הבלוג של אילון

נפתח בוידוי: אני לא אוהב את תום אבני. אף-פעם לא אהבתי אותו. אף-פעם לא הוקסמתי מהכשרון שלו. אני לא אוהב ילדי פלא ואני עוד יותר לא אוהב אותם כשהם מתבגרים וממשיכים לנדנד. חוצמזה, הוא היה החבר של אגם רודברג (שהיא לטעמי ילדה יפיפיה) כך שיש לי את כל הסיבות שבעולם שלא לאהוב אותו. ואני אכן, כפי שציינתי לא אוהב אותו. ולמה כל הפתיחה הזו חשובה ?

היום פורסם ב-NRG שאבני מבקש לדחות שוב את הגיוס שלו לצה"ל והפעם בתואנה של הרטבת לילה. כהרגלם, בחרו ב-NRG לדבוק בקו המרושע והצהוב שמאפיין אותם מאז שהם עלו לאוויר ולא להישאר נאמנים לעובדות ולצנעת הפרט. אני לא מעודד את תופעת הסלבריטאים שלא מתגייסים לצבא. אני מבין שלכל אחד ואחת מהם, הגיוס לצבא הוא פגיעה, לעתים אנושה, בקריירה. אני מבין את כל זה, אבל ישנם אנשים שבאים ממשפחות הרוסות או קשות-יום או סתם מתקשות ובשבילם הגיוס לצבא הוא טראומטי הרבה יותר ובכל-זאת הם מתגייסים. הם מתגייסים כי כולם מתגייסים וכי עד שיחליטו אחרת זו חובה (ואף זכות) של כל מי שמגיע לגיל 18. עד כאן הכול טוב ויפה. אבני צריך להתגייס כמו כל בן-תמותה-ישראלי אחר שמגיע לגיל הזה. אבל...במקום לתקוף את אבני עניינית, מעדיפים ב-NRG להתייחס למידע רפואי שאמור להיות חסוי (וצריך לבדוק איך הוא הגיע לידיהם של אנשי NRG) ולפרסם עובדות שאינן נכונות. אבני לא או-טו-טו בן 20. בדיקה קצרה באינטרנט (בדיוק כפי שאני עשיתי) הייתה מגלה שאבני, יליד אפריל 86', יהיה בן עשרים רק בעוד שנה וחצי. אמנם או-טו-טו אבל עוד הרבה או-טו-טו-אים. וכך, אייטם שבו מפורסמות עובדות רפואיות שאמורות להישאר חסויות ועובדות שאינן נכונות, מפאר את העמוד הראשי של דף הרכילות של NRG. במקום להתרכז בעיקר ולפתח דיון שווה בהחלט (ספורטאים וסלבריטאים שמעדיפים את הנוחות שבאזרחות) NRG מתרכזים בחסוי ובשגוי. לא בפעם הראשונה, אגב.

• רוצה לשכב איתך - אביב גפן
  
  
• האיש הרדוף - איפה הילד
  
  
• לילת בלי מילים - אורלי פרל
  
  
• דוד שמחה - אסף אמדורסקי
  
  
• לא היית שם בשבילי - אבטיפוס
  
  
• מסיבת גג - שלומי שבן
  
  
• לעולם לא אעזוב אותך עוד - שלום חנוך
  
  
• כלבי הים - רמי קליינשטיין
  
  
• כשבאתי לקחת אותה מהעננים - בציר טוב
  
  
• למעלה - ברי סחרוף
  
  
• מישהו תמיד - ג'וזי כץ
  
  
• הכול בגלל האהבה - גידי גוב ואהוד בנאי
  
  
• מוזיקה בפנים - גן חיות
  
  
• מיקי - ג'נגו
  
  
• מעל מרבד של עננים - דייויד ברוזה
  
  
• דבר לא קרה - דני רובס
  
  
• שיגרה - החברים של נטאשה
  
  
• הימים עוברים - ריקי גל
  
  
• הוא מסתכל בה כל הזמן - פונץ'
  
