הבלוג של אילון

אחד מהדברים המדהימים שקרו לי בחיים - ואני לא מתכוון לזה במובן החיובי - הייתה ההזדמנות שהחמצתי לג'מג'ם עם דני סנדרסון. לכל אחד יש את רגעי השיא ואת רגעי השפל, את ה Glory days ואת ה Darkest hours, לכל אחד יש את הסיפור שהוא יספר לילדים/נכדים ואת הסיפור שהחברים המפדחים שלו ידאגו לספר. אני, החמצתי הזדמנות לג'מג'ם עם דני סנדרסון. במסגרת רגעי השיא אני יכול לציין את זה ששרתי עם תזמורת צה"ל בניצוחו של זיקו גרציאני המנוח או שברי סחרוף נתן לי פעם סיגריה (מרלבורו ליט ארוך) בגיל 15. ובכל זאת, בחישוב הכללי, ברי וזיקו לא שקולים כנגד ההזדמנות לג'מג'ם עם סנדרסון.

הסיפור מאוד פשוט. יש לי חבר/חבר-של-חבר שנמצא בעסקי המוזיקה (לפעמים יותר לפעמים פחות, אבל ללא ספק "בעסקי"). את אחד מימי ההולדת שלו הוא החליט לחגוג על גג ברח' אבן גבירול בתל אביב. כיוון שהוא מוזיקאי ורוב חבריו מוזיקאים הוא חגג במין ג'אם כזה של חבר'ה. לא משהו מאורגן, לא משהו להקליט, אבל ג'אם. גם אני הוזמנתי ואפילו שקלתי לבוא. אני לא ממש זוכר למה לא באתי. התירוץ הרשמי הוא שבשנים ההן ברירת המחדל שלי הייתה שלא לבוא. לא משנה לאן. בדרך כלל לא באתי. אז ההוא חגג, ומתישהו באמצע החגיגה הגיע כפיר בן-ליש (חבר טוב של החבר-של-החבר)מלווה בדני סנדרסון. אמצע הלילה, סנדרסון is in the house והחבר'ה מנגנים את ברירת המחדל של כל ג'אם בכל מקום בעולם: ביטלס.

ואם יש משהו שאני אוהב בעולם, ואם יש משהו שאני יודע לעשות בעולם הזה זה לנגן ביטלס. באמת. אני לא נוהג להחמיא לעצמי ובכל זאת אני אחרוג ממנהגי, אני אפילו עושה את זה טוב מאוד. והחבר'ה יושבים שם ומנגנים ביטלס ועבור סנדרסון הביטלס זה לחם וחמאה וגם עבורי אבל סנדרסון לא יודע את זה כי אני באותו זמן יושב בבית ועושה השד-יודע-מה אבל בעיקר בעיקר, לא נמצא על אותו גג באבן גבירול בזמן שסנדרסון מרביץ שם Help-ים ויסטרדיי-ים כאילו אין מחר ובעיקר, כאילו אין אני. והקטע הוא שאני מספיק מאמין בעצמי כדי לחשוב שאפילו סנדרסון שג'מג'ם לא מעט בחייו היה יכול להתלהב. אם לא מהנגינה אז מהשירה, אם לא מהשירה אז מהחדווה, אם לא מהחדווה אז מהגג באבן גבירול. מה זה חשוב ???? לא הייתי שם, זה הדבר העיקרי שחשוב.

ובשבילי סנדרסון זה עניין לא פשוט. אני מעריץ את הבן אדם. באמת. Honest to god. ואני מעריך אותו ברמה שהייתה מאפשרת לי לג'מג'ם איתו כעניין של מה בכך. כאילו מדי יום ביומו אני מג'מג'ם עם אגדת רוק אחרת. הלילה סנדרסון, מחר עוזי פוקס, מחרתיים אני ופורטיס עושים קצת הנדריקס בבארבי. אבל, כאמור, לא הייתי שם.

