הבלוג של אילון

לפני עשור או יותר, בתקופה שבה אחי עוד היה מגיע לחופשות מולדת בתדירות גבוהה יותר, אהבנו ללכת יחד ל"צומת ספרים". הרשת עוד הייתה בחיתוליה ועוד לא היה ברור שהיא תשתלט על העולם. אז, זו הייתה חנות גדולה במיוחד בקניון שמול וולפסון. היו שם הרבה ספרים ובעיקר, רפסודות של עץ שעליהם הונחו ערימות של ספרים במחירים מוזלים. היה שם הכל מכל. מהדורות ישנות וחדשות של ספרי הנ.ב.א של רונן דורפן, עופר שלח וכו'. ספרי מתח,  פרוזה, עיון ומה שלא תרצו. והעיקר, מחירים מוזלים. ספר שעולה 20 ש"ח הוא בדר"כ פחות טוב/מעניין/פופולרי מספר שעולה מחיר מלא, אבל המחיר המלא בארץ הוא פשוט גבוה מדי ובמחירים מוזלים הרבה יותר קל לקחת הימורים.

"פרשת זיסקינד" היה אחד מההימורים האלו. אחי ואני לא שמענו על הסופר, יזהר ארנון, ולמעט העובדה שמדובר בספר המגולל פרשיית רצח מסתורית, לא ידענו עליו כלום. בניגוד אליי, לאחי יש טעם ספרותי מגוון. ישנם הרבה ספרים שמעניינים אותו. אני קצת יותר "עממי". מספיק שתגידו לי "פרשיית רצח מסתורית" כדי לעניין אותי ולהדליק אותי לקרוא. אמנם הספרים הטובים ביותר שקראתי בחיים שלי דווקא לא קשורים לפרשיות רצח, אבל ע"פ רוב, זה מה שאני מעדיף לקרוא. ואם לא רצח אז לפחות פרשייה.

נדמה לי שקראתי את "פרשת זיסקינד" בזמן שחלף בין קנייתו ובין סיום החופשה של אחי.

מעטים הם המקרים בחיים בהם אתם מתלהבים מיצירה כלשהי (ספר, סרט, אלבום) מתוך ידיעה ברורה שההתלהבות היא מנת חלקכם בלבד. זה קרה לי עם "לילה אחד במקול'ס" שהוא אחד הסרטים שהכי נהנתי מהם בחיים וזה קרה לי עם "ספר האשליות" של פול אוסטר שכבר עם סיום קריאתו היה ברור לי שהוא לא אחד מספריו הכי טובים של אוסטר, אבל מבחינתי הוא היה יצירת מופת. ספר, הוא הרי מכלול של דברים ולעיתים הההנאה ממנו קשורה בחווית הקריאה. "לב" של רם אורן הוא עוד מותחן רם-אורני טיפוסי ואפילו לא אחד מהטובים שבהם. אבל זה שקראתי אותו לאורו של פנס רחוב במהלך שלישית נשקייה בשלישות, משאיר אותו בהיסטוריה הפרטית שלי כספר משובח.

"פרשת זיסקינד" תפס אותי בגלל כמה וכמה דברים: מלחמת המפרץ, שהיא הבסיס שמניע את העלילה, זכורה לי כאחת מהתקופות היפות בחיים. סוף עידן הילדות בואך אכזבות הנעורים. הרצח עצמו שהיה די מסתורי והפתרון הבלתי צפוי. במובן מסוים, העובדה שהשפה בה הספר נכתב וכל סגנון ההגשה שלו היו לא קשורים. קשה לי להסביר את זה, אבל בואו נגיד ככה: אם ההצלחה של רם אורן קשורה ליכולת שלו לכתוב ספרים שלמים בשפה שהיא מאוד נוחה לכל קורא, כך "פרשת זיסקינד" כתוב בצורה ארכאית. הוא אמנם לא משתמש במילים כמו "חזיז ורעם", "גזוזטרה" וכד', אבל משהו בסגנון ההגשה נתפס כארכאי.