  
• תכלית בתחתית - ערן צור
  
  
• כמה שרק אפשר - נמרוד לב
  
  
• כולם אומרים לי תזהר - משינה
  
  
• הכול עצור - ירמי קפלן
  
  
• מלנכוליה אהובתי - חמי רודנר
  
  
• סנטה קלרה - יהודית רביץ

לפני מספר ימים פורסם תחת כל עץ רענן שאלי לולאי עוזב את "רוקפור". לולאי, שהיה סולן הלהקה מאז הקמתה, עזב על רקע מה שהוגדר כחיכוכים אישיים עם שאר חברי הלהקה. העזיבה של לולאי שמה קץ לגל של שמועות שנמשך כבר שנתיים לפחות לגבי עזיבה אפשרית של מי מחברי הלהקה ו/או התפרקות של הלהקה. מהצד האחד אני שמח לראות ששאר השלושה מתכננים להמשיך כרגיל את פעילות הלהקה כשברוך בן-יצחק ומרק לזר יחלקו בתפקידי השירה אולם מהצד האחר, קשה שלא להרים גבה לנוכח ההצהרה הזו. לולאי היה פרונטמן מעולה וזמר ענק וקשה לראות איך ברוך ומרק (שנתפס בעיני כאנמי משהו) יוכלו להחליף אותו.

במצעד הלהקות הישראליות של כל הזמנים, אני מדרג את "רוקפור" במקום השני (אחרי משינה) כלהקה האהובה עליי ביותר בכל הזמנים. היכולת של "רוקפור" לשרוד את העזיבה של אמיר צורף בתחילת שנות התשעים אחרי אלבום אחד בלבד והיכולת שלהם להתמיד לאורך כל השנים שחלפו מאז בסגנון הכ"כ מזוהה שלהם הפכה אותם, בעיני לפחות, ללהקה גדולה. מותר לציין ש"האיש שראה הכל" האלבום "הישראלי" האחרון שלהם עד כה (שיצא לפני 10 שנים) הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו כאן אי-פעם (שוב, הכל לעניות דעתי).

רוקפור התחילה את דרכה כלהקה פוסט-ביטלסית מובהקת. האלבום הראשון שלהם, "רשת פרפרים" אופיין בצליל שהזכיר הרבה דברים אלטרנטיביים מסוף שנות השמונים (בתקופה שהייתה מחווה ארוכה ומתמשכת לביטלס) אבל בעיקר, הוא היה סיקסטיזי להפליא (או להחליא, תלוי מאיזה צד מסתכלים על זה). למרות החולצות הפרחוניות והשיערות הארוכות, בסופו של דבר האלבום נצרב בתודעה בזכות שני להיטי ענק: "שוב לא שקט" ו - "הכעס" (שהיה השיר היחידי מהאלבום שהלהקה המשיכה לבצע בקביעות בהופעותיה). רוקפור היו אחת מהלהקות הבולטות בפריחה ההיא של הרוק בישראל (ואפילו "זכתה" להיות מחוממת לפחות פעמיים ע"י אחת מלהקות-התיכון בהן הייתי חבר...) אבל כשאמיר צורף, גיטריסט הלהקה והכוח היצירתי העיקרי בה, החליט לעזוב (ע"מ להקים יחד עם תמיר אלברט את "ג'ינג'יות"), הייתי משוכנע שלא נשמע עליהם יותר. עברו חלפו כמה שנים ואז הגיע "האיש שראה הכל". לטעמי, "האיש שראה הכל" עומד בשורה אחת עם אלבומים דוגמת: "סיפורי פוגי" , "רדיו חזק", "חתונה לבנה" וכל שאר החשודים הקבועים שמוזכרים כאלבומי המופת של הרוק הישראלי. מדובר באלבום של להקה. להקה אמיתית עם חזון מוזיקלי והבנה טוטאלית של היכולות האינסטרומנטליות וההפקתיות (שלא לדבר על השירים המופלאים) והשיאים אליהם היא יכולה להגיע. כמו ש"רדיו חזק" נזכר כאלבום הרוק הראשון בארץ שזכה למעטפת שיווקית ולוק מוקפד, כך גם "האיש שראה הכל" שלווה בשישה וידאו-קליפים מסוגננים שצולמו במצלמות 8 מ"מ ותרמו לסאונד הוינטאג'י של שירי האלבום. "רוקפור" שילמה מחיר כבד על-מנת להוציא לאור את "האיש שראה הכל", בכל הקשור למצבם הכלכלי של חברי הלהקה והפשרות שהם נאלצו לעבור בדרך, אולם ממרחק הזמן אני בהחלט יכול לומר (כמאזין ואוהד) שההקרבה של הלהקה הייתה שווה את זה. לא לחינם "האיש שראה הכל" היה ונותר האלבום העברי היחידי שהלהקה הוציאה (ללא אמיר צורף). קשה להתעלות אחרי אלבום שכזה. "בחזרה לשבלול" שהורכב מקאברים נאים-רוב-הזמן לאריק איינשטיין ואלבום ההופעה (שהיה מעולה כשלעצמו) היו רק שלב אחד בדרכה של הלהקה לחו"ל. האמת, מבין כל להקות הרוק "התל-אביביות" לרוקפור היה הכי הרבה מה למכור בניכר. בין אם הצליל המדוייק ובין אם יכולות הכתיבה של אלי וברוך שהלכו והשתפרו עם השנים. רוקפור היא אחת מהלהקות הישראליות שתמיד הצליחה להישמע כאילו היא ניתנת לשיווק בחו"ל.

