הבלוג של אילון

כשמשתמשים בהם נכון, השילוב של ג'ון קיוזאק, מריסה טומיי ובן קינגסלי יכול להיות נפלא, אלא שכבר על ההתחלה אפשר להגיד משהו לגבי "מלחמה (ע"ר)" שיבהיר היכן היה הכשל שהפך את הסרט הזה לבינוני-אם-לא-פחות-מזה: סאטירה פוליטית.

כתבתי כבר כמה פעמים על חוסר האהדה שלי לסרטים פוליטיים תוצרת הוליווד. אני לא מצליח להתחבר לסוג התוצרת הזה של הוליווד ועל אחת כמה וכמה כשמסווגים את זה כסאטירה. כלומר, אם האמירה הפוליטית הרגילה נגועה בצביעות וב"אמריקאיות" הרי שהסאטירה גם נגועה ברצון לאמירה כלשהי. לפעמים הוא כל כך קלוש או להיפך, דוחפים לך אותו כל כך בכוח עד שקשה לאהוב את זה.

וזה לא שאני לא מבין או מעריך את "מלחמה (ע"ר)" – בעולם עתידי שנשלט ע"י תאגידים, אפילו המלחמה מופרטת והאינטרסים שעומדים מאחוריה ומאחורי כל חיסול פוליטי הם אינטרסים כלכליים. יש כאן יותר מרמיזה למלחמה האחרונה שבה הסתבכה ארצות הברית הגדולה.

ויש כאן את ג'ון קיוזאק ומריסה טומיי שיכולים לשדרג כל סרט, אבל הבעיה היא שזה כל מה שיש. אני לא חושב שמישהו אחר זולת קיוזאק היה יכול לגלם את התפקיד של האוזר בצורה כל כך משכנעת ונכונה, אבל אפשר להגיד את זה כמעט על כל תפקיד של קיוזאק.

בקיצור, כל כך אפשר לדלג על הסרט הזה.....

על הדמיון שיש בין סילבסטר סטאלונה הצעיר לבילי ג'ואל הצעיר עלו עוד לפני ולכן הכינו את הדבר הבא:

אלא שמשום מה אף אחד לא שם לב שככל שבילי ג'ואל הלך והתבגר (והזדקן) ואף "לקח קצת במשקל", הוא הפסיק להיות דומה לסטאלונה והתחיל להיות דומה למדי לפאולו קואלו שמתעקש להטריד את העולם בעקבות הצלחת "האלכימאי":

זה בילי ג'ואל, אחד מהגדולים באמת:

וזה פאולו קואלו, האיש ש"אשם" בכתיבת "האלכימאי":

בדרך כלל, יש רק דבר אחד שיכול להציל סרט שנראה כמו סרט שראינו כבר מיליון פעמים וזה ההופעה של השחקנים. הופעה טובה של אחד השחקנים או קאסט מבטיח שמצליח לקיים (ואפילו אם רק חלקית) יכולים בהחלט לתרום לתחושת ה – Been there done that שיש בד"כ אחרי סרטים כאלה. אני משתמש בכל הפתיחה הזו כדי להסביר למה "הונאה" הוא לא בזבוז זמן מוחלט. ראינו את הסרט הזה מיליון פעמים בעבר. בכל פעם יש לו שם אחר, לוּק אחר וצוות אחר, אבל זה תמיד אותו סרט. במקרה הזה, הכיף שבלראות את יואן מקגרגור, יו ג'קמן וגם קצת שרלוט רמפלינג שווה את כל המאמץ.

אז מה בעצם קורם שם (ובעוד מיליון סרטים אחרים): יואן מקגרגור הוא רואה חשבון משועמם בעל חיים חיוורים. ערב אחד נקלע לחייו במפתיע יו ג'קמן בעל החיים המרהיבים. זה כל כך צפוי ונדוש שזה מדהים. אט אט מקרגור נקלע לעולם של ריגושים מיניים, מתאהב ואז.....

אל תטרחו לנחש, ראיתם את זה קורה במיליון סרטים אחרים. זה קורה גם פה. ההופעה של מקגרגור ויו ג'קמן אולי הופכת את זה לקצת יותר מעניין, אבל באמת שרק קצת.

אולי זה הסופ"ש המתקרב ואולי זה הגשם שיורד. אולי לא לקחתי היום את הכדורים הנכונים, אולי התבגרתי ואולי התקלקלתי, איך שלא יהיה, החלטתי בצעד נדיר לנסות וללמד סניגוריה על שרה נתניהו, פיני גרשון וגומא אגייאר. שלא יתרגלו, אני לא מתכוון לחזור על זה עוד הרבה פעמים או בכלל ובכל זאת...

