הבלוג של אילון

כמה כיף להיות ג'ונו ולחיות את החיים של ג'ונו ולהיות חכמים כמו ג'ונו ולהצליח להגיד את המשפטים הכי סרסקטיים כמו ג'ונו ולהראות כאילו אתה בכלל לא מתאמץ כמו ג'ונו ולחיות עם ההורים הקוּלים של ג'ונו ובקיצור, ג'ונו וג'ונו....

אלמלא הייתי בן 16 מעצבן בעצמי, אי שם לפני כך וכך שנים, ואלמלא הייתי מודע לכמה שסרקסטיות יכולה לעצבן בגיל 32 ועל אחת כמה וכמה בגיל 16, אולי עוד הייתי שותה בצמא את הסרט הזה ומצטרף למקהלות העליזות ששוררו בשבחיו. אגב, די בצדק. כסרט, הצפייה ב"ג'ונו" עוברת ממש בכיף ואפשר בקלות להתחבר לעלילה ולדמויות. אפילו שג'ונו מציאותית ברמת המשכל שלה בערך כמו דוסון לירי. הבעיה היא שפשוט קשה להאמין שיש בנות בנות 16 עם רמה כזו של אינטליגנציה רגשית ויכולת הבעה. ואם יש אז הן לא חמודות כמו ג'ונו. something's gotta give, לא יעזור כלום. ואפילו אם מתקיימים בהן כל התנאים, הן עדיין לא מחזיקות בצמד הורים מגניב שכזה ובכל כך מעט בעיות רגשיות ביחס לכל מה שמתרחש סביבן. זה פשוט לא מסתדר לי.

מי שיצילח להתגבר על המשוכות האלה ולהתמסר לסרט צפוי בהחלט להנות. אפילו אני, ספקן כהרגלי וביקורתי כתמיד נהניתי.

היא חמודה ג'ונו ואינטליגנטית. אם היא הייתה בגילי, הייתי מציע לה להתחתן איתי. מהצד השני, אם היא הייתה בגילי ועדיין רווקה, אז היו לה סיבות טובות יותר להיות סרקסטית ואז זה כבר היה מפסיק להיות חמוד.

באתר של ערוץ הספורט התפרסם טור של דרור רייכר שמפרט 6 סיבות טובות, למה להפסיק לשנוא את צ'לסי.

קראתי אותו עד הסוף ואפילו הקפדתי לקרוא את הטוקבקים. אין ספק, טוקבקים של אוהדי ספורט הם בדרך כלל מצחיקים (אחרי שמורידים את ההתלהמות, ההתלהבות וכשמתייחסים בעיקר לשגיאות כתיב).

מי שקורא את רייכר בסבלנות עוד עשוי רחמנא ליצלן להפסיק לשנוא את הקבוצה הכחולה של לונדון. אבל, רייכר מפספס לדעתי שני דברים מרכזיים שהורסים לו את כל התיאוריה.

הראשון שבהם הוא ז'וזה מוריניו (ובהערת ביניים אפשר להוסיף את אברהם גרנט). אמנם מוריניו כבר לא מאמן את צ'לסי ואפילו הספיק להיות מפוטר ממנה בבושת פנים. ואפילו גרנט כבר לא נמצא בקבוצה והצליח להוביל אותה לשלושה "כמעטים" מאכזבים (מבחינתו) ובכל זאת, דמותו של מוריניו הייתה כל כך כריזמטית - ולאו דווקא באופן החיובי - עד שמבחינתי היא לכאורה נמצאת שם עוד היום. ההשפעה שלו היא עד כדי כך ניכרת, שהיא מקשה עליי לחבב את סקולארי, שבאנגלית רצוצה עם מבטא פורטוגזי כבד, נדמה כהרבה יותר נחמד מקודמיו בתפקיד.

מוריניו היה מצליח. צ'לסי הציגה כדורגל ציני ומשעמם, אבל מצליח. כשמוריניו השתחצן והשתלט על התקושרת האנגלית, הוא עשה את זה מעמדה של הצלחה. הוא השתמש בטריקים הנדושים ביותר, בלוחמה פסיכולוגית בכלים פשוטים, אבל תוך ניצול מושלם של התקשורת של המאה העשרים ואחת, ובעיקר, תקשורת הספורט האנגלית. אין מה לעשות, הוא סימן את עצמו כאחד שאוהדי הקבוצה יכולים לאהוב עד מוות (בגלל ההשפעה שלו על מנהלי ושחקני הקבוצות היריבות) וכאחד שכל עולם הספורט אוהב לשנוא. הוא הפך את החיים למעניינים יותר ואולי אפילו הצליח להסיט את תשומת הלב מהכדורגל היעיל והמשעמם שצ'לסי הציגה.