אבל הדבר שהכי הכי תפס אותי בספר הוא המדבר. חלק מעלילת הספר מתרחשת במדבר והדרך שבה יזהר ארנון מתאר את המדבר היא דרך אוהבת מאין כמותה. לא הבנתי עד כמה אני אוהב את המדבר עד שקראתי את "פרשת זיסקינד". אח"כ אמרו לי שזה אופייני לבני מזל גדי. ניחא. בכל מקרה, המדבר אצל יזהר ארנון הוא מסתורי ומפתה ומעניין. חלפו הרבה שנים מאז שקראתי את "פרשת זיסקינד" ובמהלכן נסעתי כמה וכמה פעמים לאילת. כל אחת המנסיעות הייתה הזדמנות שלי לחוות את המדבר. אמנם מבעד לחלונות המכונית, אבל מדבר. נטוש, מסקרן, מפתה ואין סופי כמו שמדבר צריך להיות. אם יש משהו שאני מתחרט עליו הוא שבנסיעה שלי לארה"ב ב-2007, לקחתי טיסה מסן פרנסיסקו ללאס וגאס ולא עשיתי את המרחק הזה בנסיעה מדברית.

איך שלא יהיה, כבר עם קריאתו וכבר עם ההתלהבות שהייתה כרוכה בה, היה ברור לי שמדובר בספר בינוני למדי. אבל בינוניות שתפסה אותי מכל הכיוונים.

החופשה נגמרה ואחי חזר ללונג איילנד וזיסקינד איתו. מאז, בכל פעם שהגעתי לבקר אצל אחי, קראתי את הספר. כמו ד"ר פפר, ניו יורק, ואולד נייבי, כך חופשות אצל אחי תמיד התאפיינו בקריאה חוזרת ומהנה של "פרשת זיסקינד". בניגוד להרבה אחרים, אין לי בעיה לקרוא ספר בפעם השנייה או השלישית או העשירית, אם במהלך הקריאה אני מצליח לשחזר משהו מהחוויה הראשונית. אותה חוויה שחוויתי במהלך הקריאה הראשונה. במקרה של זיסקינד, זה עבד בכל פעם. ב-2008 אחי נשבר ומסר לי את הספר לצמיתות. לא קראתי אותו מאז אבל אני יודע שהוא מחכה לי יחד עם עוד הרבה ספרים אחרים.

אלא שאני רציתי עוד.

כמו מעריצים שרופים שמחפשי מתחת לכל סלע בוטלגים של האמן החביב עליהם, כמו סטודנטים לספרות שמוכנים לכל מאמץ כדי לאתר רשימות של המשורר החביב עליהם, כך גם אני ידעתי שאני חייב למאמץ נוסף...

יזהר ארנון, המחבר של "פרשת זיסקינד", הוא בעצם נכדו של הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר). הוא היה עיתונאי במשך 40 שנים ונודע בדעותיו הימניות. עם תחילת שנות התשעים הוא פרש מהעיתונות כדי להתמסר לכתיבה. "פרשת זיסקינד" היה ספרו השני. ספרו הראשון "ערפל בצוק יעלים" לא זכה להצלחה.

חיפשתי את הספר הזה בכמה וכמה ספריות, באתר של סטימצקי וצומת ספרים וחיפשתי אפילו ביקורות שנכתבו עליו אם בכלל. כל דבר שייקשר אותי לספר הזה. לא מצאתי. אני מודה השם הזה "ערפל בצוק יעלים" נשמע כמו פתיח להרבה מסתורין וקסם. כשלעצמו, זה היה הדרייב להמשיך ולחפש. לפני כמה זמן, במהלך חיפוש שגרתי מצאתי את הספר למכירה באינטרנט. משומש, יד שנייה מספרייה (או משהו כזה) והזמנתי אותו.

הספר הגיע לפני שבוע ביום ההולדת שלי בדיוק, והוא היה הריבאונד. ספר ההתאוששות אחרי שסיימתי את" הנערה שבעטה בקן הצרעות" ולפני ההרלן קובן החדש.

האמת היא שמדובר בספר בינוני במיוחד ואפילו חיוור ביחס ל"פרשת זיסקינד". הסגנון הוא אותו סגנון והארכאיות שהייתה חביבה ב"פרשת זיסקינד" פה כבר הפכה למטרידה. הספר יצא בשנת 91', הוא מתאר פרשייה משנת 73' והשפה היא שפת 1948. משהו כזה. ובכל זאת, גם "בערפל בצוק יעלים" ניכרת האהבה הגדולה של יזהר ארנון למדבר. למרות השפה ולמרות הכשלים שקיימים בספר, המדבר של יזהר ארנון ממש עושה חשק. חשק להיות שם ואפילו חשק לחיות שם. ורק בשביל זה, היה שווה להזמין את הספר ולטרוח ולקרוא אותו. תודה מיוחדת מגיעה לספרייה המקומית של המועצה הגלילית "מעלה יוסף". העותק שיש בידי היה שייך באחד מגלגוליו לספריית המועצה.