שרה נתניהו - אני לא ממש נכנסתי לעומקה של פרשיית שרה ועוזרת הבית. שבענו פרשיות כאלה בעבר. אני לא חושב שהתנהגותה של שרה נתניהו רלוונטית לתפקודו של ביבי כראש ממשלה, בדיוק כשם שהימנעותה המוחלטת של סוניה פרס מאירועים פומביים לא השפיעה על זו של שמעון.

מה שכן, מאז שהצלחתי שלא להצביע למפלגת העבודה, התחלתי לראות את הדברים קצת אחרת. זה לא שביבי הפך ליונה צחה ותמימה בעיני וזה לא ששרה התחילה למצוא חן בעיניי. מידת חוסר האהדה שאני חש לשנים נותרה בעינה. הנקודה היא שכל המערכת הפוליטית הלכה לכיוונם. אם פעם עוד יכולתי לסמן טובים ורעים, היום, כמעט כולם רעים. כולם רעים עד שהוכחה חפותם. ובמצב העניינים הזה, מה מעניין אותי ששרה נתניהו אוהבת את הציפיות הדוקות או לא. זה עניינה. לכולנו יש את המנהגים המשונים שלנו, לשרה נתניהו יש עוזרת שבה היא יכולה להתעמר אגב כך. זה הכול.

בכל מקרה, הסיבה שלשמה התכנסתי כדי ללמד סניגוריה על שרה היא הטור של דרור רפאל בוואלה. שי ודרור איבדו את הלגיטימיות שלהם בעיניי עוד לפני הרבה שנים, כשהם סירבו לשתף פעולה עם שיחת הפתעה שעיתונאי אחד (נדמה לי שמתי גולן) ערך איתם. הרי הם אלה שהמציאו את הז'אנר הזה.

והנה, בטור שלו מהיום (אגב, בד"כ אני די נהנה ממה שיש לו להגיד) דרור רפאל לועג לשרה. הוא לרגע לא מעלה על דעתו שאולי העוזרת היא זו שאינה דוברת אמת. וזה לא כל כך בלתי אפשרי. הרי בעבר כבר קרו כמה וכמה מקרים בהם התקשורת עטה על נתניהו והכל התברר כעורבא פרח (עוד אומרים היום ברווז עיתונאי ???) אז למה לקחת מראש את הצד שנגד שרה ?

שוב, יכול להיות שהעוזרת צודקת והיא באמת נוצלה ונרמסה, אבל לא חייבים להאמין באופן אוטומטי לכל דבר רע שנאמר על שרה נתניהו. יכול להיות שכל הסיפור הוא שהיא הייתה בעלת בית לא נחמדה (זה בסדר, מותר לה) וקפדנית. מהיכרותי את אורחותיו של העובדי הישראלי, אולי הקפדנות של שרה היא מה ששבר את ליליאן. אולי. בכל מקרה, לא צריך לעוט על שרה.

פיני גרשון -  קראתי בחצי עין תחקיר בוואלה (שוב פעם וואלה, מה יהיה איתם אלה ?) לגבי אריק קריין שהוא הסוכן של פיני גרשון. לפי וואלה, קריין וגרשון הם אלו שמונעים את הגעתו של שחקן מסויים למכבי ומנסים לגזור קופון מהעיסקה תוך איומים על השחקן ומשפחתו. למעשה, גרשון לא לגמרי קשור אבל הוא מוזכר בערך בכל מילה שנייה והעובדה שאריק קריין הוא הסוכן שלו, לא ממש פועלת לטובתו. אני בערך האחרון שייחפש לגונן על גרשון אבל הנה שתי נקודות קטנות למחשבה בעניין:

1. למה כשמפרסמים תחקיר שגרשון קשור אליו בצורה קלושה אם בכלל, התמונה של גרשון שמופיעה היא ממש לא מחמיאה ? דחוף כל כך להחשיד אותו ? אתם מפחדים שהטקסט לא ידבר בעד עצמו ?

2. גרשון מאמן מכבי ת"א. בין שאר תכונותיו השליליות, אני מאמין שהוא חפץ בהצלחת הקבוצה. זה מוסיף למעמד ולחשבון הבנק. האם בעצם הטענה היא שגרשון מחליש את הקבוצה שלו בכוונה כדי לסייע לאריק קריין ? האם עולם הספורט הישראלי וישראל בכלל לא מלאים בחברויות ונאמנויות צולבות גם בלי הקשר הקלוש של קריין, גרשון והחיזוק שלא הגיע ?