היום מוריניו נמצא באינטר, אבל ההשפעה שלו עוד שם. בהתנשאות של טרי ולמפארד ובכלל. רוחו של מוריניו עדיין מרחפת.

לגבי אברהם גרנט אין לי הרבה מה להרחיב. לא אהבתי את הברנש כשאימן בארץ ואפילו כשאימן את הנבחרת. לא הייתה לי שום סיבה לאהוב אותו יותר כשהוא מעבר לים. אני שמח שצ'לסי שלו נכשלה, לא רק בגללו, אבל בהחלט, גם בגללו.

הדבר השני שרייכר מפספס, והוא לדעתי עקרוני ביותר הוא רוח השנאה בספורט. זה דבר שאסור לזלזל בו.

אוהד ספורט אמיתי הוא עבד ליריבויות ספורט שחלקן מתפתחות עד כדי שנאה. אם רייכר החליט שיש שש סיבות טובות להפסיק לשנוא את צ'לסי, ואם רייכר משוכנע כל כך שרובנו הגענו עד למצב של שנאה, הוא בהחלט צריך לתת מקום לנושא יריבויות הספרוט/שנאה. זה חי וקיים ובועט.

רבים משונאיה של צ'לסי הם כאלה כתוצר של יריבות ספורט. צ'לסי התקיימה הרבה לפני אברמוביץ' ומוריניו ותתקיים הרבה אחריהם. ישנם מספיק אוהדי ארסנל וטונהאם שיהיו מוכנים לשנוא את צ'לסי. ישנם הרבה אוהדים של כדורגל חי וטוב שישמחו לשנוא את צ'לסי. לא צריך רגשות כל כך "חמים" כלפי מוריניו או כלפי שוק ההעברות בעידן האוליגרכים כדי לייצר שנאה לצ'לסי. ואם יש כאלה, הרי שהשנאה שלהם לפחות באה ממקום מנומק.

השנאה קיימת בכדורגל כתוצר של הרבה דברים. וכן, יכול להיות שחלקם אינפנטיליים ויכול להיות שחלקם לא רלבנטיים, אבל ככה זה עובד.

הטור הנפלא כשלעצמו של רייכר מאבד קצת מערכו בגלל שהוא פיספס את שתי הנקודות האלה.

אגב, לכל המתעניינים, אני אוהד ליברפול שרוף. מאז שהייתי בן 5. לא הייתי צריך את רייכר כדי לדעת שאני ממשיך לשנוא את צ'לסי. old habits die hard. 

אני כותב דו"חות צפייה כבר חמש שנים וקצת ונדמה לי שבכל התקופה הזו לא נתקלתי במוצר קולנועי מביך וירוד כל כך כמו "גורו האהבה".

אני לא זוכר את כל מה שקרה לי בחיים, אבל אין לי ספק שזה אחד הסרטים הגרועים שבהם, אם לא הכי גרוע.

וכשהמילים האלה נאמרות מפי מי שמוכן לראות את Wayne's world בכל שידור חוזר אפשרי ומפי מי שיודע בע"פ את שלושת סרטי אוסטין פאוורס, צריך להבין עד כמה המצב חמור, ועד כמה "גורו האהבה" הוא סרט ירוד ברמתו.

קראתי שהדמות של גורו פיטקה, גיבור הסרט, הייתה אמורה להיות דמות נוספת שמייק מאיירס יגלם במסגרת "אוסטין פאוורס: גולדממבר" ויכול להיות שבתור דמות שתופיע למס' דקות לגורו המביך הזה עוד הייתה תקנה. כמות ההומור המוצלח בסרט הספיקה לדקה או שתיים, לא יותר. בתור דמות שאמורה להחזיק סרט שלם מדובר בדמות לא מצחיקה וגרוע מכך, מדובר באחת הדמויות המעצבנות שראיתי בימי חיי.

