הבלוג של אילון

בשנת 88' הפועל ת"א רצה בפעם האחרונה לאליפות.

היא אמנם זכתה בעוד אליפות אחת בשנת 2000 אבל אז כבר לא הייתי ילד והגיבורים של אותה אליפות, שמעון גרשון ותינוקות קשטן היו ברובם אנשים שנולדו אחריי.

מבחינתי, הפעם האחרונה שהפועל ת"א רצה לאליפות הייתה בשנת 88'. הפעם האחרונה שבא הפועל ת"א הגיעה למרוץ הזה כמי שראויה לזכות בו. שנה אחרי האלפיות ההיסטורית של בית"ר י-ם ש(שהושגה באיצטדיון בלומפילד) הפועל ת"א של איציק שניאור רצה לאליפות נגד מכבי נתניה של שייע פייגנבוים.

זו הייתה העונה הראשונה של צפרירים בליגת העל. אני זוכר את זה כי את כל הגאווה העירונית שיכולה להיות לילדים בני 12 שמרנו לצפרירים. באותה שנה הוחלט לחלק את הליגה לפלייאוף עליון ותחתון. הפועל ת"א ומכבי נתניה היו בעליון, מכבי ת"א ומכבי חיפה בתחתון.

במחזור השני של הפלייאוף אירחה הפועל ת"א בבלומפילד את מכבי נתניה.

בן דוד שלי דניאל בא מירושלים והלך איתי למשחק. הוא אוהד בית"ר שרוף, אבל הימים היו ימי חופש פסח והזמן היה בשפע. יחד איתנו היו גם שחר וניסו (כן, כן, למדתי ביסודי עם אנשים שקראו להם "ניסו").

אם אני לא טועה, אותו יום היה אחד מגילויי הספונטניות הראשונים בחיי (וכנראה שגם אחד מהאחרונים שבהם, עד כה). שחר התקשר בקצה הבוקר והציע שנלך למשחק ואני הסכמתי. אימא שלו הקפיצה אותנו במכונית המקרטעת שלה לבלומפילד לקנות כרטיסים. גם בסטנדרטים של שנת 88' המכונית של ברכה לוי הייתה מקרטעת. היה לה צבע ירוק כהה (מהסוג שכבר אז היה קשה למצוא) וחלונות שבקושי נפתחו, אבל היא הייתה מספיק אמינה כדי להביא אותנו לקופות של בלומפילד.

תכננו לקנות כרטיסים ולחזור הבייתה ורק אח"כ לחזור לקראת המשחק. אלא שהקופות לא היו פתוחות, ברכה הייתה צריכה לנסוע לאנשהו ואנחנו נורא רצינו לראות את המשחק. אז נשארנו שם. נשארנו וקנינו כרטיסים רק כדי לגלות שאין לנו מספיק זמן כדי לחזור הבייתה ואין לנו מספיק כסף כדי לקנות אוכל.

והימים ימי חול המועד ורוב המקומות של האוכל סגורים, וגם אם היו פתוחים, כסף לא היה לנו. וכמו קבצנים דרג א' התייצבנו בפתח מסעדה סמוכה (נדמה לי שקראו למקום "הנמלה") וסיפרנו להם שיש לנו רק 2 ש"ח ושאנחנו רעבים.

אולי זה הבגדים האדומים, אולי הפנים התמימות, אולי סתם רוחב לב של אנשים בחג, מה שלא יהיה, בעל המסעדה הושיב אותנו לשולחן עם סלסלת פיתות וצלחת חומוס. נדמה לי שאפילו הוא נתן לנו שתייה. הייתי מספיק נפעם כדי להודות לו ומספיק תמים כדי לחשוב שהפיתות עשויות מקמח מצה. בגיל 12 לא האמנתי שאפשר לחלל את חוקי החמץ הנוקשים. הייתי צריך להגיע לגיל 16 כדי להבין שהבשר שאנחנו מדי פעם אוכלים בבית הוא ממש לא כשר ושפיתות של שנת 88' הן לא עשויות מקמח מצה אלא מפיתות. חמץ אורגינל.

את המשחק אני בקושי זוכר. נדמה לי שנתניה של שלום תקווה ויגאל מנחם הייתה טובה יותר מהפועל ת"א, אבל נגמר 1-1.

