הבלוג של אילון

בכל פעם כשמתחילה סופה בחוץ, אתה שוכב במיטה או עומד בחלון ואומר לעצמך "כזו עוד לא הייתה".

בכל פעם אתה מרגיש שהרעם שכרגע בא או זה שיבוא אחריו עומד לתלוש את הצירים של החלון מהמקום.

בכל פעם אתה חושב את הדברים האלה, אבל יודע שמאז החורף שעבר פשוט שכחת. ושזה לא הכי חזק.

אבל הפעם זה כן.

אני מקווה שהבית שלי יחזיק מעמד.

מה לעזאזל הולך בחוץ ???

הטור הזה של יואב גורן, וההשוואה בין פורטיס לאבוקסיס, מדהימים !

הייתי בהופעה שלשום (מוזר, לא פגשתי את גורן בקהל) וראיתי את המשחק אתמול (מהבית).

גורן צודק ! (בקרוב הסטיקר).

• 
  
  הנצחון של הפועל ת"א, אתמול בערב על מכבי חיפה הוא בהחלט משמח. אין מה לדבר. כל נצחון על קבוצה גדולה הוא משמח, ועל אחת כמה וכמה מכבי חיפה שמולה יש להפועל מסורת מפוארת של התבטלות והתקפלויות. בכלל, מבין כל הישראליות מצבה של הפועל נראה מעודד. אלא שצריך להיזהר מאופטימיות. קודם כל, זה לא יאה לאוהד הפועל להיות אופטימי. וחוץ מזה, יעבור להם. בסוף הם יחזרו להיות אותה קבוצה מתסכלת. אבל...קבוצת צמרת מתסכלת. בכלל, מאז דאבל 2000 נוצר הרושם שהפועל ת"א התמקדה בלהיות שנייה. היא אף פעם לא קראה תיגר על מכבי חיפה. אני מניח שהשנה הפועל תשוב למקומה הטבעי (בין 2-5) ואפילו מהר מאוד. אני אשמח לטעות, אבל לא נראה לי שזה יקרה.


• 
  
  אבל בלי כל קשר לחוב שלי לפסימיזם, הפועל ת"א אתמול נראתה טוב. לא איכותית מי יודע כמה, אבל בעיקר רצינית. היא הצליחה לשמור על היתרון (בין אם במזל ובין אם ביכולת ואולי בשילוב של שניהם). החילופים של שום פגעו בול (שוב, בפעם המאה) והקבוצה הגיעה להמון הזדמנויות שלא נוצלו. עכשיו, כשמדברים על הזדמנויות ישנם שלושה תסריטים, שניים מהם טובים: התסריט האופטימי הוא שהפועל תשכיל, בהמשך העונה, לנצל את ההזדמנויות שיש לה. התסריט הפחות אופטימי (ואולי הסביר מבין השלושה) הוא שהקבוצה תמשיך להחמיץ והדם הרע בין שום להנהלה ימנע החתמת חלוץ מטרה יעיל ואכזרי. התסריט הפסימי הוא שהפועל תפסיק לייצר הזדמנויות ואז היא תחזור להיות חשוכה כפי שהיא הייתה בחלק מהשנים האחרונות. בינתיים, יש כמה רגעים ממש יפים במשחק שלה ובעולמנו הצר, גם זה משהו.


• 
  
  כבר שנים שאני מקטר על עיתונות הספורט ועל ההתעסקות שלה בתפל והנסיונות לייצר סערות יש מאין או תרבות (?) ספורט יש מאין. שנים שאני מקטר והמצב רק מחמיר (מה שמעיד למרבה הפלא שעורכי עיתוני הספורט אינם קוראים קבועים של הבלוג של אילון....). השנה - ואני מתייחס גם לעונת המלפפונים שבה לא הרביתי לכתוב - נדמה שנשברו כל השיאים. אין שום עניין אלא רק הנסיונות לסכסך ולזרוע מהומות. מהצד האחד, אני מודה בפה מלא, אני מאוד אוהב את זה. כנראה שבהעדר הרמה, אלה החומרים הטובים האמיתיים. מהצד השני, יש כבר זילות ופיחות וכו' וכו'. כמה רציני יכול להיות עולם הספורט שלנו כשכל ראשון ושני ושלישי וחמישי מפטרים מאמנים. מילא, אם היינו חיים במדינה מושלמת שבה הכול מתנהל באופן סדיר ורק עולם הספורט היה דוגמה לחוסר אידיליה, אז ניחא, אבל עולם הספורט הוא בבואה (אמנם עם כרס וזיפים, אבל עדיין בבואה) של מי שאנחנו ובעיקר מה שאנחנו. אז למה לסכסך ולבחוש ולהתעסק רק בשטויות, הא ?


