הבלוג של אילון

היום לפני שבעים שנה, ג'ון לנון נולד. באמצע הפצצה על ליברפול יצא לאוויר העולם אחד מהאנשים שעתידים לשנות אותו במהלך חייו.

אני יודע שיום הולדת שבעים זה הזמן הכי טוב לדבר בשבחו של אדם, אבל אולי דווקא היום הולדת הזה הוא הצ'אנס לסגור את החשבון עם לנון.

רצה הגורל (והממיר של ההוט מג'יק) ואת הפוסט שתכננתי לכתוב לכבוד יום הולדתו השבעים של ג'ון לנון אני כותב אחרי שראיתי את הפרק השישי ב "כל תולדות הרוק", הסידרה הראויה שהקרין ערוץ 8 במהלך חודש אוגוסט האחרון (אגב, ראויה או לא, יש לי המון ביקורת על יוצרי הסידרה שעשו מאמצים לא סבירים כדי להימנע מלהזכיר את הביטלס בסידרה עצמה).
הפרק עוסק ברוק האמריקאי האלטרנטיבי, מה שהפך בשנות התשעים לגראנג', וכמובן, בגיבור הגדול שלו, קורט קוביין. במכתב ההתאבדות שלו קורט קוביין ציטט משפט מתוך שיר של ניל יאנג "עדיף להישרף מאשר להתפוגג". הזכרתי את המשפט הזה בפוסט שכתבתי לזכרו של ג'ורג' בסט לפני כחמש שנים והוא הופך לרלוונטי גם במקרה של ג'ון לנון.

לנון נרצח בגיל 40, בעיצומו של קאמבק מופלא. אלמלא אותו רצח יכול להיות שלנון עוד היה איתנו היום.

קשה לי לדמיין את העולם עם ג'ון לנון. כשרק שמעתי עליו לראשונה, בגיל 7, הוא כבר היה מת. קשה לי לחשוב על בן אדם שלא הכרתי ושהשפיע על החיים שלי כל כך כמו לנון. המוזיקה שלו ליוותה אותי מאז ומלווה אותי עד היום. נדמה לי שיצא לי לכתוב את השורות האלה כבר כמה וכמה פעמים, אבל הן אף פעם לא הפסיקו להיות נכונות. ובכל זאת, לנון נשרף ולא התפוגג. לג'ון לנון כמעט ולא היו הזדמנויות להתבזות בזקנתו ועל כן, הוא נשאר לנצח הסמל של שנות השישים. אחי ואני מדברים הרבה על פול מקרטני. בניגוד ללנון, מקרטני עדיין חי ויוצר ומעניק אחת לכמה זמן הזדמנויות לראותו אותו ולהגיד "וואי, כמה שהוא הזדקן" או לחוש במבוכה קלה לנוכח הנסיונות שלו להראות "מגניב", או רלוונטי. ללנון זה אף פעם לא יקרה. הוא תמיד יישאר זה ששר על שלום ואהבה כשזה עוד היה קשור למשהו. אף אחד לא יבוא ללנון בטענות על כך שהוא שר שירים כמו Imagine והתפלל לעולם ללא נכסים, אבל גר בטירה גדולה ששכנה בפארק מדהים באנגליה ומאוחר יותר בבית דירות יוקרתי ברחוב 72 בניו יורק. כולנו נעריך את גילוי הלב של לנון באלבומים כמו plastic Ono band משנת 70' ואת הצרחות המדהימות שלו בשירים כמו Mother, אבל מהר מאוד נשכח שהלנון ששר את Mother וקרא לה Mother don't go היה אותו אחד שנטש והתכחש לבנו הבכור, ג'וליאן.

אפילו כשהפאנק פרץ ג'ון לנון החליט לפרוש. הוא לא העמיד את עצמו למבחן מול התנועה הזאת שזלזלה בכל מה שנחשב.  שזלזלה (בין היר) בו ובבני הדור שלו. מקרטני, למשל, ניסה להתמודד וכמה מרגעיו המביכים ביותר נרשמו באותה תקופה. לנון לעומתו גידל את בנו השני. כשהוא חזר למוזיקה, היה נדמה שהוא מפויס, אבל בשלל הראיונות שהוא העניק בימים שקדמו להירצחו, לנון הוכיח שהוא לא איבד את החדות ואת הרצון ללעוג לביטלס ולחבריו לאותה להקה.

האמת, נראה לי שהוא היה בן אדם שלא הייתי מסתדר איתו.

יכול להיות שהייתי מאוד מעריך את הכישרון שלו, אבל לא נראה לי שהייתי יכול להסתדר איתו. הוא נראה לי אדם עם כריזמה שקשה לחיות לצידה.

אדם שהחיים, או הנסיבות או האופי שלו גורמים לו לדאוג בעיקר לעצמו. אני לא יודע. מצד אחד לנון נשאר האייקון של שנות השישים ובגלל שכמות הראיונות שהוא נתן היא בסופו של דבר מוגבלת, אין לנו אלא להכיר אותו ממה שאנשים מספרים עליו. אבל מי הם האנשים האלה. הרי גם פול מקרטני מספר את הסיפור של לנון מהצד של מקרטני ששואף לשמר את האגדה של הביטלס. גם הוא נזהר מלדרוך על המיתוס הזה. גם הוא נזהר מלהגיד שג'ון היה ככה וככה. שג'ון היה קפריזי ולא יכולת לדעת איזה ג'ון תקבל. שברגעים שהוא היה אכזר, הוא היה אכזר באמת.

אבל, הנה אני, עוד אחד שגדל על מאות סיפורים על הביטלס, מנסה לנתח את האופי של ג'ון לנון. אדם שבמצטבר חי רק קצת יותר ממני. והנה אני, במקום לבוא ולהגיד מזל טוב ג'ון ותודה על כל הדברים היפים שעשית למעני, מנסה לנתח אותו כאילו שגדלתי לידו בליברפול או שגרתי לידו בניו יורק. זה לא יפה. יום הולדת זה לא זמן לסגירת חשבונות.

ולכן,

תודה רבה ג'ון. על כל המוזיקה הנפלאה הזאת שהשארת לנו. על זה שהנהגת את המהפכה הגדולה ביותר בתרבות ובמוזיקה ובחיים של כולנו, בעולם המוזר הזה. על עשרות השירים המדהימים שמלאים ברגעים כל כך יפים. מהתו הכי פשוט ב - It's only love (אחד השירים שג'ון הכי שנא מהרפרטואר של עצמו) ועד למופלאות של שירים כמו Because. מהטירוף של I am the walrus עד לפשטות של Julia. מהסוריאליזם של Lucy in the sky ועד לכנות הכובשת של If I fell. אבל בעיקר, תודה שליווית אותי באמצעות המוזיקה שלך והסיםפורים עלייך ועל החברים הטובים שלך במשך כל אותם שנים. אתה לא ממש יודע את זה, אבל היית איתי כמעט בכל מקום. ביסודי ובתיכון, בסיגריות הראשונות ובאהבות הראשונות. בפעם הראשונה שנגעתי בגיטרה (ובעוד הרבה פעמים אחרות), בצבא ובאוניברסיטה ואפילו בהזמנה לחתונה.

לכל מקום שהלכתי היית איתי. וכמו אלוהים שהשאיר לנו את התורה ועשרת הדיברות, כך אתה השארת את המוזיקה הנפלאה הזו שהייתה ותהיה איתי בכל מקום. תמיד.