הבלוג של אילון

חזרתי הבוקר מהעבודה והקשבתי ל-Blow away המקסים של ג'ורג' הריסון ברדיו (88FM אלא מה). השיר הסתיים למרבה הצער ורוני ידידיה, מגיש התכנית אמר "ג'ורג' הריסון, 4 שנים למותו". מוזר, לא חשבתי על זה. בכלל לא זכרתי את זה. זכרתי שהיום הכ"ט בנובמבר וכו' אבל דווקא את ג'ורג' שכחתי. לא מגיע לו. באמת שלא. אני זוכר את הרגע העצוב ההוא לפני 4 שנים, שדודי התקשר אליי לעבודה, ובפאתוס לא לגמרי נדרש אמר "רציתי להיות הראשון שמבשר לך שג'ורג' הריסון נפטר". ובאמת שהיה לי עצוב אז ועצוב לי גם היום. אני יודע שאני מנדנד בענייני הביטל ג'ורג' אבל באמת שהוא היה אדם טוב והטוב מבין הארבעה. וגם אם מתעלמים מהאדם שהוא היה הרי שמדובר במוזיקאי ענק שהדבר היחידי שהיה בעוכריו היה הרצון שלו שלא ללכלך את הידיים בשוק הבלתי-אפשרי הזה. הוא לא יכל להיות ישיר ומרושע כמו לנון והוא לא יכל לשחק את ה-nice boy במשך 40 שנה כמו פול. הוא היה גיטריסט וזמר שהיה בהחלט מודע למגבלות שלו. הוא חסה שנים בצל שני ענקים כמו לנון ומקרטני ובעיקר, הוא השאיר לעולם ירושה מוזיקלית נפלאה. כיוון שמדי פעם יוצא לי לדבר על ג'ורג' ועל כמה שאני אוהב אותו, אני אמנע מזה הפעם. אני רק אומר שכל מי שמעוניין להתחיל לשמוע קצת מהמוזיקה המעולה של ג'ורג' וזקוק להמלצות של מה להוריד מהאינטרנט (זה בסדר הוא השאיר לאשתו ולבנו היחיד ירושה די נאה, משהו בסביבות הכמה מאות מיליוני דולרים) מוזמן לפנות אליי. אני יותר מאשמח להמליץ. כוסית וירטואלית לזכר מוזיקאי ענק ואיש יקר. יהי זכרו עימנו לתמיד. 

ג'ורג' בסט, אחד מגדולי הכדורגלנים אי-פעם, הלך היום לעולמו לאחר סיבוכים שונים שקשורים לעובדה שבסט, צפון-אירי במוצאו, צרך אלכוהול בכמויות שלא היו מביישות כמה אירים ביחד. חוץ מדין מרטין, אני חושב שבסט הוא אחד מהשיכורים הידועים בעולם. עקרונית, כיוון שבסט קנה את תהילתו במדי מנצ'סטר יונייטד השנואה (בלוג זה אוהד ליברפול) אני לא אתחיל להספיד אותו ולספר כמה גדול הוא היה. חוץ מזה, לא יצא לי לראות אותו משחק. בסט קנה את תהילתו לפני שנולדתי. בכל כלי התקשורת קוראים לו הביטל החמישי. הוא לא הראשון שבהקשרו אני שומע את הכינוי הזה. הראשון היה בראיין אפשטיין, האמרגן המיתולוגי של הביטלס. הוא כנראה באמת היה הביטל החמישי. אבל בסט, כך מספרים, היה אחד מהראשונים שהפך מכדורגלן כשרוני לאייקון של ממש. הוא שיחק באנגליה בשנים שבהן היה הכי שווה בעולם להיות באנגליה. שנות השישים העליזות. אם תרצו, הוא היה אוסטין פאוורס רק עם שיניים טובות יותר. בסט היה מלך. הוא היה אליל בתקופה שבה עוד לא היה כל-כך חשוב לכולם לנתץ את האלילים שלהם לטובת אחרים. אבל לבסט היה יצר רע. ובסופו של דבר מה שיזכרו ממנו זה בעיקר את האלכוהול. נכון, הוא היה במנצ'סטר יונייטד ההיא שניצחה את בנפיקה ב-68' ולקחה את גביע אירופה לאלופות אבל הוא היה בעיקר הולל. הציטוט הקבוע שמובא בהקשרו הוא: "את רוב כספי הוצאתי על שתייה, נשים ומכוניות מהירות. את השאר סתם בזבזתי". וזה אומר הכול. בסט סיים את חייו בגיל 59 כשהכבד שלו לא מתפקד וכשהוא צהוב ומצומק. הכותרת של הפוסט הופיעה במיליון מקומות בערך (בשיר של ניל יאנג, במכתב ההתאבדות של קורט קוביין ובעיקר ב"נאמנות גבוהה") והיא שאלה לגיטימית למדי. האם עדיף לחיות חיים שגרתיים ונטולי ריגושים של ממש (כמו שרובנו חיים) או שמא עדיף לחיות כמו ג'ורג' בסט. לשחק כדורגל, לשתות, לנהוג במכוניות הכי שוות, לשכב עם שרלוט רמפלינג (לא בגירסתה המבוגרת), לשתות, לזיין על שמאל וימין, לשתות, להישרף מהר אבל בכיף. זו שאלה מאוד מעניינת. מעניין מה היה בסט עושה אם היו נותנים לו צ'אנס נוסף לבחור. משהו בפנים אומר לי שהוא היה בוחר באותה דרך, ולא מאהבת המשקה, פשוט מאהבת החיים הטובים. כנראה שזה ממכר, עדיין לא לגמרי ניסיתי.

