הבלוג של אילון

במעט שיצא לי להתעדכן, קראתי את היסטוריית החומוס של טליק, יקיר הבלוג.

האמת, גם אני מת על המאכל הלבנבן הזה. למרות המרקם החשוד, אני מאוהדיו. נכון, אני לא מסוגל לאכול קילו חומוס עם כפית (כפי שהעיד אחד מחבריי הטובים ברגע של איוולת), אבל אני בהחלט אוהב אותו מאוד.

ובעיקר בגלל זה, אני לא ממש מצליח להבין את הנהייה, שלא לומר ההיסטריה שיש סביב המאכל הזה.

יש תת-תרבות לא ממש ברורה לי של אנשים שמתעסקים בחומוסיות טובות יותר או פחות, ועושים מזה ממש מדע.

אתה חייב ללכת ל...(פה בדרך-כלל מגיע שם ערבי, יענו אסלי, יענו בלדי), יש לו את החומוס הכי טוב בארץ". כל מי שראה את הפרק של "החברים של נאור" על החומוסיות, הבין. מי שלא ראה, חייב את זה לעצמו.

ושלא נטעה, אני לא חף לחלוטין מטעם טוב או מהעדפות. אמנם אני מהשמנים שהשמינו מאוכל בינוני למדי (בורקסים וופלים) אבל אני בהחלט מסוגל להבדיל בין האנטריקוט האלוהי של "מסעדת הניצחון" באשקלון לבין כל אנטריקוט אחר. ואני יודע שהפפאנאש (עוד תרומה של המטבח הרומני לכרס שלי) שלהם שם באשקלון הוא טוב יותר מכל קינוח אחר בעולם.

אני יודע שצ'אנקי מאנקי של בן אד ג'ריז טובה יותר מכל מה שיש לסנוקרסט/ויטמן/שטראוס/פלדמן/whatever להציע. באמת שאני מסוגל להבדיל, אבל אני לא מבין את עניין החומוס.

פעם חשבתי שזה עניין (תסלחו לי על הביטוי) אשכנזי. למה לטרוח ולהבין במוזיקה מזרחית, תחושות קיפוח מוצדקות-או-לא, תרבות המזרח, או כל-דבר-מזרחי-אחר. הרבה יותר פאן להתעסק בחומוס. אלא שעם השנים הבנתי שזה עניין כלל-ישראלי. כולנו יהודים, כולנו מתיימרים, כולנו מתעסקים בחומוס.

אגב, אין לי בעיה עם מי שיודה שהוא לא אוהב את החומוס של "אחלה" ומעדיף על פניו את סלטי מיקי, סלטי צבר או כל חברה אחרת. יש הבדל בטעמים, במרקם וכיו"ב. הבעיה שלי היא ברגע שזה נהיה מדעי מדי וזה שולח אותך לכל מיני מקומות מוזרים.

סע לעכו, תעבור משמאל לגבעת נפוליאון, יש שם מדשאה, שב עליה במשך שעה, ייגש אלייך בחור זר, הוא יקשור לך את העיניים, ייקח אותך על גב של סוס מעופף, ויוריד אותך בחומוסיה הסודית של שוקרי אבו משאוושא. שם תאכל את החומוס הטוב ביותר שטעמת. נו באמת, מי מבדיל ?

כבר קרה לי יותר מדי פעמים שהכינו אותי לחוויית חומוס חד-פעמית, משהו שיפתח לי צ'אקרות שהיו סגורות, שיעניק לי נקודת מבט חדשה על החיים. הכנתי את עצמי, חיכיתי וחיכיתי, ובסוף אכלתי חומוס. היה טעים, נהניתי מהחברה, אבל זה היה חומוס.

מהסוג שבא בסופר בקופסאות של 750 גר' ב-10.95 ש"ח, רק עם הרבה יותר אווענטה. אבל חומוס.