חבל להאריך בדברים על הסרט הזה. אלמלא ההצלחה הצפויה של "שרק 4" סביר שכבר היה אפשר להספיד את הקריירה של מאיירס.

לצערי הרב לא יוצא לי לכתוב בבלוג הזה בתדירות שבה אני חפץ, ובעיקר הדברים אמורים לגבי נושא הספורט שקצת הזנחתי בחודשים האחרונים.

אני כותב את זה מפני שבפעמים האחרונות שיצא לי לכתוב, זה תמיד היה בטרוניה כלפי תקשורת הספורט ולא במשהו שקשור למשחקים עצמם. מהצד האחד, זה מאפיין את כל תחלואי הספורט הישראלי - מעט מדי עיסוק בספורט ויותר מדי עיסוק בזוטות. מהצד השני, ולמרות ההתעוררות של ליגת העל בשבועות האחרונים - מה יש בספורט הישראלי חוץ מהזוטות ?

התנהלותה של אופירה אסייג מ-One במסגרת תכנית הרדיו היומית שלה ב-99FM בימים שקדמו לבחירות המקומיות וגם לאחריהן, הייתה מביכה.

אין מספיק גילויים נאותים בעולם שיאזנו את כמות החנופה והתעמולה שהעתירה אסייג על גאיידמק. אני בהחלט יכול להבין את הקירבה ביניהם לאור בעלותו של גאיידמק ברדיו, אבל אפילו אסייג (שאני מניח שאין לה כל יומרה להציג את עצמה כ"עיתונאית") חייבת למאזינים שלה יותר ממהתנהגות הזו.

כמה ימים לפני הבחירות מקבל מאיר פניג'ל, חברו של גאיידמק ואחד המועמדים ברישמתו, ראיון של כמה וכמה דקות והכול כדי לספר כמה שגאיידמק טוב וכמה שהוא עושה וכמה שהוא עוזר. עכשיו, שיהיה ברור, הכול נכון. אין לי ספק שגאיידמק עזר להמון אנשים בירושלים ומחוצה לה ואין לי ספק שהוא ראוי לכל מידה של הוקרה על פעילותו למען החברה בישראל (והדברים נאמרים ללא כל שמץ ציניות), אבל זה עדיין לא הופך אותו לראש עיר טוב.

אגב, בלי כל קשר, אם היה שואל אותי, מראש הייתי מציע לגאיידמק שלא לרוץ לראשות עיר.

אני עובד עבור ראש העיר ואני יודע מה זה כולל. יכול להיות שראש העיר שלי הוא לא דוגמה כיוון שהוא באמת ובתמים "נשוי לעיר", אבל גם ראש עיר משקיען פחות, צריך להשקיע הרבה זמן ומאמץ כדי לשרוד בתפקידו ועל אחת כמה וכמה להצליח. גאיידמק הוא פילנטרופ שחדר לציבוריות הישראלית בדרכים שונות. הוא אחד מהמעוררים הגדולים של תקשורת הספורט והתקשורת בכלל בשנים האחרונות, אבל כל הדברים האלה לא הופכים אותו בכלום לראש עיר טוב או מי שמתיימר להיות כזה. הוא אף פעם לא החזיק באף משרה ציבורית והכסף הרב שיש לו (או היה לו) לא יועיל לו בתפקידו כראש עיר.

אבל, נניח לכוונותיו של גאיידמק ונתרכז באופירה אסייג.

One אתר הספורט שהיא עומדת בראשותו (כמנהלת או כבעלים, אני לא יודע בדיוק) הוא אתר הספורט המוביל בארץ. אחד מהשלושה המובילים. יכול להיות שהקשרים העסקיים בין אסייג לגאיידמק היו צריכים לדלל במעט את רמת הסיקור השלילית כלפי גאיידמק, זה עוד היה מתקבל בהבנה כלשהי, אבל ההתעלמות המוחלטת מהכותרות שצצו היום לגבי יחסו של גאיידמק לבית"ר ירושלים ואוהדיה הן כבר בגדר זלזול בקהל אוהדי הספורט בארץ ובקהל הקוראים של One. זה לא יפה ולא הגון.