את המשחק המשעמם שהבטיחו לנו אתמול קיבלנו עוד ב 88'. מה שאני לא אשכח זה את ניסו עומד במעלה שער 4 ושר לעצמו "זה זה זה זין" בכל פעם שנתניה התקיפה לקראת סוף המשחק. יש דברים שבתור "ניסו" מותר לך לעשות, כנראה שזה אחד מהם.

בסוף העונה הפועל ת"א לקחה אליפות, לא לפני שמכבי חיפה הספיקה להביס את מכבי ת"א 10-0 במשחק בלתי נשכח. מעניין מה קרה לי במשך השנים שאותו 10-0 שעליו שמעתי רק ברדיו, זכור לי יותר מ - 1 -1 שראיתי בחי, במרומי שער 4-5 בבלומפילד.

ביום שבו הפועל לקחה אליפות, אני הלכתי לראות את צפרירים חולון מארחת את בית"ר ת"א במשחק סיום העונה. היה חינם אז באנו. ישבנו עם כל הערסים של השכונה ונהנינו מצפרירים. שחר הלך למשחק של הפועל ואח"כ סיפר בגאווה איך הוא ירד על הדשא ועשה הקפה עם השחקנים.

לא האמנתי לו אז והאמת היא שאני גם לא מאמין לו היום. עדיף לי ככה.

את שחר לא ראיתי 15 שנה, את ניסו לפחות 20 וגם את דניאל אני בקושי רואה. בסיום העונה העוקבת הפועל ת"א ירדה ליגה ואני שמחתי שאני כבר בסיום היסודי ולא צריך לסבול את ההקנטות של אוהדי מכבי. שלום תקווה, הכוכב של נתניה ב-88' הפך להיות האליל של אוהדי הפועל ת"א והגיבור של האליפות בשנת 2000. מגיל 20 ואילך הפסקתי לשמור על חוקי החמץ של פסח ב - 26 הפסקתי עם יום כיפור.

סתם עוד יום של חול (המועד)

"הולך חזק" הוא מסוג הפארודיות שהיו להן את כל הסיכויים להיות אידיוטיות לחלוטין.

אני מניח שצופה שאינו בקיא בסרטים על כוכבי רוק (מסוג הסרטים שנעשו על ג'ים מוריסון או ג'וני קאש) או צופה שלא מכיר את ההסיטוריה של הרוקנרול עלול לאבד עניין מהר מאוד. מי שראה את הסרט שנעשה בשנות השבעים על באדי הולי, או ביוגרפיות אחרות על כוכבי רוק (דילן, ברייאן ווילסון וכו') יכול להנות בטירוף. אגב, מי שלא סובל את ג'ון סי ריילי או שאין לו מספיק טולרנטיות לאידיוטיזם שלו (תחשבו על וויל פרל רק טיפה פחות מצחיק).

"הולך חזק" מביא את סיפורו הפיקטיבי של דיואי קוקס שנולד באלבמה. הפתיחה של הסרט בנויה כמעט אחד לאחד על "הולך בדרכי" של ג'וני קאש, אבל ההמשך עתיר התייחסויות לסרטים אחרים והופעות אורח מגניבות (תחשבו על ג'ק בלאק, פול ראד, ג'סטין לונג וג'ייסון שוורצמן כפול, ג'ון, ג'ורג' ורינגו בהתאמה, ותבינו בערך למה אני מתכוון). הפארודיות על הביצ' בויז, על דילן, על ריי צ'ארלס וכמעט על כל כוכב רוק שזכה לראות ביוגרפיה קולנועית שנעשתה עליו (למעט החריג של ריי צ'ארלס שלא זכה לראות כלום) משלבות בתוכן תחכום, אירוניה דקה ובעיקר אידיוטיזם צרוף של ריילי בתפקידו של דיואי קוקס.

אני באופן אישי מאוד אהבתי את הסרט, אבל אני אחמיא לעצמי ואגיד שרוב הסרטים שלהם "הולך חזק" לועג (באהבה רבה) וכל אגדות הרוק/בלוז/סול שמופיעות בו או שיש התייחסות לסיפור חייהן, מוכרות לי גם ולכן היה לי קל מאוד להתחבר אליו. אני גם טולרנטי לריילי (כך מסתבר).

2 דקות לסוף השיר, 2 דקות לסוף אחד האלבומים הגדולים ביותר אי פעם, מגיע הרגע הזה. חצי דקה טהורה של אושר.