בדרך כלל, כשבן אדם כותב ביקורת או התרשמות על סרט או ספר, מדובר ביצירה שנגישה לכולם. שני הספרים של יזהר ארנון לא נגישים ונעלמו מהשוק לחלוטין. וגם אם הם היו נגישים בכל ספרייה או חנות, אפילו אני, שבא להלל ולשבח את יזהר ארנון, מדרג ספר אחד כחלש ואת האחר כבינוני. לא בדיוק המלצה חמה. ובכל זאת, המדבר אצל יזהר ארנון הוא יפה ומסתורי ומעניין ומושך יותר מכל מה שיוצא לנו לראות מחלון המכונית בדרך לאילת. הוא כמעט נמצא במקום אחר. לא בארץ אחרת אלא בספירה אחרת. ורק בשביל המדבר הזה, שווה לטרוח .

כשהייתי ילד קטן כל מה שרציתי זה להתגלח. הייתי צופה באבא שלי מתגלח בהנאה וכל מה שרציתי זה להתגלח בעצמי. יכולתי לצפות בו שעות, מורח משחת גילוח, עושה קצף עם המברשת ההיא ואח"כ מתגלח בסבלנות. היה לאבא שלי עור מאוד עדין ושנים של גילוח יום יומי לא נתנו בו את אותותיהן. כל כך רציתי להתגלח אבל כמו בחוקי מרפי, הזיפים שלי התחילו לצמוח בגיל יחסית מאוחר ועד לפני כמה שבועות, הסתובבתי במשך 10-11 שנים עם זקן. לפני כמה שנים, כמחווה לאבא שלי ולזמנים ההם, קניתי משחת גילוח ומברשת לקצף והתגלחתי כמו שהיו מתגלחים פעם. האמת היא שזה היה סתם. לא נוח ופחות נעים ואיכותי מגילוח עם ג'ל.  זה הזכיר לי את הפעם ההיא שבה אחרי שנים של דיסקים, אחי ואני החלטנו לשמוע תקליט לפני השינה. שמנו את Beatles for sale. האיכות הייתה ירודה ואחרי רבע שעה אחד מאיתנו היה צריך לקום בשביל להחליף צד. זאת הייתה הפעם האחרונה ששמעתי תקליט על פטיפון.

כשהייתי ילד קצת יותר גדול חלמתי להיות נהג מונית. זה לא שהוקסמתי ממוניות אבל פשוט רציתי לנהוג כמה שיותר. ביליתי שעות ארוכות ומהנות מהילדות שלי בנסיעות. מהטיולים בשבת בבוקר לכיוון היערות בדרך לירושלים, כשאחי ואני מתקוטטים במושב האחורי וברקע שומעים את "על בטוח" של רשת ג' ("על בטוח, מדי שבת בעשר, על בטוח, כדאי לשמור על קשר, על בטוח זו התכנית שלכם....) ועבור בנסיעות הליליות יחד עם ההורים לאזור הפרדסים של רחובות/נס ציונה ויפו העתיקה )"יצאנו לנשום קצת אוויר נקי"). עד היום אני אוהב נסיעות. בחיים שלי לא טסתי לאילת, אבל נסעתי עד אליה 15 פעמים. כשאני בארה"ב אני רק מחפש להיכנס לאוטו של אחי ולנסוע עד לאן שהדרך לוקחת. והכי אני אוהב, לנסוע בלילה כשמרחוק רואים את האורות הכתומים האלה של הכבישים הבינעירוניים בארץ. בתור ילד רק רציתי לנהוג, אבל הוצאתי רישיון רק בגיל 18 ובסוף ויתרתי על הקריירה במוניות לטובת קריירה רווחית הרבה פחות בשירות הציבורי.