• לא קל לחזור לארץ. אמנם בזמן שהייתי בחו"ל קיימתי את ההבטחה שנתתי לבוסית שלי ולא חשבתי על העבודה בכלל, אבל מסתבר שלמטבע הזה היו שני צדדים. אני אמנם לא חשבתי על העבודה, אבל העבודה לא חשבה עליי ולא התחשבה, וכשחזרתי היא היכתה במלוא המרץ ולרגע לא התחשבה בזה שיש לי עבודה להגיש לסוף התואר. והבוסית שלי הבטיחה שאחרי ה-17 לחודש יהיה יותר רגוע. יכול להיות שהיא שיקרה ?
• מכבי ת"א הפסידה אתמול לבית"ר י-ם 0-2 בטדי ומהתגובות של האוהדים אפשר היה לחשוב שמכבי לקחת אליפות. בוא נרגיע. התפאורה של טדי בדרך כלל מצליחה למשוך הרבה קבוצות למשחקים טובים. אל תתרגלו, זה עובר מהר מאוד. ובכלל, איך קבוצת פאר כמו מכבי ת"א מגיעה למצב שבו הפסד לבית"ר משמח אותה כל-כך. ועוד יותר בכלל, למה מכבי חושבת שהשיפור חל אצלה בעוד שכל אחד יכל לראות שבית"ר פשוט נגררה למשחק בינוני ואנמי שלמולו, מכבי ת"א אפילו נראתה קצת כמו קבוצה.
• עוד אחד קטן על ספורט: הפועל חולון 111 - גליל עליון 89 בכפר בלום. כיף להגיד את זה וכיף לראות את התקציר והלוואי שכל העונה תראה ככה. הלוואי הלוואי. סחה מיקי דורסמן.
• אתמול עמנואל רוזן אמר שלאוהד אולמרט יש שלבקת חוגרת. היום הסתבר שיש לו סרטן הערמונית. שרק מחר לא יודיעו לנו שהוא שוכב מיטה ליד שרון. ואחר-כך ליד לילי שרון. חראם על הבן-אדם. אולמרט מספר שהרופאים אמרו לו שיש לו סיכויי החלמה גבוהים. ומה עם סיכויי ההחלמה של המדינה אחרי תקופת אולמרט ? מה אומרים הרופאים על זה ?
• החבר-הכי-הטוב-שלי אמר לי שאני צריך להיזהר שלא להרגיז כל מיני אנשים דרך הבלוג. פעם אחת כתבתי כמה דברים מרושעים על איתמר בן-גביר והוא שידל (ואפילו הסכמתי) אותי למחוק את זה. אחר-כך צינזרתי קלות משהו שכתבתי על אבי נמני. אז אני לא אגיד מה אני חושב על הלידה של בנם של יגאל עמיר ולריסה טרימבובלר. אני רק ארחם על ילד שצריך לינוק מאישה שנראית כמו לריסה. זהו, זה המינימום שאני יכול להגיד בלי להרגיז. תכננתי להגיד משהו בסגנון "אני מאחל לילד שיהיה יתום" או "שיגדל להגיד קדיש" אבל אני לא אגיד. לא רוצה להרגיז.

הערב תיפתח עונת הכדורסל.

קודם כל, תרשו לי להסתכן בהימור: מכבי ת"א תהיה אלופה. כן, כן, חזרתי מארה"ב, הייתי בלס וגאס,I'm feeling lucky ואני מוכן להמר, מכבי תיקח אליפות.

ועכשיו ברצינות, קשים הם חייו של אוהד הכדורסל. זה לא שאני מכיר משהו אחר, כי אני לא. כשנולדתי, או לפחות כשעמדתי על דעתי, השליטה הצהובה כבר הייתה מוחלטת. נדמה לי שהיו כמה שנים שבהן האמנו שמשהו יכול לקרות. בכל פעם צץ מישהו אחר שהצליח להטריד אותם בדרך לאליפות. פעם זו הייתה הפועל ר"ג של שלושת הסטיבים (קפלן, מאלוביק ז"ל ושלכטר). פעם זו הייתה אליצור נתניה המופלאה (דני ברכה ועוד 5 זרים). אפילו הפועל ת"א הצליחה מדי פעם להטריד (זלוטיקמן הגדול, מייק לארגי, ולבאן מרסר), אבל בסופו של יום וגם בתחילתו, זו תמיד הייתה אותה אלופה.

בתור אוהד כדורסל, הנחמה היחידה הייתה הפועל חולון. פעם זו הייתה קבוצה גדולה. בתחילת שנות השמונים הפועל חולון הורכבה משחקני בית ובהדרכתו של אריה מליניאק, היא הייתה הדבר האמיתי. ניב בוגין, אבי "כושי" מאור, עופר יעקובי, ומעל כולם, אחד מגיבורי ילדותי: ישראל אלימלך.

ביום שישי שוחחתי עם החבר-הכי-הטוב-שלי על כדורגלנים. שנינו הגענו למסקנה שהספורטאים שאתה הכי אוהב הם אלו שנותנים את הנשמה. ברור שעקב של רונאלדיניו שווה משחק כדורגל שלם, אבל בתכלס, כשאתה יושב ביציע או בבית, אתה רוצה לראות את החבר'ה מהקבוצה שלך אוכלים את המגרש/פרקט.

