הבלוג של אילון

לפני כמה שנים אמר לי אחד המוכרים בענק הוידאו (אללה ירחמו) ששנת אפס הוא הסרט הישראלי הטוב ביותר שהוא ראה מימיו. יכולתי להתלהב מההצהרה הזו ולקחת את הסרט בו ברגע ולהקדיש לו שעתיים וקצת (מה שהפך אותו רשמית לסרט הישראלי הארוך ביותר בכל הזמנים) אבל שני דברים גרמו לי להירתע קלות:

1. נפילות קולוסאליות שהתחילו בהמלצות של אותו מוכר (העובדה שהיום הוא מתפרנס מקואוצ'ינג רק גורמת לי לפקפק במוסד האימון אישי כולו).

2. העובדה שבמאי הסרט הוא יוסף פיצ'חדזה.

בעבר יצא לי לראות את "לנגד עיניין מערביות" של אותו פיצ'חדזה. אני משוכנע שלסרט היה ערך אמנותי רב ואין לי ספק שמסתובבים בינינו עשרות סטודנטים לקולנוע ו/או סתם אנשים יומרניים שידעו להסביר אותו. מבחינתי, התוצאה הסופית הייתה משעממת (הגם שמשעממת בשחור לבן) וכלן ידעתי שכדאי ככלל להימנע מסרטים של פיצ'חדזה.

ובכל זאת, הלנצח נאכל חרב ? שישי בצהריים, לפני כך וכך חודשים, היה לי זמן פנוי והיה את "שנת אפס". זה סרט טוב. כמעט מספיק טוב כדי להיכנס לרשימת הסרטים הטובים, אבל לא מספיק טוב. מעניין, עשוי טוב, משוחק נפלא, מסקרן, אבל עדיין כבד מדי לטעמי הקליל.

"שנת אפס" מזכיר את תמונות קצרות של רוברט אלטמן, אבל למעשה, כל סרט שיצא מאז "תמונות קצרות" ומספר את סיפור חייהם של כמה וכמה אנשים באותה עיר, שחייהם נשזרים קלילות זה בזה, בטווח זמן קצר יחסית, מזכיר את "תמונות קצרות". בלקסיקון שלי, להזכיר את "תמונות קצרות" זו בהחלט מחמאה. וכך, "שנת אפס" מעט-כבד-מדי לטעם הישראלי הממוצע ומעט-דורש-סבלנות יותר מסרטים אחרים, אבל, בהחלט ראוי למאמץ הזה, בעיקר עכשיו בפרוס עלינו עונת הגשמים. נמאס כבר להחמיא למוני מושונוב בכל פעם שהוא עולה על המסך, אבל הוא בהחלט ראוי. סתם ככה שתדעו.

נדמה שהלילה הספורט הישראלי נפטר מאחד "הקופים" הרציניים ביותר שהיו לו על הגב: עמרי כספי קלע 15 נק' ב-19 דקות משחק במדי סקרמנטו קינגס והפך בכך לישראךלי הראשון ב-NBA. בכל הדיווחים התקשורתיים, העובדה שסקרמנטו הפסידה לאוקלוהמה (קבוצה חלשה בפני עצמה) הייתה משנית. העיקר ש"כבשנו" עוד פיסגה. אנחנו חלק ממשפחת העמים. יש לנו נציג ב-NBA.

תקשורת הספורט כל כך עסקה בכספי הקיץ, שרק לקראת תחילת עונת ה-NBA נזכר מישהו לכתוב שה-NBA חלש במיוחד העונה ועתיר בשחקנים זרים. לא הייתי מתעכב על זה אלמלא זה היה מאפיין את תקשורת הספורט הישראלית: אוננות בלתי פוסקת ושנאה עצמית מיד לאחר רגע השיא.