• 
  
  בהמשך לנקודה הקודמת, הכרישים מריחים דם מכיוון יד אליהו ומסתערים בהמוניהם. דון שימון כבר זקן וכנראה שאין לו כוח לחנך את כל העולם ולהסביר כמה שאסור לכתוב דברים רעים על מכבי כי מכבי זה המדינה והמדינה זה חשוב וכו', והנה עיתונות הספורט מלאה בכתבות מזן "מכבי לאן ?" ויש תחושה שספאחיה יצטרף לנילסן בבית הקסרות למאמנים הזרים. אני לא מתרגש. קודם כל מפני שעונה רעה למכבי היא עונה טובה לי. מעבר לכך, מדובר בקבוצה חדשה לחלוטין ועוד קבוצה שהעלתה על נס את המשחק הקבוצתי בעונות הקודמות. לוקח זמן עד שהכול מתחבר וכשיש מאמן חדש שצריך להביא אנטוני פארקר חדש, מייסאו באסטון חדש ובעיקר להיות פיני גרשון חדש, זה לוקח זמן ודורש סבלנות. כמה מזל יש לספאחיה שמכבי ת"א ידועה כמועדון הכי סבלני ובעל אורך נשימה גבוה במיוחד....


• 
  
  שתי קבוצות ישראליות עלו לשלב הבתים של גביע אופ"א. הנבחרת הצעירה מדהימה ועולה ליורו 2007. הנבחרת הבוגרת מוציאה תיקו יפה ברוסיה ומגלה שהשד האנגלי לא נורא כל-כך. נבחרת הנוער עולה לחצי גמר אירופה. עדנה לכדורגל הישראלי. תחושה של התעלות, של תקופה טובה. ובכל-זאת ברור לי, כפי שברור לכל בר דעת או צופה של הספורט המתכנה כאן כדורגל, שבמקום לרתום את התקופה הזו להישגים ממשיים והתקדמות משמעותית, ההתאחדות/הנבחרות/הדם הרע וכו' יצליחו למוסס את הכל. על כמה מתערבים ?


• 
  
  במשך שנים תפסתי מעצמי אוהד לטנטי של הפועל חולון כדורסל. בעולם שבו השנאה למכבי גוזלת את כל יתרת הרגש שיש לי להקדיש לספורט הזה, היה קשה להתמקד בהפועל חולון, במיוחד בשנים הארוכות בליגת המשנה ובליגת המשנתיים. והנה, בעונה שעברה, מיקי דורסמן הצליח להביא את הפועל חולון לליגת העל ועוד בסיום מדהים, על הבאזר oh my god. חלפו כמה חודשים ודורסמן החליט שלא לרשום את הקבוצה לליגת העל. אני לא נכנס כרגע לסכסוך בינו לבין ראש העיר (מטעמים מובנים) ובכל-זאת, העונה נפתחה וחולון בליגת המשנה שוב. נשאלת השאלה, מה עליי לעשות ? להחזיק שוב אצבעות לקבוצה ? למצוא את הזמן ללכת למשחקים ? הרי קבוצה שבאופן מודע מוותרת על כל אפשרות לקידום, היא קבוצה שלא ראוייה לאהדה. יהיו הסיבות אשר יהיו. למה דורסמן משקיע, הרי אם במילא אין לו שום דרך להעלות את הקבוצה לליגת העל, מה הטעם ?

זה לא קל להיות בן 26 ולגור אצל ההורים, וזה עוד יותר לא קל להיות בן 26, לגור אצל ההורים ולהיות בלי אוטו. זה בערך היה המצב שלי לפני 4 שנים.

לאורך השנים לאבא שלי תמיד היה רכב חברה. זה היה טוב כי הדלק היה בחינם, אבל זה היה לא טוב כי היו כל מיני בעיות עם הביטוח ולכן בשנים הראשונות לרישיון הנהיגה שלי, בקושי נהגתי. או לא מספיק. אחר-כך אבא שלי יצא לפנסיה ונזקק פחות ופחות לרכב, ובכל-זאת תמיד היה לו את הקטע המוזר הזה:הוא רצה שהרכב יעמוד לרשותו בשעות היום. זה לא שהיה לו כל-כך הרבה מה לעשות איתו, ובכל-זאת, בשעות היום נזקקתי לשירותיה המייגעים של התחבורה הציבורית.