אנשים שמבינים בזפלין יגידו שזה לא הרגע הכי גדול באלבום וגם בלי להבין הרבה בזפלין אפשר לקלוט שזה אולי אפילו לא הרגע הכי גדול בשיר, ובכל זאת, ישנה חצי דקה ב - When the levee breaks שהיא בעיני תמצית כל המוזיקליות האדירה של לד זפלין. חצי דקה שמתחילה במעבר מדהים של בונהאם (ובכלל, כל התופים של השיר הזה שווים קיר בהיכל התהילה של הרוקנרול), נמשכת באיזה ריפ גיטרה של ג'ימי פייג' שנשמע פשוט אבל הוא ענקי, בבס של ג'ון פול ג'ונס שנשמע הכי טוב דווקא באותה שנייה שבה הוא משום מה לא ניגן ובשתי אנחות של רוברט פלאנט. האנחה הראשונה היא אנחה של רוקנרול. האנחה השנייה היא אנחה של מה שבאמת אמור לגרום לך להיאנח (לא אנחה פולנית אלא אנחה של אורגזמה, כן ??)

האלבום הרביעי של לד זפלין היה מה שנקרא tour de force. התעלות מדהימה של להקה בשיא הצלחתה. שווה פעם לעשות מחקר על אלבומים שלהקות הוציאו בשיא הצלחתן ומתוך מצב של מודעות. כשהביטלס עשו את זה, יצא להם Hard day's night שהיה מעולה אבל אחר-כך גם יצא להם Beatles for Sale שהיה פחות טוב.

קשה מאוד ללהקת רוק בשיאה לאתר את הרגע החמקמק הזה שבו היא נמצאת על גג העולם ולתרגם אותו לאלבום. במקרה של לד זפלין זה יצא כל כך מושלם. האלבום הרביעי של הלהקה הצליח להביא לשיא את הנגיעות הפולקיות של הלהקה, בהת בתקופה שהפולק הבריטי היה בשיאו (the battle of evermore), את הגישה הבסיסית ביותר לרוקנרול (Rock N roll), את רוח התקופה (Misty mountain hop) את המוזיקליות המדהימה של שלושת הנגנים בלהקה (Black dog) ואת הפלייר שלהם למלודיה (going to California). מעל כל אלה התנוסס כמובן ההמנון של הלהקה והשיר שהפך למזוהה איתה יותר מכל, Stairway to heaven. בסופו של יום, stairway to heaven למרות כל הלעג שנקשר בו עם השנים ולמרות הבדיחות המשומשות על ריפ הפתיחה, הוא עדיין אחד משירי הרוק הגדולים ביותר אי פעם. אם הייתה איזושהי דרך שבה לד זפלין יכלה לתמצת את כל הדברים שציינתי כאן, הרי ש - stairway הוא ההוכחה.

When the levvee breaks הוא השיר שמסיים את האלבום. השיר מתבסס כמעט לגמרי על שיר שהוקלט בשנת 1929 ומתייחס לשיטפון הגדול במיסיסיפי בשנת 1927. אין יותר בלוז מזה, ואת כל התחושה הזאת לד זפלין הביאו לשיא. אני זוכר שבתור נער היה קשה לי להאמין שהשיר הזה הוקלט באנגליה כיוון שהוא נשמע לי כל כך אמריקאי.

אז יש שירים טובים ממנו באלבום, ויש קטעים טובים ממנו בשיר, ובכל זאת אותה חצי דקה היא בעיני (משום מה) אחד מהגדולות ביותר של הלהקה הגדולה ביותר אי פעם (חוץ מארבעת ההם כמובן). למי שממש מתעקש לשמוע את זה, 5:11 מפתיחת השיר ובמשך 32 שניות. הנאה צרופה, אושר גדול.

ראש העיר חולון השקיע ממיטב כוחו ומרצו כדי לנתק את הקשר הגורדי בין חולון לבת ים. יש האומרים שזו הצלחתו הגדולה ביותר והנה במחי כתבת אינטרנט אחת בפורטל המקומי, מסתבר מה התקשורת באמת חושבת על חולון ובת ים.

ובכלל, כשכן של "פנינת החן" בת ים, אין לי אלא למחות בשם תושבי העיר ההיא שכל ידיעה בתקשורת, גם אם היא קשורה למעשים טובים בזמן המלחמה, ישר הופכת לידיעה במדור הפלילים. מה פלילי בזה ? סך הכול באו לנוח מהטילים !!!