ההישג של כספי מכובד ויפה מאוד. בדומה לטל בן-חיים בזמנו (והכוונה היא לבלם המעולה של מכבי ת"א שעזב את הארץ לפני כמה שנים לבולטון ולא לבחור שדומה לו ומחליף עכשיו קבוצות באנגליה כמו שפוליטיקאי מחליף נאמנויות) כספי הפגין רצינות ובעיקר היה ממוקד במטרה. לפני שתי עונות (עונת קטש) הוא חתם על הסכם עם הנהלת מכבי ת"א שחייב אותם לדאוג לו לדקות משחק. במקום הרבה שחקנים ישראליים שמגיעים למכבי ת"א ונרקבים שם, כספי התעקש, נלחם ועשה הכול כדי להשתפר. המטרה מקדשת וכספי היה מספיק חכם כדי להבין את זה ומספיק נחוש כדי לעבוד על זה. והלילה הוא זכה להיות הישראלי הראשון ב-NBA. שלושים שנה אחרי שמכבי ת"א מנעו ממיקי ברקוביץ' לעבור לניו ג'רזי נטס, עשור וקצת אחרי שדורון שפר נבחר בדראפט ולא הגיע לקליפרז ועשור אחרי שקטש נפל קורבן לשביתת השחקנים הגדולה שמנעה ממנו את ההגעה לניקס.

יכול להיות שכספי יהיה הערת שוליים בהיסטוריה של ה-NBA. יכול להיות שסקרמנטו החלשה תהיה הפיסגה מבחינת כספי, אבל תמיד הוא יהיה הישראלי הראשון שעשה את זה. וכשם שהשנים שאחרי מדליית הזהב לא השכיחו מכולנו שגל פרידמן היה הישראלי הראשון שזכה במדליית זהב באולימפיאדה, כך ניתן לקוות שכספי יעשה קריירה יפה ב-NBA ויפתח פתח לישראלים בליגה הטובה בעולם.

בכל מקרה, אני מאחל לו שיגמור טוב יותר מהישראלי הראשון בחלל.

תיארתי לעצמי שיגיע הרגע שבו קוונטין טראנטינו יתחיל להימאס עליי. זה כמעט קרה ב-kill Bill הראשון שהיה גרפי מדי לטעמי, אבל זה התאזן בסרט השני שהיה מדברי, מהורהר (אבל משעמם יותר). "חסין מוות" בו צפיתי לאחרונה (באיחור קליל של שנתיים) היה בדיוק הרגע בו טרנטינו נמאס.

אני מבין שהסרט הוא בעצם סוג של הומאז' של טרנטינו ואני מבין שמדובר בסרט מתוך פרויקט ובקיצור, קיימות שלל נסיבות מקלות לאיכותו של הסרט, אני אפילו מוכן להחמיא לו ולהגיד שבתור הומאז' מדובר בהומאז' מרשים ביותר. אבל...כפי שאמרו הסמית'ס This joke isn't funny anymore.

כשטרנטינו לקח את כל הסרטים עליהם הוא גדל ולאורם הוא התחנך ושילב אלמנטים מהם בסרטיו הראשונים, זה היה מרענן. כשהוא בחר בפאם גריר (ללא ספק כוכבת ה-blaxploitation הגדולה ביותר) לככב ב"ג'קי בראון" זה גם היה שיחוק. הבחירה הכי מגניבה, הכי טרנטינו. אלא שהפעם בחסין מוות זה כבר מתחיל להעיק.

הסרט בנוי, מצולם ומשוחק כמו סרט שנות השבעים לכל דבר ועניין. ישנם אפילו טריקים קטנים (למשל, קפיצות בסרט) שנותנים לך את התחושה של סרט ישן. בקטע הזה - השחזור התקופתי - טרנטינו שיחק אותה (הערת ביניים: כיוון שרק נולדתי בשנות השבעים וכיוון שלא חייתי בארה"ב מימיי, אני רק יכול להעריך את השחזור התקופתי של טרנטינו בהשוואה לסרטי התקופה ולסרטים שמשחזרים את התקופה. למעשה, זה רק מחזק את האלמנט של ההומאז'). הבעיה היא שהסרט עצמו, לא מעניין. עברו כמה עשורים מאז שנות השבעים וגם העלילות התקדמו. אני לא צריך סרטים של ג'יימס קמרון והשקעה של חצי מיליארד דולר כדי להנות מסרט, אבל אני צריך משהו קצת יותר מושקע. משהו שהוא יותר מהומאז'.