לסיפורים כאלה יש בדרך כלל מוסר השכל. יש מין "למדתי את הלקח ומאז אני לא מסרב להצעות, ולא משנה כמה שהן לא מפתות". אבל כמובן שלא למדתי. וגם היום אני בדרך כלל לא בא וטוב שיש לי את אשתי שתניע אותי מדי פעם להגיע.

השבוע הקודם היה מוזר. בהרבה אופנים, זה היה שבוע מוזר. זכיתי להתפייס עם העבר בעניין מסוים. בלי דמעות ובלי התרגשויות, אבל קיבלתי את הצ'אנס to make amends וזה היה נעים מאוד. ואולי בהשפעת השבוע הזה, אתמול בלילה חלמתי עליי ועל סנדרסון.

אתמול בלילה בעודי ישן, זכיתי להשלים עם סנדרסון את הג'אם שלא היה לנו לפני כמה שנים.

הייתי צריך לחשוד שזה חלום כבר כשראיתי את עצמי לבוש בחולצה אדומה ומכופתרת. מה לי ולחולצה אדומה ? למי בכלל יש את הדברים האלה ?

ובכל זאת, לבשתי חולצה אדומה, הייתי עם האקוסטית שלי וסנדרסון ואני ניגנו נאמברים נבחרים מהרפרטואר של ארבעת המופלאים. וסנדרסון נהנה. בלי ספק. ומדי פעם נתתי לו לשיר סולו ולנגן את כל הסולואים של הריסון (לא היה נעים לי לספר לו שאני מנגן רק ליווי). והצלחנו להתמקד בביטלס בלי לעבור לשירים של כוורת או גזוז (ותאמינו לי, מניסיון, שזה ממש קשה לעמוד בפיתוי של לשבת עם סנדרסון ולא לנגן כוורת או גזוז).

הוא בחור נחמד הסנדרסון הזה, גם כשהוא בא בחלום והוא יודע לנגן ממש טוב. בחלום, גם אני ניגנתי טוב. היה ממש נחמד.

עכשיו רק צריך לחלום על הסיגריה ההיא שברי נתן לי בגיל 15. בתכלס, זה גיל ממש מוקדם להתחיל לעשן.

ישנם בקרים שכאלה בהם אתה קם נמרץ וחיוני, מספיק להתגלח, לשים את האפטרשייב שאתה אוהב (עם "הריח של פעם"...), לוקח את הילדה למשפחתון ומגיע לעבודה כשאתה עדיין נמרץ וחיוני.

ישנם הרבה בקרים כאלה ולפעמים עצם ההגעה לעבודה מנקזת מתוכך את הנמרצות והחיוניות ואז לפחות אתה נשאר עם הריח של האפטרשייב, אבל פחות נמרץ מהנדרש .

הבוקר הצלחתי לשמר את החיוניות גם בעבודה. כוורת שרה לי ולתינוקת שלי כל הדרך למשפחתון, ציפורים צייצו, מצאתי חנייה קרובה, אמרתי בוקר טוב לשומר של הבניין, הוא אמר בחזרה, עליתי למשרד ויצאתי נמרץ לשבוע העבודה המקוצר באדיבות חגי ישראל והשלטון המקומי.

ישנם ימי עבודה כאלה שנקבעים על פי הפסקול שקבעת לעצמך.

ימים שבהם אתה מגיע לשעה 12:00, מרוט ועצבני ופתאום אתה שם לב שלא שמעת תו אחד כל היום. שכל מה ששמעת זה בקשות וטענות ומענות וצעקות. ישנם גם ימים כאלה.

היום אמרתי לעצמי לא ולא.

בלי כל סיבה מיוחדת, כמו אהבה ישנה, חזרתי לביטלס. ולא לחומרים המתקדמים.

חזרתי לליבה, לתחילת הדרך. ל – Not a second time ול – You really gotta hold on me. תחילת הדרך באמת. לא לדברים המקובלים כמו All my loving אלא לסודות הקטנים של אוהבי הלהקה – I'll be back ו – If I fell.

שמעתי והתענגתי.

