנבחרת אז למה לא נותנים לו דרכון" וכיו"ב ואני יודע שמדובר במקרה מאוד מיוחד ובעייתי, אבל....

מישהו קרא את מה שכתוב בין השורות בכתבה. אורית תמוז אימצה את טוטו בגיל 8 ומאז ועד היום, בעשר השנים שחלפו, היא לא טרחה להסדיר את מעמדו החוקי. שיהיה ברור, אני חושב שהיא עשתה דבר מאוד יפה ואצילי והיא לא עשתה את זה בשביל תמורה עכשווית או עתידית ובקטע הזה היא ממש בסדר גמור וכל הכבוד לה. אבל, טוטו תמוז הוא ילד של שני הורים אחרים, אמנם שניים שויתרו עליו מרצונם, אבל הוא לא הבן הביולוגי של אורית תמוז. היא גידלה אותו, הוא קורא לה "אמא" וקורא להורים שלה סבא וסבתא וזה מאוד יפה ומרגש (באמת, בלי ציניות) אבל מה לעשות שישנה גם בירוקרטיה ולמרות שנהוג לתקוף אותה, יש לה את היתרונות שלה.

אורית תמוז לא הסדירה את מעמדו החוקי של טוטו תמוז. עקרונית הוא אמור להיות אזרח ניגרי. ומה לעשות שכמעט בכל המדינות בעולם יש את העניין של אשרות שהייה וחוקיות השהייה וכו'. אז נכון שהוא גדל פה ורואה בישראל את ביתו ורוצה להתגייס וכו', אבל זה עדיין לא הופך אותו לאזרח. ואם אורית תמוז נתקלה בבעיות לאורך השנים, היא הייתה צריכה לטפל בהן. וגרוע מכך, לפי מה שהבנתי (ואני נורא מקווה שאני טועה בעניין הזה) בשנה שחלפה מאז שטוטו קיבל את האשרה הזמנית מרוחמה אברהם, גם לא נעשה דבר כדי לעגן את מעמדו החוקי ולתת לו אזרחות. ועכשיו, כשאורית וטוטו נדרשים לעבור את התהליך שעובר כל אדם שרוצה לקבל אזרחות, הם פתאום מוחים ומגייסים את בג"ץ לעזרתם. בעיניי זה סחטני ולא רציני.

הייתי שמח אם טוטו היה מקבל אזרחות ועוזר לנבחרת, אין לי שום דבר נגד, אבל אני חושב שההתייחסות למשרד הפנים כאל הרעים בסיפור היא מיותרת ולא הגונה. יש הליך שצריך לעבור ואולי צריך לשנות אותו או לזרז אותו או להקל על כל מי שמוכן מרצונו להצטרף לחיקה החמים של מדינת היהודים, אבל נכון לעכשיו אורית וטוטו תמוז שלא עשו דבר במשך שנים, לא יכולים לבוא ולקטר על כל העולם ואחותו. היו להם את כל הצ'אנסים שבעולם.