יש הרבה דרכים להסתכל על ההצלחה של כוחותינו בניכר. אפשר להיות ציני ומרושע (ע"ע אקי אבני-סנדי בר-נועה תשבי) כלפיהם ואפשר לפרגן. רוקפור, מראש, לא עוסקת בחומרים שיביאו אותה לפרונט של MTV. הנישה שבה רוקפור פועלת היא מאוד מצומצמת וברובה שייכת ליודעי ח"ן. בניגוד לפופ שמוכן לקבל לשורותיו כל אחד, ברבות השנים גיליתי שהעולם העלק-אלטרנטיבי במוזיקה מורכב בעיקר מפלוצים (ע"ע ג'ק בלאק ב"נאמנות גבוהה") מאוד פדנטיים ופיינשמקרים. אל תאמינו לכל ההבלים. החיים בלהקה הם חיים קשים (או כפי שחמי רודנר אמר: "ולהקה היא אישה קשה") על אחת כמה וכמה להקה שלא נמצאת במגרש הביתי שלה ועל אחת כמה וכמה להקה שחלק מחבריה כבר נשואים ובעלי משפחות. ובכל-זאת רוקפור היו מוכנים ללכת את האסטרה מייל הזה בשביל הנסיון לעשות את זה בחו"ל. והם עשו. הלהקה זכתה בחוזה בחברת Rainbow quartz (שלמיטב הבנתי, היא חברה שמתמחה בלהקות אלטרנטיביות) והופיעה בכל רחבי ארה"ב. במהלך התקופה האנגלית שלהם, רוקפור הוציאה שלושה אלבומים שהמחישו, יותר מכל, את תהליך ההתבגרות שעבר עליהם כלהקה בדרכים. החל ב-"supermarket" שיצא עוד כשהלהקה הייתה בארץ והיה עמוס בפסיכודליה נאו-פינק-פלוידית, המשך ב-"one fantastic day" (שיצא בארה"ב כ-"another beginning") שהיה שיפור של "supermarket" בכל הקשור לאיכויות הכתיבה וההגשה של הלהקה וכלה ב-"Nationwide" שיצא בשנה שעברה והיה חף מכל מניירה פיסכדלית והציג את רוקפור כלהקת-גיטרות-בוגרת המתארת את ימיה בדרכים. לאורך כל הזמן הזה רוקפור המשיכה להתנייד מפסטיבל לפסטיבל בארה"ב, המשיכה לתת הופעות מפוצצות ומפוצצות בארצנו הקטנטונת ונשארה נאמנה לסאונד הייחודי שלה.

ועכשיו אלי עוזב. לטעמי, אחד מזמרי הרוק הטובים ביותר שיש כאן כיום. למרות שרוקפור היא להקה סגורה יחסית, ניכר כי הכוח היצירתי המוביל בה הוא ברוך בן-יצחק. הוא הפיק את אלבומיה של הלהקה (לצד שאר החברים) וההפקה המוזיקלית שלו לשי נובלמן הוכיחה שהוא כשרוני ומוצלח גם מחוץ לגבולות רוקפור. אני מתקשה לראות מצב בו רוקפור מצליחה לשמור על הסאונד שלה, בהופעות ואלבומים, בלי אלי. לא רק בגלל השירה הנפלאה שלו וההתנהגות הבימתית שלו אלא בגלל שלהקות מסוגה של רוקפור, להקות שהקריבו כ"כ הרבה ע"מ להצליח ולהתקיים בכבוד, מתקיימות טוב, בד"כ, כיחידה אחת. הלוואי ואתבדה. הלוואי ורוקפור ימשיכו לייצר את אותה מוזיקה נפלאה שהם ייצרו עד עכשיו והלוואי וההופעות שלהם לא ירדו ברמתן בגלל העזיבה של אלי. אני יודע שאלו חלומות באספמיה ובכ"ז, עד שנדע אחרת, שווה לחלום אותם.

רוקפור, ספטמבר 2004, בריטניה.. אחת התמונות האחרונות ביחד.