מי שלא חזר מאוניברסיטת תל-אביב לחולון בקו 86א', לא חווה מרחץ טורקי מימיו. זה היה נורא. ולאורך כל אותו הזמן הניסאן המשפחתית עמדה לראווה בחנייה. מדי פעם היא לקחה את אימא שלי מהעבודה והחזירה אותה, ובשאר הזמן היא ייפתה את חצר הבניין.

בגיל 26 החלטתי לקנות רכב. או שיהיה יותר נכון לומר שבגיל 26, הדוד שלי החליט לשדרג את הרכב שלו ואני הסתערתי על המיצובישי שהוא השאיר מאחוריו כמוצא שלל רב.

יש אנשים שלפני קניית רכב עורכים מחקרים מקיפים. אם כל ליטר שווה להם 11 או 12 ק"מ זה עקרוני ועל זה יקום ויפול דבר. אותי רק עניין לדעת שיש לי מספיק כסף לקנות (במחיר מחירון) את המיצובישי של דוד שלי. היה לי מספיק וקניתי. היום לפני 4 שנים הפכתי לבעלים הגאה של מכונית יד-שנייה בישראל. כמו כל דבר שקשור בחיים שלי, גם זה היה כרוך בפקפוקים, האם כדאי לקנות רכב או בעצם לעבור דירה ולעזוב את ההורים. החבר הכי הטוב שלי היה זה שהכריע: "עדיף שתקנה רכב" הוא אמר, "ככה, אם ההורים שלך מבאסים אותך, אתה תמיד יכול להיכנס לאוטו ולסוע". אמר וצדק.

29,923 ק"מ אח"כ אני רק יכול להודות לו על התובנה ההיא.

קשה לי לדמיין את החיים שלי בלעדי האוטו וקשה לי להבין איך חייתי קודם. ושיהיה ברור, אני לא מהאנשים האלו שמאוהבים במכונית שלהם. אם הייתם שואלים אותה היא הייתה מספרת לכם שאני בן-זוג גרוע. לא מנקה אותה ולא משקיע בה, משמיע לה מוזיקה רעה בד"כ, מאיץ כשלא צריך, וכשהורים שלי יוצאים לחו"ל אני בוגד בה בלי לחשוב פעמיים עם הניסאן של אבא שלי, ובכל-זאת, אנחנו יחד כבר 4 שנים והיא לוקחת אותי למקומות. ואני אוהב אותה. ולפעמים אני מפנק אותה בטיול נחמד.

אני משוכנע שהיא נהנתה כשנסענו עם זיו וליעד לכנרת ואני עוד יותר משוכנע שהיא נהנתה ביום ההוא, בקיץ שעבר כשנסענו לקיסריה ולחוף הבונים עם שירי, למרות שמטעמים מובנים היא לא ישבה איתי ועם שירי על החוף אלא חיכתה בחנייה (בכל-זאת, רצינו להתמזמז ועדיף לעשות את זה בלי קהל).

היא כבר בת 10 המתוקה שלי ופה ושם אותות הגיל ניכרים בה. היו לה כמה וכמה תקריות בחניות אלו ואחרות שהותירו בה את רישומם. אני משוכנע שיחסית למיצובישיות אחרות מצבה טוב וכמי שמכיר את החינוך שהיא קיבלה, אני משוכנע שבלילות כשהיא נחה ליד ההיונדאי של דב ומלכה, היא משוויצה בחיים הנוחים שלה.

שתהיה לי בריאה. בסופ"ש אם יהיה לי זמן אני מנקה לה את הבגאז', בודק שמןמים, אוויר בצמיגים ואולי אולי אולי, אם תנוח עליי הרוח, אני מנקה לה את החלון. שתראה לאן היא נוסעת.

בשולי הדברים: אלוהים, אני כזה גרוע ! כבר יומיים אני מסתובב עם הרעיון של להקדיש כמה מילים למכונית שלי ביום השנה הרביעי שלנו, ורק עכשיו, במסגרת התחקיר לפוסט, גיליתי שקניתי אותה ב-11.10 ולא ב-12 כפי שחשבתי כמה שנים. שאלוהים יעזור לי (ולה).

...ופתאום הבנתי. זה לא רק העלייה המדהימה של נבחרת ישראל הצעירה ליורו 2007. וזה אפילו לא הסימפטיה שמאז ומתמיד הייתה לי כלפי גיא לוי. זה אפילו לא התקווה שזה נותן לכדורגל הישראלי. זה הנצחון על צרפת. זה כל העניין. כי מילא לעלות ליורו, ומילא גיא לוי ומילא התקווה, אבל לזיין את הצרפתים בדרך, זה מושלם. פשוט מושלם.