הגעתי לראות את "הקפיצה הגדולה" די במקרה. ראיתי קטע מהסרט באיזו הרצאה מעניינת לפני "בחברה טובה" הנפלא, כמה שבועות מאוחר יותר נתקלתי בו בספריית הוידאו, ראיתי את השם של האחים כהן על העטיפה האחורית (תו-תקן) ולמשך שעה לפחות, הייתי משוכנע שמדובר בסרט חדש שלהם. ובכן, מדובר בסרט משנת 94', הסרט האחרון שרובינס עשה לפני "חומות של תקווה" המופלא. עקרונית, לא סבלתי במיוחד במהלך הצפייה, אבל אין ספק שראיתי סרטים טובים ממנו מצד כל הנוגעים בדבר (רובינס, פול ניומן ובעיקר האחים כהן). יכל להיות טוב יותר. הנימה המורבידית הקבועה והאקסנטריות הקלילה שמלווה את האחים כהן באשר יילכו קיימת גם כאן, ולמי שאוהב את הסגנון הזה ועדיין לא ראה את "הקפיצה הגדולה" בהחלט שווה לדגום את הסרט (בתנאי שבאים בלי ציפיות גדולות מדי). מי שאוהב סרטים על תרבות התאגידים (הגם שמדובר בגירסה מוקדמת יותר של אמריקה החזירית שאנחנו רואים בד"כ בסרטים מהסוג הזה) גם יצליח למצוא עניין בסרט. לעלילה בקצרה: התאבדותו של ווארינג האדסאקר, ראש "תעשיות האדסאקר" המשגשגות מתאבד ויו"ר מועצת המנהלים סידני מאסברגר (ניומן) ממנה במקומו טמבל חביב, נורוויל בארנס (רובינס) מתוך מטרה לדרדר את החברה ע"מ שיהיה ניתן לרכוש את מניותיה בזול. בארנס כמובן מפתיע בתפקידו וממציא את ההולה-הופ וכל זה תחת עיניה הבוחנות של איימי ארצ'ר (לי), עיתונאית מסרטים-של-פעם שחושדת במה שמתרחש בחברה. יש הרבה רגעים חמודים בסרט וסה"כ אווירה חיובית. כיוון שמדובר בסרט ישן, אפשר בהחלט לוותר עליו בה במידה. שווה לזכור: מהסרט הזה טים רובינס המשיך ל"חומות של תקווה", והאחים כהן המשיכו ל"פארגו" , ביג לבובסקי" ו"אחי, איפה אתה". כנראה ש"הקפיצה הגדולה" עשתה להם רק טוב.