"גש צלם את השקיעה"
"מה ??!!??"
"קח את המצלמה וצלם את השקיעה, אני בינתיים אשים דלק".
"בשביל מה לצלם את השקיעה ?"
"כי הבטחתי לפלורה שאני אצלם את השקיעה בכל הזדמנות שתהיה לי, וזו הזדמנות טובה. גש, אל תתרחק, אל תידרס ובעיקר, צלם את השקיעה"
היינו בתחנת דלק ביודורה, ארקנסו. או יכול להיות שבמקום אחר בארקנסו. אני ממש לא זוכר כי ממש לא תכננו להגיע לשם. אבל היינו. כמעט נמרצים, כמעט אופטימיים. כמו שני אנשים שלא מודעים לזה שיש להם עוד לפחות 8 שעות נהיגה עד לניו אורלינס והשקיעה באה וסוגרת עליהם.
היום התחיל נפלא. קמתי מוקדם אחרי נדודי שינה אבל ארוחת הבוקר של המלון במיסיסיפי (דקה מממפיס) העירה אותי לחיים. אף פעם לא נחשדתי בחוסר תיאבון אבל בבתי מלון בארה"ב הבאתי את יכולת האכילה שלי לשיאים חדשים. כנראה שאינגליש מאפין זה בדיוק מה שאני צריך בכל בוקר. אפילו האומלט הקפוא שחיממתי במיקרו לא היה גועלי כפי שהיה ניתן לצפות. בקיצור, כל מה שהייתי צריך.
נסענו מהמלון לגרייסלנד, הבית של אלביס. אם לא היינו במצב רוח טוב היינו יכולים להגיד שהמקום כולו הוא מלכודת תיירים ושלאלביס פרסלי, גדול ככל שיהיה, היה טעם מאוד גרוזיני. גם בסטנדרטים של שנות השבעים. אבל בכל זאת, מדובר בבית של אלביס ואפילו אני, ציניקן ככל שניסיתי להיות כלפי גרייסלנד, לא יכולתי שלא להתרגש מחלק מהדברים שראיתי. קשה לי לדמיין אמן אחר שיצליח להזרים לביתו כל כך הרבה אנשים, שלושים שנה לאחר מותו.
אחרי גרייסלנד היינו מוכרחים לאכול.
אחד הדברים הראשונים שאמרו לנו כשהגענו לממפיס הוא שאנחנו חייבים לנסות את הבר-בי-קיו המקומי. כל מקום צריך את המומחיות שלו ואם בניו אורלינס מדובר בכל מיני מאכלים אקזוטיים, בממפיס זה הבר-בי-קיו. על פי עצתה של הבחורה בקבלה של המלון (היא בכלל צמחונית אבל היא בדיוק הייתה עם חבר שלה בטלפון והוא המומחה לענייני בשרים) הגענו למסעדה של צ'רלי ורגוס. הקירות של המסעדה מלאים בתמונות של כל מיני מפורסמים (ועל חלקם שמעו אפילו מחוץ לממפיס), המלצר שלנו (איש שחור ושמנמן שהגיל שלו נע בין 55 ל 85) היה קולני ודרומי (על פי כל אמות המידה שראינו על דרומיים בסרטים). אני הזמנתי דייאט קולה. יאיר הזמין קולה רגילה ובכל זאת לשולחן הגיע כד אחד שתכולתו אינה ידועה. או שיאיר סבל או שאני השמנתי. בכל מקרה, לא באנו בשביל הקולה. המנה הראשונה הייתה ככה-ככה. למה הגענו למסעדת בשרים אם כל מה שהזמנו הוא פלטה קרה. במנה השנייה הפצצנו. צלעות חזיר ברוטב מטורף שהוגשו עם שעועית מדהימה וסלט כרוב סטנדרטי. אני חייב להודות שלחזירים שהכרתי בארוחותיי בארץ היה קצת יותר בשר, ובכל זאת מדובר במנה מנצחת.
אם יש משהו רע אחד שאני יכול להגיד על הארוחה (אבל זה באמת הדבר הרע היחידי) הוא שאחריה הצלחנו ללכת ברגל מרחק של עשרים דקות לאולפני סאן. ארוחת בשרים שאחריה אתה ממש מצליח ללכת נופלת לקריטריונים הבעייתים של ארוחות לא מפוצצות. במקרה הזה נסלח לצ'רלי עתיר הכוונות הטובות.