בכל מקרה, טרנטינו נשאר מעניין ומסקרן גם בסרטים הפחות טובים שלו. השאלה היא, מתי גם זה ייגמר.

שבעה שבועות לתום הרווקות והשאלות הקשות ממשיכות להדהד בראשי.

אל דאגה, אנחנו עדיין מאוד אוהבים ואנחנו עדיין מאוד רוצים להתחתן אבל לעזאזל, מה לנגן בפתיחת האירוע והאם לקחת בקינוחים פרופיטרול במקום מלבי או שאולי שניהם.....

עד לפני זמן קצר ביותר סלדתי מהשחצנות של אלו שכבר התחתנו וידעו לגחך כנגד הניסיונות של זוגתי לעתיד ושלי לבחור אולם או לקדם במשהו את תכנית החתונה. מעט מאוד דברים יכולים לעצבן כמו אחד שכבר "עשה את זה" ושצופה בך "מנסה לעשות את זה". לכולם יש את אותה עצה "שמרו את הכסף לטובת טיול בחול". אבל כולם יודעים להגיד את זה לאחר מעשה. כולם התחתנו וגם אתה רוצה. כולם קיבלו בעבר את אותה עצה והנה גם אתה מקבל. אתה כמו כולם, רק מתלבט יותר.

והאמת היא שהעולם לא מקל עלייך. לא ממש. הנה בחרנו אולם. חתמנו בשמחה. ישבנו והתמקחנו על המחיר ועל התפריט, למדנו מילים חדשות מתחום המזון (פופייט ו – קרודיטה) והיינו בטוחים שאנחנו בדרך הנכונה למנוחה ולנחלה. אלא שהמנוחה והנחלה עוברות בשלל בחירות שיש לבחור והכנות שיש להכין ולפעמים אתה תוהה "מה עושים זוגות שלא מתכננים חתונה, איך הם מעבירים את הזמן ביחד ???"

ופתאום הכול נהיה מודולרי. הכול בשיטת איקאה. אתה לא מזמין להקה שלמה של נגני מוזיקת עולם, אלא אתה צריך לשבת ולבחור את מי מהלהקה אתה רוצה להזמין. אני רוצה את הביטלס אבל בלי רינגו, הוא תמיד ביאס אותי. שיבואו שלושתם עם אקוסטיות ונג'מג'ם קצת....

זה לא שאני מתגעגע לימי הדג המלוח והיין כיוון שבשנים האלו טרם נולדתי. השנים שבהן החלו חבריי להתחתן עברו כבר בגני הורד/שלוליות הפקאן/הבאר של סבתא והגומחה של סבא, ובכל זאת, מי ידע שכך יהיה.

בניגוד לרוב הזוגות שבהם הגבר מעוניין בחתונה מצומצמת והאישה היא זו שדוחפת לאירוע רב משתתפים בגני יהושע עם הופעה של מדונה וחימום של קולדפליי, אצלנו זה עבד קצת אחרת.

אני זה שדחף לחתונה. אני. חשוב להדגיש את העניין הזה לנצח כיוון שאני לא ידוע בשל הכושר הארגוני שלי. הרבה כישורים יש לי, זה לא אחד מהם. אהבת חיי הייתה מוכנה ללכת עם כל מה שאבחר.

אתה רוצה רבנות ? סבבה, שיהיה רבנות. אתה רוצה מסעדה, שיהיה מסעדה. מה שתגיד. ואני אמרתי חתונה. בואו נרקוד עד הבוקר בואו נצעק חזק עד השמיים.

והנה אני צועק.

טוב, האמת היא שאני סתם מקטר. רוב האירגונים נופלים על אהבת חיי. מהר מאוד היא הבינה שהדרך שלי לחתונה עוברת דרך הרבה כוונות טובות, אלא שהכוונות הטובות שלי לא קשורות ליכולת ארגונית.