כשהייתי נער חלמתי להיות כוכב רוק. כבר עברו הרבה שנים מאז, כמעט עשרים, ועדיין אני חולם על זה. רוצה ויהיה. באיזשהו מקום תמים וטפשי אני עדיין מאמין שזה עוד יקרה. אני לא ממש עושה משהו כדי שזה יקרה, אבל להאמין אפשר חופשי. עמדתי שעות עם גיטרה ובלעדיה וניגנתי (לפעמים באוויר) לצלילי הביטלס ואח"כ דיפּ פרפל ואח"כ לד זפלין ואח"כ גאנז אנד רוזס וכן הלאה. מהגיטרה עברתי לתיפוף באוויר, ומשם עברתי למניירות של זמרים שהכרתי (מברוס ספרינגסטין עד יובל בנאי מרוברט פלאנט עד כפיר בסון). משהו מכל זה, הרבה מכל זה נשאר איתי עד היום. החלום של להיות כוכב רוק נשאר איתי אפילו כשהמושג הזה של כוכב רוק התרוקן מתוכן. אבל עד שהחבר-הכי-הטוב-שלי לא בא והכריח אותי לעשות משהו עם עצמנו, לא עשיתי כלום ובסוף ויתרתי על הקריירה ברוקנרול לטובת קריירה בטוחה הרבה יותר בשירות הציבורי.

אחרי הצבא חלמתי להיות אבי מלר. לא אבי מלר האיש אלא אבי מלר מערוץ הספורט שמתפרנס מלראות כדורגל אנגלי ולדבר על כדורגל אנגלי. בימי התואר הראשון הבלתי נגמרים הנחתי שאין דרך טובה יותר להעביר את החיים מלראות כדורגל ובמיוחד כדורגל אנגלי. אין דרך נעימה יותר להתפרנס מלדעת שרובי פאולר הוא יליד אפריל 75' ושריי האוטון האגדי חושב שהמשחק של ליברפול היה נרפה כי ההיעדרות של פטריק ברגר כפתה על רוי אוואנס לעלות בהרכב הגנתי (כפי שהוא צוטט אתמול בסאן הלונדוני). כן, כן, החדווה של אבי מלר ורמת הידענות שלו לא השאירו בלבי מקום לספק – האיש מתפרנס מהתחביב שלו וזוכה להעביר את חייו בהתמכרות לתחביב. והכי טוב, יש מי שמשלם לו על זה ומי שמוכן לשבת שעות ולהקשיב לו. כשקאונטינג קרואוז שרו על Mr. Jones ואדם דוריץ זעק I wanna be Bob Dylan אני רציתי להיות אבי מלר. עד היום אני רוצה להיות אבי מלר ואם מישהו היה מוכן לשלם לי על זה, הייתי הולך ורואה כדורגל אנגלי לפרנסתי, אבל ויתרתי על היומרות להיות פובליציסט ספורט ובחרתי בקריירה מעניינת קצת פחות בשלטון המקומי.

עכשיו אני רוצה להיות אבשלום קור. ד"ר אבשלום קור. אשתי קנתה לי את הספר החדש שלו "יופי של עברית" ואחרי שני עמודים של קריאה התמוגגתי לגלות שנחמקין זה בעצם הבן של נחמה וחנקין זה בעצם הבן של חנה ושהשם "שפרינצה" האשכנזי הוא בעצם גלגול של "אספרנסה" הספרדי. מה זה חשוב, תשאלו. לי זה חשוב. הייתי מאוד מופתע בפעם הראשונה שאשתי הקליטה במג'יק (או שמא יש לומר "מז'יק") את פינתו הטלוויזיונית של אבשלום קור ומהר מאוד התחלתי ממש לאהוב את זה. אני לא יודע אם ההערכה הרבה לאבשלום קור נובעת מידענותו המופלגת בשפה העברית או שמא מידענותו המופלגת בתחום כלשהו בכלל. מישהי פעם אמרה לי שהיא מקנאה בי על הידע הנרחב שיש לי בכל מה שקשור בביטלס. והיא לא קינאה בידע עצמו אלא במסירות שלי לנושא וברצון הרב שיש לי ללמוד אותו. ואני חושב שגם אני, ביחס לאבשלום קור רוצה את העברית המושלמת שלו ואת הידענות שלו במקורותיה של העברית ובכלל, להיות האוטוריטה של הידע בתחום כלשהו.

כרגע אני בשירות הציבורי, בשלטון המקומי ואני לא אבשלום קור או אבי מלר.
תנו לי קצת זמן, כבר אמרתי "רוצה ויהיה", הרי גם להתחיל להתגלח לקח לי כמה שנים טובות.