ולמרות שאין חורצים את דינו של יום עבודה בעודו מקרטע אל סיומו, אפשר להגיד שהתכנית עבדה. איזה בוקר מענג. יום פורה בעבודה, בליווי פסקול משכנע.

ורק אז נזכרתי...

היום ה – 9.10.2011. אם היה חי, ג'ון לנון היה מציין 71 שנים להולדתו. אבל הוא לא חי. לפחות לא בעולם הגשמי וכל מה שנשאר לי זה השירים המעולים שלו שליוו אוצתי היום ושמרו עליי מפני הבאסה בעבודה. ועכשיו מגיע הקטע הרוחני...אולי הייתה זו רוחו של לנון שכיוונה אותי לשמוע את הביטלס דווקא ביום הזה. לא, אה ?

ואלי זו העובדה שמדובר במוזיקה הכי טובה שנוצרה אי פעם. עכשווית או לא עכשווית, רלוונטית או לא. לא היה ולא יהיה טוב מזה. בדוק.

יש איזה ברנש אחד שקשור בדרך כלשהי להתפטרות המתמחים. אני לא יודע בדיוק מי הוא. אבל אני יודע שאם הוא ייאלץ להתפטר מעבודתו כמתמחה שנקרע במשמרות של 26 שעות ורואה שקל וחצי בסוף החודש, הוא תמיד יוכל להחליף את דייב גרוהל מהפו פייטרז. נראה לי שככה אפשר לעשות יותר כסף.

מ"מ ראה"ע, יאיר טאו, נפטר הלילה בשנתו בגיל 71.
דווקא היום הצלחתי שלא להיות בעבודה ולכן קיבלתי את הבשורה בארוחת בוקר מפנקת אליה הזמנתי את אשתי כדי לחגוג לה יום הולדת (היה אתמול, היינו בפארק הקופים עם גיסתי וחברה טובה, היה מעייף).
אני חושב שאחד מהנושאים שלוקים בקלישאתיות יתר זה המוות. אולי בגלל עצם הנוכחות הבולטת שלו בחיים של כל אחד מאיתנו. אולי כי בגילנו אתה כבר מכיר אנשים שמתו, קרובי משפחה ולפעמים חברים. אמנם ההלם טרי אבל בשעות שחלפו מאז שנודע לי, ועד עכשיו, שעה לפני שאני אמור לצאת לבית העלמין חולון-בת ים להלוויה, עוד לא הצלחתי לייצר מחשבה אחת לגבי מותו של יאיר שלא נגועה בקלישאתיות. וזה לא שאני שופט את המחשבות שלי בחומרה רבה כל כך אבל פשוט כל מחשבה על האיש ופועלו, על מותו ועל הדרך שבה מת, כמו לקוחה מטקסטים שקראתי מיליון פעם בעבר וסרטים שראיתי אלף פעם בעבר. והרי יאיר טאו היה עולם ומלואו. בעיני עצמו ובעיני כל מי שהיה קרוב אליו. וכמו כל אדם גם הוא איכלס סיפור חיים שלם שהיה מעניין לפרקים ויכול ללמד אותך הרבה לפרקים אחרים.
במובן מסוים אני שמח שיצא לי לעבוד איתו ולהכיר אותו. אני שמח שבחודשים האחרונים לחייו יצא לי לדבר איתו לא מעט. על העבודה ועל העירייה, אבל כמו תמיד בשיחות מהסוג הזה, עליי ועליו ועל החיים. הוא "גילה" אותי רק אחרי שהתמנה לתפקדי באופן רשמי. המנהלת הקודמת שלי הייתה חברה טובה שלו ולאט לאט, עם כל ביקור שלו במשרד שלנו יצא לנו לדבר. ביום ההולדת האחרון של ראש העיר הוא שמע אותי מנגן ולא יכל להסתיר את התלהבותו. התלהבות של איש שעשה כל כך הרבה דברים אבל עדיין מביע פליאה וגם כבוד למי שיודע לעשות דברים שהוא לא עושה.