אראל סג"ל שמועסק ע"י גאיידמק ב-99FM, התארח במוצ"ש בערוץ הראשון ודיבר מעט על גאיידמק. הוא אכן נתן גילוי נאות, אבל בה במידה, לא היסס לתקוף את גאיידמק באופן ענייני ומבוקר. אני לא מצפה מאסייג שתגלה את אותה מידת של אובייקטיביות של סג"ל, אבל ממי שמנהלת את אחד האתרים המובילים בארץ ומגישה את אחת מתוכניות הספורט המובילה בארץ, יכולתי לצפות לקצת יותר הגינות. כנראה שהגזמתי.

אגב, לפני כמה ימים, בין מחזור אחד למשנהו, אתר One מצא את הזמן להשאיר במשך יממה שלמה (אולי קצת יותר אולי קצת פחות) כותרת הקשורה בהחלטה כלשהי לגבי זליגת התכנים מערוצי הספורט.

מעניין, כשמדובר במתקפה על ערוץ הספורט, One משמש ככלי תקשורת מוביל. ממש חסידי אומות העולם. מביש, פשוט מביש.

מי שנכנס היום ל-One, מצא את הכותרת הבאה:

מה שמביא אותנו לצד השני של המשוואה, ערוץ הספורט:

אם הייתי צריך לחלק צל"גים, אין ספק שלאופירה מגיע הרבה יותר מלערוץ הספורט, ובכל זאת, כיוון שיוצא לי להקשיב מדי פעם לתוכנית הרדיו של ערוץ הספורט (אין ספק שמדובר באופציה השפויה של תוכניות הספורט ברדיו), ומכיוון שיוצא לי מדי פעם להיתקל בעקיצות שדני ענבר מפזר לכיוונה של אופירה אסייג ונטייתה כלפי גורמים מסוימים בספורט הישראלי (אגב, הוא לא היחידי. מי שקורא את תקשורת הספורט בהחלט יכול לזהות את הבוז שקיים כלפי One ואופירה אסייג) יכולתי לצפות מעורכי האתר ליותר מהסיקור היבש של מעצרו של קובי בלדב ורעייתו לימור - להזכירכם, אותה לימור שמקריינת את חדשות הספורט בערוץ.

באתר ערוץ הספורט, בני הזוג בלדב לא הגיעו לכותרת ולמעשה באתר נכתב שלימור "הגיעה מאוחר יותר לחקירה".

כלומר, היא לא נעצרה ולא כלום, היא פשוט באה מאוחר יותר לחקירה. כשם שבאה, יכלה לא לבוא. עוד שכחו מנהלי האתר להזכיר שבלדב היא קריינית בערוץ הספורט (אגב, קריינית נחמדה לחלוטין ובחורה יפיפייה כשלעצמה).

כלומר, בסדר העדיפויות של עורכי אתר ערוץ הספורט, בני הזוג בלדב לא שווים כותרת (המעצר, אגב, הוא ערב משחק העונה בין מכבי נתניה לבית"ר ירושלים) לעומת זאת (ודי בצדק) הם מצאו את הזמן להקדיש להשתלחותו חסרת המעצורים של גאיידמק באוהדי בית"R, תושבי ירושלים, הספורט והחברה הישראלית. למעשה, אתר ערוץ הספורט כבר מתרכז בתגובה של אוהדי בית"ר לדבריו של דאיידמק (להזכירכם, אותם דברים ש-One טרם הספיק לפרסם, משום מה).

אני יודע שלקטר על תקשורת הספורט זה מיותר כמו לקטר על טוקבקים, ובכל זאת, לפעמים זה מעצבן. כמו היום למשל.

אם הייתה איזושהי דרך, ואפילו אחת כזאת שעולה כסף, הייתי מוכן לשלם אנ'לא-יודע-כמה כדי לחזור לרגע שבו נפגשנו בפעם הראשונה. אם הייתה איזושהי דרך כזו לחזור אחורה בזמן ולהקפיא את הרגע או לסכור אותו בתוך כלי אטום או בקבוק ולשחרר מתי שרוצים ולהחזיר מתי שצריך, הייתי משלם אפילו יותר. ואם הייתה דרך לעשות את אותו דבר גם בשבילך, הייתי משלם כפול. כי אני יודע שגם לך זה היה חשוב. וזה עדיין. אולי אין לך חשק לדבר על זה בכל כך הרבה מילים, אבל אני יודע. ובסופו של עניין, זה מה שחשוב לי באמת.