אין מה לדאוג. אנחנו נתחתן בסוף. והסוף הזה הוא עוד שבעה שבועות סך הכול. ואני יודע שביום המרגש הזה לא יהיה אכפת לי מי יבוא לנגן ואיזה קינוח יוגש בסוף (למי שמתכוון להגיע, המלצה חמה על הארטיק שוקולד, מדובר בלהיט מטורף !!!)

סך הכל אני רוצה להגיע לרגע שבו חבר/ה טוב/ה יתחתנ/ו ואני גם אוכל לגחך ולהגיד "אני במקומכם שומר את הכסף ונוסע לחול", גם לי מגיע, לא ככה ?

ואני דווקא אומר, תנו את התפקיד לברקוביץ'. פשוט מאוד. תנו לו לנסות.

ישנם לפחות עשרה אם לא עשרים אנשים ראויים יותר למלא את התפקיד הזה, הוא סתם ערס קטן ומשולל כל רסן, שחקן גאון שהקריירה שלו מתגמדת רק לנוכח הפה הגדול שלו, הוא אחת מהדמויות הכי פחות חינוכיות שניתן להעלות על הדעת, ובכל זאת אני אומר, תנו לו את התפקיד.

אתרע מזלי לראות אתמול את המשחק של הנבחרת. מהתחלה ועד הסוף. זה היה נורא. לא רק בגלל אובדן הסיכוי ולא רק בגלל התוצאה המשמימה. הנבחרת פשוט לא מעניינת. ישנו עולם שלם של טיעונים וטענות לגבי מקומן של הנבחרות הלאומיות בעולם של צ'מפיונס ליג וכו', אבל זה כרגע לא מה שעקרוני. נבחרת ישראל הפכה לחובה בלתי נעימה, לקרוב משפחה שלא נעים לבקר אבל חייבים. זה לא צריך להיות ככה. הפוליטיזציה של כל מה שקשור בהתאחדות היא ברורה והיא לא תשתנה, כנראה שלעולם לא, אבל לפחות לנו, לאוהדי הנבחרת מגיע לראות משהו מעניין. ופה ברקוביץ' נכנס לתמונה.

סביר להניח שנבחרת ישראל בהנהגתו של ברקוביץ' לא תגיע להישגים. אני לא רואה שום סיבה שהוא יצליח יותר מקשטן או גרנט, אבל לפחות יהיה מעניין. לפחות נבוא עם חשק לראות את המשחקים. והנה עוד טיעון בעדו: ברקוביץ' חבר טוב של כמה וכמה מאמנים שיוכלו לעזור לו בעצה טובה (מרקו בלבול, אלי גוטמן).

אני יודע שמדובר באמירה מעט תבוסתנית. אני מניח שדיון מקצועי יסודי היה מעלה כמה וכמה בעיות לפני השטח ובסופו של דבר אימון הנבחרת היה עובר לאחריותו של מאמן מקצועי, מנוסה ומוסמך, אבל האמת היא שאת כל הדברים האלה כבר ניסינו. זה לא עבד. זה היה משעמם רצח. האם מישהו זוכר רגע מוצלח אחד של הנבחרת של קשטן ???

במצב העניינים הנוכחי צריך עניין. זה הכל. קשה לי להאמין שההתאחדות תתן לברקוביץ' את התפקיד. בטוח שיש לקקני תחת ופוליטיקאים שממתינים, אבל אולי פעם אחת יצליח אבי לוזון לקבל החלטה נכונה או לפחות לא נגועה. העיקר שיהיה מעניין, העיקר שיבוא ברקוביץ' כזה שייעשה שמח. התייאשנו מהסיכוי שנעלה ליורו או למונדיאל רחמנא ליצלן אז לפחות שיהיה שמח. שיהיו צחוקים. שערוריות וכאלה. בזה, אני משוכנע שהנבחרת שלנו תצליח לתת פייט לנבחרות הטובות ביותר ביבשת ובעולם.