אולפני סאן הם אולפנים היסטוריים והם אף הוכרו ככאלה ע"י האומה האמריקאית (יש בחוץ שלט שמוכיח את זה). אלביס פרסלי, ג'רי לי לואיס, ג'וני קאש וקארל פרקינס התחילו באולפנים האלו את הקריירה. עוד הרבה אחרים התחילו גם כן אבל השמות שלהם לא אמרות לי יותר מדי. מדובר בחור, אפילו בקנה מידה של ממפיס. ברחוב הכי לא מרשים שרחוב יכול להיות, בגודל של חנות ממוצעת. שוכנים להם האולפנים בהם הקליט אלביס את that’s all right mama. לבחורה שהעבירה לנו את הסיור קוראים ג'יימי והיא הייתה דרומית אמיתית עם מבטא של דרומית ובעיקר, בעיקר, יפה מאוד. עד כדי כך יפה, שממש בקלות יכולתי לסלוח לה על השטיק הקבוע במהלך הסיור, למשל: "ב-1951 הגיע לאולפן בחור צעיר בשם אייזאה ליסטר...אתם מכירים אותו בתור אייק טרנר" או "ב-1953 הגיע נהג משאית צעיר להקליט באולפן את שיריו הראשונים....אתם מכירים אותו בתור אלביס פרסלי". הבנו. אבל, כפי שאמרתי, המקום בהחלט היסטורי, המדריכה יפה בטירוף והצלעות חזיר ישבו לי טוב טוב בבטן. בקיצור, חוויה מושלמת.
אחרי שהצטלמנו בכל פוזה אפשרית באולפנים, ואחרי שזכיתי לאחוז במיקרופון שבו אלביס הקליט, אחרי שקניתי את הטי-שרט ההכרחי וכמה מפרטים לגיטרה ומגנט למקרר (שתהיה מזכרת מהאולפן), אחרי הליכה קצרה ברחובות הזנוחים של ממפיס ובעיקר אחרי שמצאנו את השברולט שלנו, התחלנו את הנסיעה לניו אורלינס.
הכבישים של ארה"ב מזמינים אותך לנסוע במהירות גבוהה. מהיר כמו הרוח. חופשי כמו ציפור. נטול הפרעות ממשיות. עד שעצר אותנו שוטר. שוטר אמיתי עם כובע רחב שוליים. 1.90מ' ביום רע, רחב כמו מקרר, גדול כמו בית וכל שאר הדימויים שניתן לחשוב עליהם. אני מודה לאלוהים שלפני הנסיעה היה לי את השכל לבקש מאחי היחידי טיפים לגבי נסיעה בכבישים של ארה"ב. מזל מזל מזל שאחי היחידי הזהיר אותי שבארה"ב אין "שברולט תעצור בצד !!!" אלא מספיק שאדון שוטר מדליק את האורות ואתה מבין שאתה צריך לעצור בצד. הדבר האחרון שהייתי צריך הוא להופיע בחדשות המקומיות של ארקנסו בתור התייר המפגר היומי שלא נענה להוראות המשטרה ולא עצר. אדון שוטר ניגש בצעדים רחבים לאוטו ובקול הכי מפחיד שניתן להעלות על הדעת (אני מוכן להישבע שהוא ניסה לעשות חיקוי של סמואל אל. ג'קסון) שאל "You were driving 82 on a 70 road. IS THERE ANY PARTICULAR REASON ???" ואני גמגמתי מה שגמגמתי. חיפשתי את הרשיונות שלא מצאתי. ניסיתי לחשוב על השיחה היחידה שאני אקבל ולמי אני אצלצל. חשבתי על פרקי הבריחה ב"נמלטים". קיוויתי שאחרי קצת זמן בכלא יהיה לי את הגוף של מייקל סקופילד. שותפי לנסיעה היה זה שהתעשת מהר והסביר לשוטר שאנחנו בעצם תיירים ושהוא עצמו עובד for the Israeli government. אני לא יודע מה השוטר הבין, אבל זה הספיק כדי לשחרר אותנו בלי כלום. אפילו לא אזהרה. אפילו לא "חכה, חכה שאני אתפוס אותך באזרחות...."