בהחלט ייתכן שלראות את ישראל אלימלך בפעולה בילדותי הרחוקה, עיצב את דעתי על ספורט וספורטאים. שיאכלו את הדשא, גם אם מדובר באיצטדיון כדורסל.

בעולם הכדורסל המאוס של היום, קשה להסביר מה הייתה הפועל חולון. בתרבות האינטרנט והאינסטנט של היום, קשה להסביר כמה גאווה עירונית יכולה להביא לך קבוצת כדורסל מצליחה. בסינטתיקה שהשתלטה עלינו, קשה לי לפעמים להסביר את התחושה של ישיבה באולם הפחים ברח' אחד במאי כשהאולם מלא והקהל בטירוף. זה כמעט כמו בלומפילד, אולי קצת יותר.

אלא שהשנים חלפו. מייק קרטר החליף קבוצות בארץ, מליניאק הפסיק לאמן והתחיל להסתובב מסביב לספורט. בוגין עזב ואז פרש ואפילו ישראל אלימלך הגדול עזב את חולון ושיחק (רחמנא ליצלן) במכבי ת"א של אחרי אובדן האליפות.

לפני 7 שנים ירדה חולון לליגה השנייה אחרי שנים של בעיות כלכליות ומאבקי תחתית.

מוזר. כשאמרו בחדשות הספורט שחולון חוזרת אחרי 7 שנים זה נשמע לי מוזר.

הרגיש כמו הרבה יותר. 7 שנים ארוכות שנגמרות היום. את השמחה שהרגשתי עם סל הניצחון של עדי פרג לפני שנה וכמה חודשים אף אחד לא יוכל לקחת ממני. אפילו לא העובדה שדורסמן החליט לוותר על העלייה ונשאר בליגה השנייה. היום חולון חוזרת למשפחת הכדורסל. ואני מתכוון ללכת לאולם הפחים (לא היום, כי היום היא משחקת בגליל, אבל ברמת העיקרון).

ואתם יודעים מה, כמו שאני מקווה שהקבוצה המבריקה שבנה דורסמן תביא שמחה וגאווה מקומית לעיר, אני עוד יותר מקווה שהקהל המטורף ("משוגע") יחזיר קצת עניין לליגת הכדורסל המתפוררת שלנו.

שרק יהיה טוב, שייגמר באלפיות ולא למכבי.

את העבודות האחרונות בתואר הראשון הגשתי באיחור של שנתיים.

ומיד לאחר ההגשה טסתי לחופשה מתוכננת בארה"ב, אצל אחי היחידי, בחג המולד של 2002.

בחמש השנים שעברו אני נוהג לתאר את החופשה ההיא בקינגספארק כתקופה שבה ישנתי הכי טוב אי פעם.

אמנם ישנתי על מזרון מתנפח, שברוב המקרים התרוקן מאוויר במהירות גדולה מדי, אבל המצפון. אחחח, המצפון היה שקט. אחרי שנתיים של עיכובים, שנתיים שבהן אפילו לא הצלחתי להסביר לעצמי, למה אני לא מכין את העבודות שהפרידו ביני לבין קבלת התואר הראשון, ישנתי בשקט. 8 שעות כל לילה.

השקט של ארה"ב ממכר. וכנראה שגם האוויר. ואפילו שבחוץ היה דצמבר ושלג, ואפילו שהייתי על מזרון שהפסיק להתנפח, אני הייתי שקט.

מאוחר יותר הסתבר שהמרצה שלו הגשתי את העבודה האחרונה כלל לא קיבל אותה. ואז הגשתי אותה שוב.

ובסופו של דבר, ב-12.6.2003 עשיתי "טופס טיולים" באוניברסיטת תל-אביב. ובערב חגגתי בחתונה של ורד ואוהד. אין ספק, זו היה יום יפה.

קשה מאוד להסביר לאדם מן החוץ עד כמה קשה להסתובב עם המחויבות הזו של העבודות לסוף התואר. ועד כמה ההגשה שלהן משחררת אותך.

התואר השני שלי לא דומה בשיט לתואר הראשון. למרות כל הפחדים שהיו לי, ולמרות שהייתי משוכנע שאני לא אצליח ללמוד, השקעתי מהתחלה. בשנה הראשונה הייתי סטודנט רציני. אחד כזה שכותב הכול בשיעור, מקליד הכול בבית, והפלא ופלא, נתפס בעיני הסטודנטים האחרים כבר-סמכא.