קראתי ב-Ynet שישנה יוזמה בהתאחדות לכדורגל להאריך את חוזהו של גרנט כמאמן הנבחרת ולהעניק לו קדנציה שלישית. לעניות דעתי, מדובר בהחלטה שגויה ומיותרת שרק תעלה לנבחרת בעוד שברונות לב נמנעים. חשוב לזכור, שדעתי אף-פעם לא עניינה איש מאנשי ההתאחדות כך שיש להניח שגרנט אכן ימשיך לאמן את הנבחרת. ציינתי כבר בעבר שעיתונות הספורט בארץ לוקה בתסמונת ה-Itchy trigger finger או בעברית: אצבע קלה על ההדק. אני לא ממש בטוח שהוועדה המקצועית של ההתאחדות אכן ישבה והדּיינה לגבי גרנט ואני לא בטוח שהם חושבים שגרנט אכן יצעיד את הנבחרת קדימה. מספיק אידיוט אחד בהתאחדות שרק יחשוב על הרעיון האווילי הזה וכבר יצוץ לו ב-Ynet מי שישמח לפרסם את הידיעה ולהציג אותה כהחלטה מושכלת של וועדה זו או אחרת בהתאחדות. התופעה הזו חוזרת על עצמה לאורך השנים האחרונות בעיתונות הספורט. יש שיאמרו שזה עוד שלב בהתפתחות היחסים בין הספורט לתקשורת, אני סתם חושב שמדובר בעוד שלב אחד בהדרדרות הכללית, אבל שוב, מדובר בדעתי הכנה והלא חשובה.

הארכת החוזה של גרנט עלולה להיות הרת אסון לנבחרת ישראל. אמנם, קל לחשוב על הארכת חוזה אחרי שנבחרת ישראל שברה את המנחוס הקשור בקפריסין אבל לא ימצא בעולם איש שפוי אחד שיגיד שנבחרת ישראל נראתה כמו שהיא יכולה להראות או כמו שהיא צריכה להראות. אם זו רמתה האמיתית של הנבחרת וזה המקסימום שהיא יכולה להגיע אליו אז אולי עדיף שלא לבזבז כלכך הרבה כסף על מאמן ברמת השכר של גרנט ולהסתפק במאמן מהשורה השנייה או השלישית ברמת שכר נמוכה הרבה יותר (בכל זאת, כספי ציבור וכו'). גרנט הוא פוליטיקאי, ואחד הטובים שבהם. הוא מצליח לטמטם לכולם את השכל תוך סיוע בלתי פוסק מהחברים הטובים בידיעות אחרונות (ואני לא אתפלא אם יתברר בסופו של עניין שגם הידיעה ב-Ynet היא תוצר של קומבינה שרקח גרנט עם אחד מעיתונאי החצר שלו) אבל הוא לא הביא את הנבחרת לשום הישג והוא גם לא יביא. נעים לחשוב על הפוטנציאל הטמון במפגשים הביתיים הקרובים עם צרפת ואירלנד אבל רוב הסיכויים הם שנפסיד ובגדול. נבחרת ישראל, כפי שהיא נראתה במשחקיה האחרונים היא נבחרת רעה. התיקו בצרפת והנצחון על קפריסין בחוץ הם יותר תוצר של מקריות ופחות תוצר של שיטה. אני מוכן להודות שגרנט נהנה ממזל יוצא דופן בכהונה שלו, אבל למעט הענקת תפקיד הכינור הראשי לבניון (שנמצא בכושר שיא בנבחרת) גרנט לא עשה כלום. ההגנה עדיין סובלת שערים טפשיים ובהתקפה אין אפילו Goaler אחד לרפואה. גרנט, למעשה, לא עשה כלום. הוא רק הרכיב את בניון. חשוב לזכור שבסיום הקמפיין הקודם רצו בהתאחדות לפטר את גרנט ורק העלות הכרוכה בהתרת חוזהו מנעה את הפיטורין. מאז ועד עכשיו, גרנט לא הציג כמאמן שום תובנה יוצאת דופן שבזכותה שווה להשאיר אותו. נבחרת ישראל צריכה טיפול עמוק מהיסוד וגרנט הוא בטח לא האיש שצריך לתת אותו. אני לא רוצה להיכנס לשמות כגון: שפיגל או קשטן, כל עוד לא מתקיים דיון רציני בהתאחדות המטופשת הזאת על המשך הדרך. התשתית של הנבחרת לא מתחילה בבחירת מאמן אלא נגמרת בבחירת מאמן. בדרך, צריך לעבור הרבה שלבים. שום דבר ממה שהציגה הנבחרת של גרנט ביום רביעי, לא מעיד על הפנמה או התחלה אפילו של תהליך מהסוג הזה בנבחרת ישראל.