היינו גיבורים מאוד גדולים שקבענו לצאת מממפיס ב 16:00. גיבורים גדולים אבל מתכננים קטנים מאוד. כשגוגל מספר לך על דרך מסוימת שהיא תיקח רק 6 שעות נסיעה, הוא כנראה מתכוון לנסיעה מאוד מהירה. מאוד מאוד מהירה. גוגל לא עוצר להשתין. את גוגל לא עוצר אדון שוטר-מקרר, גוגל לא רוצה ד"ר פפר על כל שעה שעוברת. גוגל לא נהיה רעב, עייף והכי הכי חשוב: גוגל לא משתמש ב – GPS. כן, כן, לעלילות ה-GPS במסענו שווה להקדיש פרק מיוחד, אבל היחסים עימו נתגלו במלוא עכירותם בנסיעה חזרה מממפיס.
ה-GPS זיין אותנו. אין מילה טובה יותר (למעשה זה "זיינה" כיוון שהקול שבחרנו היה של אמילי, אמריקאית). ביציאה מהחניון בממפיס ה-GPS הורה לנו על דרך מסוימת ואנחנו, מאמינים בני מאמינים פשוט נסענו בה. ככה. בלי לשאול שאלות. בלי להעלות על דעתנו שאולי ה-GPS חומד לצון ושולח אותנו למקומות שבהם לא היינו צריכים להיות.
כעבור כשעתיים וחצי, כשה-GPS אמרה לנו את מילת הקסם "re-calculating" שמשמעותה האמיתית היא "נסעתם לא נכון ועכשיו אני צריכה להתחיל לעשות מחדש חישובים של איפה אנחנו נמצאים ולמה", כשהיינו בכניסה לליטל רוק ארקנסו (כן, כן, העיר שממנה בא קלינטון) הבנו שטעינו. ובגדול.
זה היה הזמן לעצור, להבין איפה אנחנו ובעיקר להתחיל לסמוך על מקורות חיצוניים, למשל, המוכר בחנות בתחנה (שוב ד"ר פפר דייאט) שהסביר לנו במבטא הכי מצחיק עד אז, מה אנחנו צריכים לעשות. כמובן שהוא מימיו לא יצא מליטל רוק והוא אפילו דיבר בחרדת קודש על העיר הגדולה הסמוכה פיין בלאפ (מטרופולים אדיר של 100,000 איש.....)
ואז התחילה הנסיעה האמיתית. אז התחילה ההבנה האמיתית שכל מה שעברנו עד כה, מממפיס לליטל רוק היה מיותר. יפה, מהנה, אבל מיותר. וכעבור זמן לא רב התחיל להחשיך והיינו צריכים דלק. וביקשתי משותפי לנסיעה שיצא ויצלם את השקיעה כי פלורה ביקשה.
נהגתי ברציפות מ-16:00 עד 2:30 בלילה שבה החניתי את הרכב ליד מלון best western בניו אורלינס. בגוגלית יוצא שנהגתי בערך 1,100 קילומטר באותו ערב שלא נגמר. בסביבות 0:00, כשהשותף הבין שיש עוד כברת דרך, וכשהכביש לא הפסיק להראות אותו דבר, בהפסקת המבורגרים וקפה בוונדיז, הוא אמר לי שהוא יספר לי על ימי הצבא שלו בקול רועם. אלה היו השעתיים הכי לא מעניינות שעברתי איתו בטיול הזה, ובכל זאת זה השאיר אותי ער בכבישים של לואיזיאנה. בחיים שלי לא חשבתי שכל כך אשמח לחזור ללואיזיאנה. בחיים שלי לא חשבתי שבכלל אגיע לשם.
מסתבר שגם ב-2:30 בלילה הלובי של המלון בניו אורלינס יכול להיות מעניין. שנייה קלה, ממש הרף עין לפני שנכנסנו למעלית, בחורה צעירה ירדה בתחתונים וגופייה לקבלה. אני יודע, זה גירוי ממש פשוט וזול, אבל אחרי 1,100 קילומטר ומרחק כל כך גדול מהגירויים של הבוקר, גם בחורה פחות מושכת הייתה מדליקה אותנו.
כבינו מהר.
בבוקר קמנו וחזרנו לפילדלפיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