כל זה תקף לגבי השנה הראשונה. בשנייה חזרתי להיות הילד ההוא מהתואר הראשון, זה שמפסיק לבוא לשיעורים כשלא ממש נוח לו להגיע אחרי יום עבודה. זה שמכין עבודות הגשה פשוטות ביותר ממש-ברגע-האחרון ובעיקר, זה שזוחל על הגחון על-מנת לסיים את התואר.

אבל איכשהו זה עבד. מה זה חשוב איך. מה זה חשוב שהייתה לי התקופת מבחנים הכי מתסכלת בעולם. מה זה חשוב שהרגעים הקשים ביותר בלהפסיק לעשן היו קשורים בלימודים למבחנים. זה לא חשוב, הכי לא חשוב שבעולם. השבוע הגשתי את העבודה האחרונה בתואר. ואם לא תהיינה בעיות מיוחדות, זה אומר שסיימתי. בזמן.

החלטתי להקדיש את הסופ"ש הזה לבטלה. הצורה הכי טהורה של בטלה.

שלא נטעה, רבים מסופי השבוע שלי הוקדשו לבטלה. אני אחד מגדולי המתבטלים ואני חושב שדי השתפרתי בזה. אלא שבסופ"ש הזה הטוויסט הוא שאני מתבטל ומנסה לטהר את הנפש שלי מנקיפות מצפון. אני מתבטל מתוך ידיעה ברורה שאני לא מתבטל על חשבון הגשת עבודה בתואר, או על חשבון לימודים למבחן.

לא ולא, אני שוכב בבית של ההורים (שנמצאים בחו"ל) על הספה בסלון. קורא מעריב וידיעות, מזמין את "תיק סגור" ב-V.O.D, וזולל מכל הבא לפה.

ממחר אני מתחיל דיאטה, ממחר אני אתחיל ללכת באופן קבוע, ממחר אני אסדר את הארון (כן, כן, אותו ארון שכבר צמח לממדים מיתיים), הכול יקרה מחר. היום אני מתבטל.

הוכחתי לעצמי בכל דרך אפשרית שאני לא צריך להיות תלמיד. אני אשמח ללמוד צרפתית או ספרדית או קולנוע או whatever. יכול להיות שאני אתמיד בזה, אבל כרגע אני לא חושב שאני אחזור ללימודים אקדמיים.

מהצד השני, את אותה מחשבה חשבתי ביוני 2003 כשסיימתי את התואר הראשון וכנראה שגם בשני היוניים שבאו אחריו. ואם לפתע פתאום תגיע ההזדמנות לעשות תזה ואחריה דוקטורט, אולי אני אלך על זה. אולי.

אמא שלי תמיד רצתה שאחד משני הילדים שלה יהיה דוקטור וגם דוקטור למנהל ציבורי הוא דוקטור. לא מרפא חולים אבל אולי מרפא רשויות ציבוריות. כרגע, בכל מקרה, אני חוזר לספת עור (שכבר התעצבה לפי הגוף שלי) ול-V.O.D. עם קצת מזל אני אוכל ארוחת צהריים מעט מגוונת יותר מסנדביץ' עם חומוס ואולי אני אמשיך להתבטל עד הלילה. סקרלט אוהרה אמרה שמחר יום חדש ואני הולך איתה. מאניינה. כרגע אני בבטלה.המוח שלי סגור עד מחר ב-7.

הייתי בחו"ל.

מערב ראש השנה ועד אחרי שמחת תורה. אחד החו"לים הכי ארוכים בחיים שלי.

והיה מטורף. היה מצויין. היה מעולה. הייתי בארה"ב, ביקרתי בחוף המערבי ובמילה אחת: היה בנזונה !

ומזה שבועיים אני בארץ.

והבטחתי לעצמי שלא להתקרב לבלוג ולא לשום דבר שיסיח את דעתי מלהגיש את העבודה האחרונה בתואר השני.

ואתמול הגשתי. אשכרה הגשתי את העבודה האחרונה בתואר השני.

ולמי אכפת שמדובר בעבודה הכי גרועה שהוגשה אי פעם בימי תארים שניים או בתולדות האקדמיה.

הגשתי וזה מה שמשנה. ועכשיו אני כאן.

והיו לי מיליון דברים לכתוב על מכבי והפועל ומוזיקה וסן פרנסיסקו ו-whatever. ואני אכתוב.

מבטיח לחזור כמו גדול. אז מה התחדש בזמן שלא הייתי ???