גומא אגייאר - האמת, בכלל לא שטן. למעשה, טיפוס די נחמד וצבעוני שהתפתה להציל את הספורט הירושלמי והתאהב בעיר הקודש. היה צריך לדבר איתי לפני זה והייתי אומר לו ששום דבר טוב לא יצא מזה. בניגוד לגאיידמק, קודמו, אגייאר נדמה כמי שבאמת בא ממניעים טהורים. הוא לא חיפש לקנות את המדינה ולנהל אותה. הוא רק רצה להציל את הספורט בירושלים. איתרע מזלו של אגייאר ונדפק לו המוח בדרך. יכול להיות שהוא הגיע ארצה כשהוא מחופף לגמרי. יכול להיות ששהייה של כמה חודשים במחיצתנו תרמה לחיפופו הטוטאלי ולאשפוז הכפוי באברבנאל. בכל מקרה, אגייאר באברבנאל בצו של שופט.

ממה שאני יודע, צו של שופט זה עסק מסובך. אתה לא בא לשופט ולמחרת מקבל צו לאישפוז כפוי. צריך הוכחות וכו' וכו' וכו'.

הדיווח של העיתונות על אשפוזו של אגייאר היה פולשני ומיותר לחלוטין. בעיקר הוא היה שטחי. והנה, ישנם כלי תקשורת שמתייחסים לשהייה של אגייאר באברבנאל (בצו של שופט) כאל חופשה בבורה-בורה. בהתחלה מדווחים שהוא יועבר לתל השומר, אח"כ מראיינים אותו ואח"כ מוחים על כך שהראיון נאסר לשידור ופרסום (אגב, הכוונה היא ל - ONE, למי שלא הבין). כל הכותרות האלו מביאות רייטינג אלא שהן לא קשורות לספורט. בסופו של דבר הן פוגעות באגייאר ולא מסייעות לשיקומו הפסיכיאטרי. שוב, חשוב לזכור, מדובר בבן אדם חולה. אין לזה שום קשר לספורט, וגם אם יש, מותר לחכות עד שיבריא.

אז הנה, דיברתי קצת בטובתם של שרה נתניהו, פיני גרשון וגומא אגייאר. אם מאוחר יותר תראו אותי כותב דברים טובים על אבי נמני, כנראה שאני זה שצריך אשפוז.....

אני חושב של"ויקי כריסטינה ברצלונה" היה חלק ניכר בכך שרעייתי הטרייה ואני בחרנו בברצלונה כיעד לירח הדבש שלנו. אני לא בדיוק יודע מה היו הסיבות של אשתי, אבל אני יודע שבזכות הסרט הזה, התאהבתי בברצלונה. הסיכוי לראות משחק כדורגל ולהנות מכל השפע שיש לעיר הזו להציע היווה בהחלט שיקול נוסף, אבל ברצלונה של וודי אלן היא ללא ספק אחד המקומות הכי מושכים בעולם.

לוודי אלן יש את זה. אחד מהדברים שהוא יודע לעשות הכי טוב, אגב סרט ואגב עלילה, הוא להפוך את האתרים של סרטיו להכי מעניינים בעולם. ברוקלין של "ימי הרדיו" מדהימה, לונדון של שלושת הסרטים שקדמו לויקי כריסטינה וכמובן, ניו יורק שהפכה לאחד מהסמלים הבולטים של יצירתו של וודי אלן בעשורים הקודמים (בעשורים שבהם הוא עוד מצא אמריקאים שהיו מוכנים להשקיע בסרטים שלו). וכך, כמו ש"50 דייטים ראשונים" היה תשדיר פרסומת להוואיי במסווה של סרט, "ויקי כריסטינה ברצלונה" הכריעה את הכף לטובת בירת קטלוניה

אם מתעקשים אז "ויקי כריסטינה" הוא בעצם חזרה על דברים שנראו בסרטים קודמים של אלן (סקרלט ג'והנסון, למשל). ההתלבטות הנצחית, ולמעשה, ההתלבטות הנצחית שיש לכולנו בין "לזרום" לבין "להיות יציב". בין החידוש והסיכון שבהרפתקנות לבין ההתמכרות שביציבות. ומול כל זה, וודי אלן מעמיד את כריסטינה ההרפתקנית מול ויקי היציבה (רבקה הול, השחקנית הכי פחות מוכרת בקאסט בהופעה מדהימה). לחייהן פורץ בחוצפה יתירה חוויאר בארדם ופנלופה קרוז היא אהובתו הקודמת. פאם פטאלית ופנלופה קרוזית כמו שרק רונית אלקבץ יכולה להיות בסרט ישראלי.

בקיצור, שווה לראות ולו רק בגלל העיר המדהימה שברקע. ואם לא בשביל ברצלונה אז בשביל וודי, או בשביל פנלופה שקיבלה אוסקר (לוודי אלן יש היסטוריה עשירה של שחקניות משנה שהוא הוליך לאוסקר). שווה בהחלט.